Temurah 29a · Talmud

וּכְלִי שָׁרֵת, וּכְלִי אֲשֵׁירָה, וַעֲצֵי אֲשֵׁירָה, וּמוּקְצֶה, וְנֶעֱבָד. אָמַר רַב טוֹבִי בַּר מַתְנָה, אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: מִנַּיִן לְמוּקְצֶה מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״ — כֹּל שֶׁעוֹשִׂין לוֹ שִׁימּוּר. מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, (אייתית) [אַיְיתִי] אִימְּרָא דְּצוֹמָא, וְלָא עָבֵיד לֵיהּ שִׁימּוּר, הָכִי נָמֵי דְּלָא חֲזֵי לְהַקְרָבָה? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״ קָאָמֵינָא — ״לִי״ וְלֹא לְאָדוֹן אַחֵר, וְאֵיזֶהוּ אַחֵר שֶׁמַּקְרִיבִין לוֹ? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רָבָא בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַב יִצְחָק: אֵין מוּקְצֶה אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּעַבְדוּ [בּוֹ]. עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד שֶׁיִּמְסְרוּהוּ לְכוּמְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה. בָּהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד שֶׁיַּאֲכִילוּהוּ כַּרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְבָהָא: מִפַּלְגִיתוּ אַתּוּן אַעוּלָּא? אֲמַר לֵיהּ: לָא, עוּלָּא נָמֵי כִּי קָאָמַר — הוּא דְּשָׁפֵי לֵיהּ כַּרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי אַבָּא: יָדַע בְּהָא לְשַׁנּוֹיֵי שְׁמַעְתָּא, וְאִי לָא דְּסָלֵיק הָתָם — לָא הֲוָה יָדַע, דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּרַמָה לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב יִצְחָק: בָּהָא מִיכָּן וּמִיכָּן הֲוָה. דְּתָנֵי רַב חֲנַנְיָא טְרִיטָאָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוּקְצֶה אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ בּוֹ מַעֲשֶׂה, הוּא תָּנֵי לַהּ (וַהֲדַר) [וְהוּא] אָמַר לַהּ: מַאי ״מַעֲשֶׂה״? — עַד שֶׁיִּגָּזֵז וְיַעַבְדוּ בּוֹ. אֵיזֶהוּ נֶעֱבָד כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב פָּפָּא: דְּאָמַר קְרָא ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״, מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲסִירִי לְהֶדְיוֹט, לְמָה לִי קְרָא (מעטינהו) [לְמַעֹטִינְהוּ] מִגָּבוֹהַּ? וְכֹל הֵיכָא דַּאֲסִירִי לְהֶדְיוֹט — לָא בָּעֵי קְרָא? וְהָא טְרֵפָה, דַּאֲסִירָא לְהֶדְיוֹט, וּמַעֲטֵיהּ קָרָא מִגָּבוֹהַּ! דְּתַנְיָא: כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִן הַבָּקָר״ לְמַטָּה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַטְּרֵפָה. אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא: הָנֵי מִילֵּי — דְּנִטְרְפָה וְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה, אֲבָל נִתְקַדְּשָׁה וְאַחַר כָּךְ נִטְרְפָה — אֵימָא (דתישרי) [דְּתִישְׁתְּרֵי] לְגָבוֹהַּ. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא, ״כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבוֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט״, פְּרָט לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת. הָהוּא נָמֵי אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, דְּנוֹלְדָה טְרֵפָה מִמְּעֵי אִמָּהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, וְיָצָאת לַאֲוִיר הָעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ נִטְרְפָה — אֵימָא תִּשְׁתְּרֵי לְגָבוֹהַּ, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ וְאֵיזֶהוּ אֶתְנַן? — הָאוֹמֵר לְזוֹנָה ״הֵולִיךְ טָלֶה זֶה בִּשְׂכָרֵךְ״, אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה, כּוּלָּן אֲסוּרִין. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״הֵולָיךְ טָלֶה זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי״ — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶתְנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶתְנַן. גְּמָ׳ אָמַר מָר: וַאֲפִילּוּ הֵן מֵאָה, כּוּלָּן אֲסוּרִין. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּשָׁקְלָה אַגְרַאּ מֵאָה בְּהֵמוֹת — פְּשִׁיטָא דְּכוּלְּהוּ אֲסִירִי, מָה לִי חַד, מָה לִי מְאָה! לָא צְרִיכָא, דְּשָׁקְלָה אַגְרַאּ חֲדָא, וְיָהֵיב לַהּ מְאָה, דְּכוּלְּהוּ מִכֹּחַ אֶתְנַן קָאָתוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: נָתַן לָהּ וְלֹא בָּא עָלֶיהָ, בָּא עָלֶיהָ וְלֹא נָתַן לָהּ — אֶתְנַנָּה מוּתָּר. נָתַן לָהּ וְלֹא בָּא עָלֶיהָ, ״אֶתְנַנָּה״ קָרֵית לֵיהּ? וְתוּ, בָּא עָלֶיהָ וְלֹא נָתַן לָהּ, מַאי יָהֵיב לַהּ? אֶלָּא הָכִי קָתָנֵי: נָתַן לָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ; בָּא עָלֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ — אֶתְנַנָּה מוּתָּר. וְלֵיחוּל עֲלֵיהּ אֶתְנַן לְמַפְרֵעַ? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:

וכלי שרת - כלומר שלא הוצרך לכלי שרת: וכלי אשירה - שהקריב בכלי אשירה באותו שהיה משמש לאשירה שימש לשם: ובעצי אשירה - הקטירו דכתיב התם ואת האשירה אשר עליה תכרות: מנין למוקצה מן התורה - קס"ד דהכי קאמר מנין שחייב אדם להקצות קרבנו לשמים ולא יקריבנו מיד כשהקדישו: שימור - לתורת גבוה: אימרא דצומא - כבש רעב שלא נשמר מעולם ולא חששו: לי ולא לאדון אחר - דהכי קאמינא למוקצה לעבודת כוכבים שאסור מן התורה מהכא: עד שיעבדו - בו שום עבודה לצורך עבודת כוכבים או משיכת קרון או שום דבר שאסור אבל מקמי הכי לא מיתסר. ל"א אין מוקצה אסור אלא עד שיעבדו בו שום דבר שיעשו בו שום עבודה לצורך כומרי עבודת כוכבים אבל משיעבדו בו שום עבודה לא מיתסר דתו לא מקרבי ליה וכ"ש ולשון זה נראה לי עיקר מדתני אלא עד שיעבדו בו ואי ללישנא קמא לא ה"ל למיתני אלא והכי איבעי ליה למיתני אין מוקצה אסור עד שיעבדו בו ולשון ראשון ל"ש: עד שימסרוהו לכומרים - לאכילה דתו לא מקרבי ליה: עד שיאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים - שמפטמין אותו לצורך הכומרים ותו לא מקרבי ליה: מכאן ומכאן הוה - מבבל ומארץ ישראל: מנהני מילי - דמותרין לאכילה להדיוט: ממשקה ישראל - גבי קרבנות כתיב במשכנא דיחזקאל. משמע מן המותר לאכילת ישראל הבא קרבן: ואי ס"ד - דמוקצה ונעבד אסירי להדיוט ל"ל הני קראי דלעיל מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ממשקה ישראל נפקא דמשאסור להדיוט אסור לגבוה: מן הבקר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מן הבקר למטה - אם עולה קרבנו מן הבקר שאין ללמוד שאינו צריך לכלום דהא כתיב מן הבקר לעיל האי דלמטה ודאי להוציא את הטרפה וקמא לנעבד. אלמא אתא קרא לטרפה: איצטריכי - תרי קראי דאי ממשקה ישראל הוה אמינא למעוטי נטרפה ואחר כך הקדישה כו': אימא תישתרי - להכי איצטריך מן הבקר אבל גבי מוקצה ונעבד תרי קראי ל"ל הא הקדישו ואח"כ הקצהו או עבדו לא מיתסר דלאו דידיה הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדאיצטריך למעוטי לגבוה ודאי להדיוט מישרא שרי: שאינה עוברת - כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה וכי הכא נפקא נטרפה ואחר כך הקדישה: איצטריכא - ג' קראי דאי ממשקה ישראל ה"א דוקא היכא דנולדה טרפה דומיא דערלה וכלאי הכרם דכתיב בההוא קרא דכתיב ברישיה מן המאתים ואמרי' בפסחים (דף מח.) ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה וכלאי הכרם שבטלין במאתים וכי היכי דערלה לא היתה לה שעת הכושר טרפה נמי לא נפקא לן מינה אלא דנולדה טרפה ולהכי איצטריכא כל אשר יעבור לנטרפה לאחר לידתה ואח"כ הקדישה ומן הבקר אתא להקדישה ואח"כ נטרפה: מתני' פלוגתא דרבי ורבנן מפרש בגמ': גמ' דשקלה תרי - והוא לא התנה לה אלא חד ונתן לה ב' וקמ"ל דאתנן ריבה לה וכולהו אתנן נינהו (ולא מתנה חד) שמתפסת אותו שהתנה עמה: ליחול עליה אתנן למפרע - הואיל ובשעת ביאה עדיין הטלה קיים וכיון שהוא בא עליה על שכר אותו טלה כל היכא דאיתיה חייל עליה אתנן דבשלמא בא עליה ואחר כך נתן לה טלה איכא למימר כיון דלא ייחדו בשעת ביאה לא מיתסר דמתנה בעלמא הוא:

מנין למוקצה (שאסור) מן התורה - קא סלקא דעתך דהכי קאמר מנין שצריך להקצות הקרבן לשם הקרבה לגבוה קודם ההקרבה ומסיק דקאמר מנין דאסור להקריב אותו שהוקצה לעבודת כוכבים וקצת קשה דהא דרשינן מקראי אחריני טובא והיה לו לומר הך תנא מייתי ליה מהכא: אלא עד שיעבדו כו' - פרש"י שיעבדו בו שום עבודה לשם עבודת כוכבים או משיכת קרון או שום דבר האיסור אבל מקמי הכי לא מיתסרי ל"א עד שיעבדו בו שום עבודה לצורך הכומרים אבל (אם) משיעבדו בו שום עבודה לצורך הכומרים לא מיתסר דתו לא מיקרבי כך שמעתי ולשון זה נראה לי עיקר מדתני אלא עד שיעבדו כו' ואי כלישנא קמא (לא) הוה מצי למיתני אין מוקצה אסור (אלא) עד שיעבדו ולשון ראשון לא שמעתי ל' רש"י: בהא מכאן ומכאן - פירוש בהא מארץ ישראל ומבבל היה תלמיד חכם ולא מהניא זכותא דארץ ישראל: מנא ה"מ שמותר מוקצה ונעבד להדיוט - תימה מהיכא תיתי לאסור להדיוט דהא אפי' לגבוה לא מיתסר אי לאו הני קראי דלעיל להדיוט מהיכא תיתי לאסור ואומר ר"י דכיון דמפיק מקרא דאסור לגבוה אף להדיוט נילף מינה דאסור ואי קשיא א"כ מאי קא משני אי סלקא דעתך אסורין להדיוט למה לי קרא למעוטי לגבוה הא לא מיתסר להדיוט אלא מקרא דגבוה ויש לומר דהכי קאמר אי ס"ד דגמרינן איסור להדיוט מקרא דשמעינן מיניה איסור לגבוה למה לי למיכתביה לאיסור גבי קרבנות לכתביה גבי הדיוט וממילא ידעינן דאסור לגבוה ממשקה ישראל מן המותר לישראל: איצטריך - כלומר לעולם שמעינן ממשקה ישראל אסור לגבוה ואפ"ה איצטריך קרא למעוטי טרפה להיכא דהקדישה ואחר כך נטרפה ופירש רש"י אבל מוקצה ונעבד תרי קראי למה לי הרי הקדיש ואח"כ הקצהו או עבדו לא מיתסר דלאו דידיה הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל ולא נהירא דהא בפרק יוצא דופן (נדה מא.) גבי רובע ונרבע מצריך שתי קראי חד לבהמת קדשים וחד לבהמת חולין ומשכחת לה בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי לכן נראה לפרש דכי נמי שייך לומר כהאי גוונא במוקצה ונעבד ניחא דסוף סוף מהאי קרא דמן הבקר להוציא הנעבד לא שמעינן מיעוטא כי אם לחד גוונא להיכא דנעבדה ואחר כך הקדישה ואי ס"ד דאף להדיוט אסירי נכתביה גבי הדיוט ולגבוה שמעינן ליה ממשקה ישראל דאסור בהך גוונא דה"נ דאמר בטרפה דממשקה ישראל שמעינן איסור בנטרפה ואח"כ הקדישה לגבוה אלא ש"מ מדכתיב בפ' קרבנות דלהדיוט שרי ובפרק יוצא דופן (נדה מא.) מצריך קרא אחרינא לנעבד גופיה לגבוה להיכא דהקדישו ואחר כך נעבד שאם עלה ירד:

תמורה כט.

Navigate the library