Temurah 19a · Talmud

אֲבָל גַּבֵּי תְּמוּרַת וְלַד אָשָׁם, דְּלֵיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, מוֹדֵי רַבִּי אֶלְעָזָר דִּבְדָמָיו אִין הוּא עַצְמוֹ לָא קָרֵב. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: וְכִי בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ? וְהָא תַּנְיָא: הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ — תִּרְעֶה עַד (שֶׁיִּסְתָּאֵב) [שֶׁתִּסְתָּאֵב], וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ פֶּסַח. יָלְדָה — יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמָיו פֶּסַח. נִשְׁתַּיְּירָה אַחַר הַפֶּסַח, תִּרְעֶה עַד (שֶׁיִּסְתָּאֵב) [שֶׁתִּסְתָּאֵב], וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ שְׁלָמִים. יָלְדָה, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמָיו שְׁלָמִים. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב שְׁלָמִים. וְהָא הָכָא, דְּלֵיכָּא שֵׁם שְׁלָמִים עַל אִמּוֹ, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר יִקְרַב שְׁלָמִים. אֲמַר לֵיהּ (רַבִּי אֶלְעָזָר) [רָבָא]: ״אַחַר הַפֶּסַח״ קָא אָמְרַתְּ? שָׁאנֵי אַחַר הַפֶּסַח, דְּמוֹתַר פֶּסַח גּוּפֵיהּ קָרֵב שְׁלָמִים. אִי הָכִי, נִיפְלוֹג נָמֵי בְּרֵישָׁא! אֲמַר לֵיהּ: אִין הָכִי נָמֵי, וּפְלִיגִי. אַבָּיֵי אָמַר: לָא פְּלִיג מִידֵּי, דִּגְמִירִי לִמְקוֹם שֶׁהַמּוֹתָר הוֹלֵךְ — הַוָּלָד הוֹלֵךְ; לְאַחַר הַפֶּסַח, דְּמוֹתָר קָרֵב שְׁלָמִים — וָלָד נָמֵי קָרֵב שְׁלָמִים. אֲבָל לִפְנֵי הַפֶּסַח, אִימֵּיהּ לְמַאי אַקְדְּשַׁהּ? לִדְמֵי פֶסַח, וָלָד נָמֵי לִדְמֵי פֶסַח. מֵתִיב רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: וּמִי אָמְרִינַן מִדְּאִימֵּיהּ לִדְמֵי, וָלָד נָמֵי לִדְמֵי? וְהָתַנְיָא: הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לַפֶּסַח — הִיא וּוַלְדוֹתֶיהָ יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם פֶּסַח. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב פֶּסַח. וְהָא הָכָא, דְּאִימֵּיהּ לִדְמֵי, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הוּא עַצְמוֹ קָרֵב פֶּסַח, וְלָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ בְּאִימֵּיהּ! אָמַר רָבִינָא: בְּמַפְרִישׁ בְּהֵמָה מְעוּבֶּרֶת עָסְקִינַן, רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: אִם שִׁיְּירוֹ מְשׁוּיָּיר, דְּעוּבָּר לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא, וְאִמּוֹ הִיא דְּלָא קָדְשָׁה קְדוּשַּׁת הַגּוּף, אֲבָל הִיא קָדְשָׁה. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּבִבְהֵמָה מְעוּבֶּרֶת עָסְקִינַן, מִדְּקָתָנֵי ״הִיא וּוַלְדוֹתֶיהָ״, שְׁמַע מִינַּהּ.

אבל ולד תמורת אשם אין שם עולה על אמו - הקדש ראשון שכולן באו מכחו לאשם הופרש ולאשם הקריבו ולא היה עולה הוא ולא דמיו. לשון ירושלמי ולריש שמעתין מהדר וכליל לאשים דברי הכל בתמיה כלומר אמאי לא פליגי רבנן בולדי תמורה כמו בולדי עולה: ור"א היא - אבל לרבנן ימכר וה"ה נמי לולד תמורת עולה ורישא רבי אליעזר היא: תמורת עולה - שניה היא להך קדמייתא דאפריש וקדמייתא דאפריש זכר הוה וקרב הילכך קרב נמי ולד תמורתו כו': איכא שם עולה על אמו - בעולת העוף ועוד דמיה לעולה קיימי הילכך נחתא לה קדושה לגופה הואיל ודוגמתה מצינו בעוף דקריבה משום הכי קרב ולד אבל ולד תמורת אשם ליכא שם עולה על הראשון שהיא אם לכולן שמכחו בא והוא קרב אשם ולא מצינו תמורת אשם קריבה בעולה הילכך לא נחתא קדושה על התמורה אלא לדמי ומשום הכי לא יקרב הולד: נשתיירה אחר הפסח כו' - דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי כדאמרינן במנחות בשילהי פרק התודה (מנחות דף פג:) והיא גופה לא קרבה שלמים ואע"ג דשלמים באין נקבה הני הואיל ומחמת קדושה פסולה הויין ולא חזו לפסח אידחו נמי משלמים: ילדה - אחר הפסח: הוא עצמו קרב שלמים - ואע"ג דליכא שם שלמים על אמו דהא לשם פסח אקדשה: שאני אחר הפסח דמותר הפסח - כגון אם הפריש פסח ונתכפר באחר וניתותר זה קרב שלמים הילכך הך דניתותרה לאחר הפסח שם שלמים עלה ואזיל ליה שם פסח מינה וחייל עליה שם שלמים אלא שאינה יכולה ליקרב נקבה הואיל ומכח פסח אתא: אי הכי - דטעמיה דר"א משום דאיכא שם שלמים על אמו לפלוג נמי ברישא ילדה קודם הפסח ונימא רבי אליעזר הוא עצמו יקרב דהולד עצמו יקרב שלמים דקודם פסח נמי אי שחיט לפסח לשם שלמים כשר דפסח בשאר ימות השנה שלא בי"ד בניסן שלמים הוא והילכך שם שלמים על אמו: אביי אמר לא פליג מידי - דטעמיה דר' אליעזר לאו משום דאיכא שם שלמים על אמו אלא טעמיה דרבי אליעזר בכולהו משום דגמירי למקום שהמותר הולך אם היה מפריש ב' בהמות לאחריות אם אבדה והפריש ונתכפר באחרת ונמצאת ראשונה למקום שאותו מותר הולך הולד הולך הילכך גבי מפריש נקבה לעולה כי היכי דאם הפריש עולה ונתכפר באחרת קריבה השניה עולה דהא נדבה נינהו ותרוייהו חזו ולד דעולה נמי אם הפריש נקבה לעולה קרב דומיא דמותר גבי אשם נמי דמותר אשם רועה ולד תמורת אשם נמי רועה וגבי פסח נמי אחר הפסח דמותר הפסח דינו ליקרב לכתחילה שלמים אם נתכפר באחר ולד נמי קרב שלמים קודם הפסח דמותר לא חזי למידי כגון אם הפריש ב' פסחים לאחריות לא חזו לשלמים לכתחילה דסתמייהו לפסח וחד מינייהו דהוי מותר לא חזי לפסח דהא ב' פסחים לא יקריב הילכך ולד פסח נמי לא חזי למידי אלא אזיל בתר אימיה דקדושה לדמי פסח והא נמי קדיש לדמי פסח: אם שיירו משוייר - המקדיש בהמה מעוברת ושייר עוברה לקדושה אחרת משוייר אלמא תרי גופי נינהו והילכך כי לא שייריה נמי לאו גופא דאם הוא ולאו מכחה דאם אתי ועליה דידיה חיילא קדושת פסח: היא וולדותיה - משמע ששניהן היו בשעת הקדש מדלא תני המפריש נקבה לפסחו תרעה ילדה זכר ירעה כדקתני לעיל:

והא הכא דליכא שם שלמים על אמו - כאן נוכל להעמיד שפיר השתי לשונות שהרי אין שלמים בעופות וגבי תחילת הקדש לא לשם שלמים הופרש: אי הכי ניפלוג נמי ברישא - פרש"י (לשון ראשון) ילדה לפני הפסח נימא רבי אליעזר הוא עצמו יקרב פסח דהא איכא שם פסח על אמו אלא שאינה יכולה ליקרב והכא אין יכולין להעמיד לשון ראשון דרש"י דלעיל דשם עולת העוף על אמו דהא הכא אין פסח בא נקבה דאין פסח בעופות אבל לשון שני ניחא שהרי תחילת הקדש לשם פסח הופרש והוה ליה לומר דהולד יקריב לשם פסח וא"ת לישני ליה דבעינן שם פסח על אמו בשום מקום ולא אשכחן ליה הכא דאין שם פסח על נקבה ליקרב היא עצמה ומשום הכי אין הולד קרב הוא עצמו לשם פסח מכאן אומר הרמ"ר דלעולם לא אמר דמהני שם עולת העוף על אמו להכשיר הוולד עצמו וכל היכא דאשכחנא להאי לישנא נפרשהו בע"ה וברישא פירש יפה: אי הכי - ואם תאמר מאי אי הכי איכא הכא דהכי נמי מצי לפרוכי ממתני' בהדיא מ"ש במפריש נקבה לעולה וילדה אמר רבי אליעזר דבנה עצמו קרב עולה והכא גבי פסח אמר ירעה ויש לומר דה"פ אי אמרת בשלמא בלאו האי שינויא דרבא לא מצי למיפרך ממתניתין דשאני התם דאם הולד קרב עולה אין שם עולה נעקר מן האם דלעולם אדם יכול להקריב עולה בכל יום אבל הכא דאם הולד עצמו קרב פסח נמצא שם פסח נעקר מן האם ממנה ומדמיה שהרי אין בידו להקריב רק פסח אחד לפיכך אין להקריב הולד בפסח לעקור ממה שהופרשה אבל לרבא פריך שפיר מאחר דאית ליה דמשום דמותר פסח קרב שלמים חשיב ליה כאילו הוי שם שלמים על אמו ה"נ הוה ליה למימר מהאי טעם קודם פסח נמי שיהא הולד עצמו קרב פסח ולא כפרש"י שפירש ניפלוג נמי ברישא ונימא הולד עצמו יקרב שלמים קודם פסח דקודם פסח נמי אם שחט פסח לשם שלמים כשר דפסח בשאר ימות השנה (קרבה שלמים) שלא בארבעה עשר בניסן קרב שלמים הילכך שם שלמים על אמו: אביי אומר לא פליג מידי למקום שהמותר הולך שם הולד הולך - אביי לא לפרש כל דבריו של ר"א גבי מפריש נקבה לעולה וילדה וכן מפריש נקבה לפסח ונשתיירה בהני שני מקומות אמר דהולד עצמו קרב שהרי אם לא נעקרה מקדושתה במפריש נקבה לעולה דמיה לא ידחו מהיות עולה וכן מפריש נקבה לפסח ונשתיירה וילדה אם בנה קרב לא ידחה האם משלמים דכיון שעבר הפסח אינה ראויה כ"א לשלמים אבל גבי תמורת אשם וכן הפריש נקבה לפסחו וילדה קודם הפסח דבשניהם אמר ר"א דהולד ירעה היינו משום דאם הולד דתמורת אשם היה קרב א"כ ידחה אמה ממה שהופרשה תחילה דהיינו אשם שהרי אינו יכול להקריב שני אשמות וכן מפריש נקבה לפסחו וילדה קודם הפסח אם יקרב הולד הוא עצמו אם כן ידחה אמו היא ודמיה מפסח דאינו יכול להביא כי אם פסח אחד בשנה כך שמעתי מיהו אין לשון הש"ס ממש מיושב על זה וגם רש"י לא פירש כן:

תמורה יט.

Navigate the library