Temurah 28b · Talmud

אָמַר רַב אָשֵׁי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר מֵעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא — מָה לְבַעַל מוּם שֶׁכֵּן מוּמוֹ נִיכָּר. תֹּאמַר בְּרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע, שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר, הוֹאִיל וְאֵין מוּמוֹ נִיכָּר יְהֵא כָּשֵׁר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ — תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבְּהֵמָה״, לְהוֹצִיא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע. מִן הַבָּקָר — לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד, וַהֲלֹא דִין הוּא: וּמָה אֶתְנַן וּמְחִיר שֶׁצִּיפּוּיָין מוּתָּרִין — הֵן אֲסוּרִין, נֶעֱבָד שֶׁצִּיפּוּיוֹ אָסוּר — אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּא אָסוּר? אוֹ חִילּוּף, וּמָה אֶתְנַן וּמְחִיר שֶׁהֵן אֲסוּרִין — צִיפּוּיֵיהֶן מוּתָּרִין, נֶעֱבָד שֶׁמּוּתָּר — יְהֵא צִיפּוּיוֹ מוּתָּר? אִם כֵּן בִּיטַּלְתָּ ״לֹא תַחְמוֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ״! אֲנִי אֲקַיְּימֶנּוּ: ״לֹא תַּחֲמוֹד כֶּסֶף וְזָהָב״ — בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, הוֹאִיל (וְהֵן) [וְהוּא] מוּתָּר — יָכוֹל יְהֵא צִיפּוּי מוּתָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד. מַתְקֵיף לַהּ רַב חֲנַנְיָא: טַעְמָא דְּמַעֲטֵיהּ קְרָא, הָא לָא מַעֲטֵיהּ קְרָא — צִיפּוּי מוּתָּר? וְהָכְתִיב ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם״ — כֹּל הֶעָשׂוּי לִשְׁמָם! הָהוּא לְכַנּוֹת לָהֶם שֵׁם הוּא דַּאֲתָא: לְ״בֵית גַּלְיָא״ קוֹרִין אוֹתוֹ ״בֵּית כַּרְיָא״, ״פְּנֵי מֶלֶךְ״ — ״פְּנֵי כֶלֶב״, ״עֵין כֹּל״ — ״עֵין קוֹץ״. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא: ״מִן הַבְּהֵמָה״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד, ״מִן הַבָּקָר״ — לְהוֹצִיא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע! הָתָם מֵעִנְיָינָא דִּקְרָא, כְּתִיב גַּבֵּי בְּהֵמָה ״וְאִישׁ כִּי יִתֵּן שְׁכׇבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת״, גַּבֵּי בָּקָר כְּתִיב ״וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אוֹכֵל עֵשֶׂב״. ״מִן הַצֹּאן״ — לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּקְצֶה, ״וּמִן הַצֹּאן״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנּוֹגֵחַ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם נֶאֱמַר רוֹבֵעַ — לָמָּה נֶאֱמַר נוֹגֵחַ? וְאִם נֶאֱמַר נוֹגֵחַ — לָמָּה נֶאֱמַר רוֹבֵעַ? לְפִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּרוֹבֵעַ, מָה שֶׁאֵין כֵּן בַּנּוֹגֵחַ. יֵשׁ בָּרוֹבֵעַ, שֶׁהָרוֹבֵעַ עוֹשֶׂה אוֹנֶס כְּרָצוֹן, מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּנּוֹגֵחַ. יֵשׁ בַּנּוֹגֵחַ, שֶׁהַנּוֹגֵחַ מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר, מָה שֶׁאֵין כֵּן בָּרוֹבֵעַ. הוּצְרַךְ לוֹמַר רוֹבֵעַ, וְהוּצְרַךְ לוֹמַר נוֹגֵחַ. וְהַאי תַּנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע (וְכוּלָּם) [וְכוּ׳]. הֵם כְּקָדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן. וּצְרִיכִין מוּם קָבוּעַ לִפְדּוֹת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״. מַאי תַּלְמוּדָא? חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: מִנַּיִן שֶׁהֵן אֲסוּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ׳הַשְׁחָתָה׳ — אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה. דְּבַר עֶרְוָה — דִּכְתִיב ״כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂרוְגוֹ׳״, עֲבוֹדָה זָרָה — דִּכְתִיב ״פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כׇּל סָמֶל״, כָּל שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן — דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בָּהֶן. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, ״מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן״ מַאי דָרֵישׁ בְּהוּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ פְּרָט לְחוֹלֶה, זָקֵן, וּמְזוֹהָם. וְתַנָּא קַמָּא, דְּאַפְּקִינְהוּ לְהָנֵי קְרָאֵי לְרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע, חוֹלֶה, זָקֵן, וּמְזוֹהָם מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ ״מִן הַצֹּאן, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים״. וּלְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא לְאִישְׁתַּעוֹיֵי הָכִי. אֵיזֶהוּ מוּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין אָסוּר אֶלָּא מוּקְצֶה לְשֶׁבַע שְׁנַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר [לוֹ ה׳] קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים״. וְהָתָם מוּקְצֶה בִּלְחוּד הֲוָה? נֶעֱבָד נָמֵי הֲוָה! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מוּקְצֶה לַעֲבוֹד, וְלֹא עֲבָדוּהוּ. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם עֲבָדוּהוּ, וְחִידּוּשׁ הוּא, כִּדְרַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: שְׁמֹנָה דְּבָרִים הִתִּירוּ בְּאוֹתוֹ לַיְלָה — חוּץ, וְלַיְלָה, וְזָרוּת,

ציפוייהן - אם סיככה עליו שום דבר לאחר שנתנו לה מותר הציפוי לבא לבית לעשות ריקועין למזבח דהתורה לא אסרה אלא גם שניהן ולא ציפוייהן: נעבד שציפוייהן אסור - דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו': נעבד שעשאוהו עבודת כוכבים אינו דין שיהא הוא אסור לגבוה - נהי דלהדיוט לא מיתסר דאין בעלי חיים אסורין כדאמרן טעמא לקמן אבל לגבוה מיהא אסור הואיל וציפויין אסור אפי' בהנאה להדיוט וקרא למה לי: או חילוף - אי לא כתיב קרא איכא לחלופי דינא: נעבד שהוא מותר - דלא אשכחן דאסור: הכי קאמר א"כ ביטלת לא תחמוד כו' - הלכך ליכא למימר או חילוף הואיל ומדינא אתיא דאסור נעבד לגבוה לא צריך קרא דקאמר: אני אקיימנו כו' - הלכך איכא למימר או חילוף והואיל והוא מותר אפילו לגבוה ציפויין מותר: ת"ל מן הבקר ולא כל הבקר להוציא את הנעבד - דאסור לגבוה וכיון דאסור לגבוה ציפויין אסור אף להדיוט דקרינא ביה לא תחמוד וגו': בית גליא - לשון גובה (ל"א) בית כלייא כמו כלוא כליון. ל"א בית כריא בית הכסא לשון כרו שוחה (ירמיהו יח): מעניינא דקרא - דאשכחן דברובע נסיב קרא בהמה ובדבר עבודת כוכבים נסיב לשון בקר: מוקצה - שהקצוהו לצורך תקרובת עבודת כוכבים: את הנוגח - שהמית את האדם בעד אחד דלא מיסתקיל: אם נאמר רובע - דאסור להקרבה והלא שניהם שוין דאם היו ב' עדים בדבר שניהם נסקלין: נוגח - לא עשה בו אונס כרצון לענין סקילה דתנן (ב"ק דף לט.) שור האיצטדין אינו חייב סקילה שנאמר שור כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים: משלם עליו את הכופר - אע"פ שהשור נסקל: והאי תנא מייתי מהכא - דרובע ונרבע אסורין לגבוה: שרוע וקלוט ל"ג: שהן אסורין - להקרבה: רובע ונרבע דבר ערוה. מוקצה ונעבד דבר עבודת כוכבים: מזוהם - שמוציא זיעה ומסריח: מן הכבשים וגו' - קרא אחרינא אם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה: לשבעה שנים - שהוקצה עד לז' שנים ובסוף ז' שנים יקריבוהו לעבודת כוכבים דהכי הוי מוקצה: ופר בן שבע שנים - שפיטמוהו שבע שנים אלמא הכי אורחייהו למעבד: נעבד נמי הוה - לא ידענא מהיכן נפקא: ל"א אין איסור מוקצה אלא ז' שנים - ומז' שנים ואילך לא הוי מוקצה דתו לא מקרבי ליה דכתיב ופר שני שבע שנים אלמא דמשום דחלפין עליה ז' שנים אישתרי: לעולם עבדוהו - אלא מההוא לא גמרי מידי דחידוש הוא: חוץ - שחוטי חוץ: ובלילה הקריב - דהכי כתיב ויעש לילה:

אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא כו' - ובת"כ קא אמר לה ר"ע להאי פירכא מה לבעל מום שכן מומו נגלה והיינו דקאמר הכא שכן מומו ניכר תימה אמאי לא קאמר אתנן ומחיר יוכיח דאין מומו ניכר ואסורין למזבח: ומה אתנן ומחיר שצפויין מותרין - וה"ה דהוה מצי למעבד ק"ו כדאיתא פרק כל הצלמים (ע"ז מו:) ומה אתנן ומחיר שמותרים בתלוש להדיוט אסורים בבעלי חיים לגבוה נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור בבעלי חיים לגבוה והשתא לא שייך למימר או חילוף כדאמר הכא ובפרק כל הצלמים (גז"ש) לא עבד כי האי ק"ו לאסור אבני הר למזבח דאמר התם ומה אתנן דמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה נעבד כו' או חילוף ומה אתנן ומחיר שהם אסורין וציפוייהם מותרים והוה מצי למעבד האי ק"ו התם להתיר ציפוי הר אפי' למזבח: או חילוף כו' - וא"ת אמאי לא קאמר כל היכא דאיכא למיעבד לקולא ולחומרא עבדינן לחומרא והכי אמר פרק כל הצלמים (ע"ז מו:) וי"ל דגבי בעלי חיים אית לן למיעבד טפי לקולא דאין לנו לאסור בעלי חיים כיון דמצי למעבד ק"ו לקולא: נעבד שהוא מותר אינו דין שיהא ציפויו מותר - ובפ' השוחט (חולין מ.) אמר התם דתקרובת דנעבד דבעלי חיים אסור דאמר הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר דתקרובתו אסור אלמא דמחמירין טפי בתקרובת דבעלי חיים מצפוי וגבי הר אמר איפכא דציפוי דהר קאמר התם פר' כל הצלמי' (ע"ז מה.) דאסור ותקרובתו מותר כדאמר פרק השוחט (חולין מ.) הא דאמר להר פי' אם שחט לשם הר תקרובתו מותר וי"ל דהא דאמר התם דציפוי דהר דאסור היינו הציפוי שהיה עליו בשעת השתחוואה וכי ה"ג ציפוי דבעלי חיים נמי אסור והא דקאמר הכא מותר היינו בציפוי הבאה לאחר השתחוואה אי נמי לפי המסקנא דאמר הכא דציפוי דנעבד אסור ניחא: תלמוד לומר מן הבקר להוציא הנעבד - פירש רש"י דאסור לגבוה וכיון דאסור לגבוה ציפויו אסור אף להדיוט דקרינא ביה כסף וזהב עליהם לשון רש"י והדין עמו דפי' כן דאין לומר דלפי האי מיעוטא נמי דציפוי מותר להדיוט ולא תחמוד כסף וזהב עליהם מוקמינן ליה בשאין בו רוח חיים אבל בבעלי חיים מותר לגבוה דמדקפריך בסמוך טעמא דמעטיה קרא משמע דפשיטא ליה דאחר דמעטיה קרא כל ציפוי דנעבד אסור בבעלי חיים וכן משמע הסוגיא: והאי תנא מייתי לה מהכא דתניא כו' - תימה דהכא משמע דר"ש לית ליה האי דרשא דכי משחתם דהא מפיק ליה לעיל מקרא אחרינא מדאמר אם נאמר נוגח למה נאמר רובע משמע דדריש ליה ממן הבקר ובפרק אין מעמידין (ע"ז כג:) קאמר ר"ש לענין רביעה דפסולה דכתיב כי משחתם בהם מום בם אלמא משמע דדריש ליה ממשחתם וי"ל דהא דקאמר לר"ש לעיל אם נאמר נוגח לדבריו דת"ק קא א"ל דמפיק ליה מן הבקר וליה לא סבירא ליה דדריש ליה מכי משחתם: כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בו - צריך עיון מאי קאמר הא דרשינן שפיר רובע ונרבע מכי משחתם:

תמורה כח:

Navigate the library