Temurah 12b · Talmud

וְהֵן טְהוֹרִין, שֶׁהַשְּׁאִיבָה מְטַהֶרֶת בִּרְבִיָּיה וּבְהַמְשָׁכָה. מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי דְּבִרְבִיָּיה וּבְהַמְשָׁכָה לָא? אֶלָּא דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ כּוּלָּהּ — טְהוֹרָה. מַנִּי? לָא רַבָּנַן וְלָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: לְפִי חֶשְׁבּוֹן כֵּלִים, וְיוֹסֵף בֶּן חוֹנִי הִיא. דְּתַנְיָא: שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁנָּפְלוּ לַמַּיִם, בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה כֵּלִים, וַאֲפִילּוּ בְּאַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כֵּלִים — פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה. יוֹסֵף בֶּן חוֹנִי אוֹמֵר: בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה כֵּלִים (פוסל) [פּוֹסְלִין] אֶת הַמִּקְוֶה, בְּאַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה — אֵין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. וְאֵין מֵי חַטָּאת (נַעֲשֶׂה) [נַעֲשִׂין] מֵי חַטָּאת כּוּ׳. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא: הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — פָּסוּל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים״, וְתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: וְכִי עָפָר הוּא? וַהֲלֹא אֵפֶר הוּא! שִׁינָּה הַכָּתוּב מִמַּשְׁמָעוֹ, לָדוּן הֵימֶנּוּ גְּזֵירָה שָׁוָה: נֶאֱמַר כָּאן ״עָפָר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָפָר״. מָה לְהַלָּן — עָפָר עַל גַּבֵּי הַמַּיִם, אַף כָּאן — עָפָר עַל גַּבֵּי הַמַּיִם. וּמָה כָּאן הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — כָּשֵׁר, אַף כָּאן הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — כָּשֵׁר. וְהָכָא מְנָלַן? תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי: ״וְנָתַן עָלָיו״, אַלְמָא אֵפֶר בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר כְּתִיב ״מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״. הָא כֵּיצַד? רָצָה עָפָר לְמַטָּה, רָצָה עָפָר לְמַעְלָה. וְתַנָּא דִּידַן, מַאי טַעְמָא? אָמַר לָךְ: סֵיפֵיהּ דִּקְרָא דַּוְקָא, ״וְנָתַן עָלָיו״ — לְעָרְבָן. מַאי חָזֵית דְּאָמְרַתְּ סֵיפֵיהּ דִּקְרָא דַּוְקָא, דִּלְמָא רֵישָׁא דַּוְקָא? לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, מָה מָצִינוּ בְּכׇל מָקוֹם מַכְשִׁיר לְמַעְלָה, אַף כָּאן מַכְשִׁיר לְמַעְלָה. וְאֵין בֵּית הַפְּרָס עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס כּוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּתְנַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּית הַפְּרָס עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס. וְרַבָּנַן, עַד כַּמָּה? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא:

והן טהורין - כלומר כשר לטבול בו: מטהרת ברבייה והמשכה - כשהרוב ממי (של) גשמים שנפלו מעצמן לתוכו והמשיך מיעוט של שאיבה לתוכו דרך חריץ מטהרת השאיבה והיינו לפי חשבון דמתניתין דאין השאובין פוסלין את המקוה דרך המשכה אלא אם כן היו שם עשרים סאין: מכלל דרבנן כו' - כלומר מדקאמרת מתני' רבי אליעזר בן יעקב היא ולא רבנן ומתני' לקולא דבלישנא דקולא נקיט לה דקתני אין השאובין פוסלין אלא לפי חשבון מכלל דרבנן לחומרא פליגי: אלא הא דכי אתא רבין ואמר שאובה שהמשיכוה כולה כשרה - שאפילו כל המקוה ממים שאובין דרך המשכה כשר לא רבי אליעזר ולא רבנן: אלא אמר רב פפא - רבנן לקולא פליגי והא דכי אתא רבין רבנן היא ומתני' לאו בהכי קמיירי דתימא ר' אליעזר היא ורבנן לחומרא פליגי: אלא לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני היא: שנפלו למקוה - מן הכלי לתוך המקוה בהמשכה: בב' או בג' כלים - שנפל לוג שלם מכל כלי פסול אבל מד' או ה' כלים דאין לוג שלם נופל כאחד לא פסלוהו ולפי חשבון דמתני' נמי ה"ק: (אלא על מתן אפר - בשעת מתן אפר נעשו מי חטאת. אלמא בעינן מים ברישא דאי מים בסוף לא הוו מי חטאת דהא בשעת מתן אפר לא נעשו מי חטאת דלא היו שם מים): דלא כר"ש - דלר"ש הקדים אפר למים כשר: דתניא - גבי סוטה הקדים עפר שבקרקע למים בכלי פסול כו': ואמרינן מאי טעמיה דר"ש דכתיב - גבי מי חטאת ולקחו לטמא מעפר ותניא כו': נאמר כאן - במי חטאת עפר ונאמר בסוטה עפר מה בסוטה עפר על המים כדכתיב (במדבר ה׳:י״ז) ומן העפר אשר יהיה וגו' אף כאן עפר ע"ג מים וזו היא הכשר מצוותה לכתחילה: ומה כאן כו' - כדמפרש והכא גבי מי חטאת מנלן. אלמא סבירא ליה לר"ש דמי חטאת הקדים עפר למים כשר: וכתיב מים חיים אל כלי - דמשמע דהמים יהיו נתונין אל כלי ולא אל העפר דאל כלי משמע עפר ברישא פסול: עליו לערבן - ונתן עליו לאו למימרא דאם הקדים עפר כשר אלא למימרא להזהר שלאחר שיתן העפר למים יערבם באצבעו יפה ויחזיר המים שתחתיו עליו: ואימא רישא דקרא דוקא - דאפר קודם למים כדכתיב ונתן עליו מים ואל כלי להכי אתא שתהא חיותו בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אבל זה יתן לתוך המעיין ויקח המים לתוכו: ומשני מה מצינו בכל מקום - כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדו והוי למעלה דכולי עלמא מודו דמצוה להקדים המים כדכתיב ומן העפר וגו': אף כאן מכשיר למעלה - הלכך בע"כ סיפיה דקרא לגופיה ורישא לדרשא לערבן: רבי אליעזר אומר בית הפרס עושה בית הפרס - כל ארבע השדות שסביב בית הפרס הן אם נחרשו דעפר בית הפרס מטמאן:

אלא אמר רב פפא לפי חשבון הכלים כלומר שנפל בשלשה כלים כנגד חשבון הלוגין ויוסף בן חוני היא ולפי זה רבנן לקולא פליגי והא דכי אתי רבין רבנן היא ומתניתין לאו בהכי מיירי דתימא רבי אליעזר היא ורבנן לחומרא פליגי כן פרש"י והקשה ה"ר שמואל מלוני"ל דאין זה שיטת הש"ס דמעיקרא לדברי רבי חייא בר אבא רבי אליעזר לקולא ורבנן לחומרא ולדברי רבינא רבי אליעזר לחומרא ורבנן לקולא סברת אמוראי הפוכה כזה לא מצינו ועוד היכי מצינו למימר דלרבנן שאיבה שהמשיכה כולה ואין במקוה מי גשמים אחרים שיהא כשר א"כ קשיא מפרק קמא דתענית (דף יג.) דאמר (מועלין במרחצאות) ואמרינן בגמרא עלה כל שהוא משום אבילות אסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן וכל שהוא משום תענוג בחמין אסור בצונן מותר עד לימא מסייע ליה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בט' באב וביוה"כ ואי בחמין טבילה מי איכא בחמין הא שאובין נינהו ואי כדברי רש"י דשאיבה מטהרת ברבייה בלא שום מי גשמים אם כן מצינו טבילה בחמין כגון שהמשיכן וע"ק מההיא דתנן במסכת מקוואות (פ"ו מ"ח) ב' מקוואות אחד עליון ואחד תחתון בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין בה מ' סאה ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה ואי שאיבה מטהרת ע"י המשכה בלא מים אחרים למה לי נותן בעליון אפילו נתן בקרקע והמשיכן הוי טהור ועוד דתנן פ"ד דמסכת מקוואות (מ"ד) מי גשמים ומים שאובין שנתערבו בחצר ובעוקה ועל מעלות המערה אם רוב מן הכשר כשר ואם רוב מן הפסול פסול [מחצה למחצה פסול] אימתי בזמן שנתערבו עד שלא יגיעו למקוה כו' והשתא למה לי נתערבו אפי' מים שאובין לבדן כשרין ע"י המשכה ושלח ה"ר שמואל שקיבל מרבותיו שאיבה שהמשיכוה כולה טהורה היינו כשיבואו במקוה [אח"כ] מי גשמים מ' סאה והשתא מיתרצא כל מה שהקשינו ושפיר הוי הך מילתא דרבין כר"א בן יעקב דלענין צירוף מ' סאה בעינן רוב הכשר וכן משמע מתוך לשון שאלתות דרב אחאי שכתוב מקוה אחד שנפל בו ג' לוגין מים שאובין פסול ואי אמשכינהו אבראי אגב מרזיבא ואזלי למקוה לא פסלי דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן שאיבה שהמשיכוה כולה טהורה ואיצטרופי מצטרפי למ' סאה דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר כו' אלמא משמע דאית ליה דשפיר מיתוקמי הני תרי מילי מילתא דרבי אליעזר בן יעקב ומילתא דרבין אלמא לא נגעי אהדדי ור"י השיב לו דשפיר מיתוקמא סוגיא דשמעתין לפרושי דמשמע ליה דלרבי אליעזר בן יעקב בעי רוב מי גשמים אבל אם רובן שאובין אפילו אם ירדו אח"כ מ' סאה מי גשמים לא מתכשר ומשום הכי פריך דמילתא דרבין לא מיתוקמא לא כר"א בן יעקב ולא כרבנן מיהו אומר ר"י דכל מה שהקשה לא קשה מידי דבכמה מקומות בהש"ס מצינו כן דמעיקרא היה מפרש מילתא דחד תנא להחמיר ואח"כ מפרשו להקל בפ"ק דקדושין (דף לז.) (דבי) ר' אליעזר אומר אף החדש דמיבעי ליה בהש"ס אי רבי אליעזר לקולא פליג או לחומרא פליג וההיא דתענית לא קשה מידי דלטעמיך נמי תיקשי דמצינו שפיר בחמין כגון שהמשיך י"ט סאה חמין לתוך כ"א סאה מי גשמים אי נמי ע"י עששיות של ברזל שהוחמו ונתנו למקוה כדאמרינן במסכת יומא (דף לא:) גבי טבילה דכ"ג ביוה"כ ושאר משניות שהבאתי דמסכת מקוואות אפשר לאוקומינהו כרבי אליעזר בן יעקב ועוד יש לומר מההיא דנותן לעליון עד שירדו בתחתון מ' סאה דאתא לאשמעינן דהיכא דיש במקוה מ' סאה מים כשרים אפי' ירדו בו ק' סאה מים שאובין לא יפסלוהו והנראה לפי האמת דאין לעשות מקוה כולהו שאוב ע"י המשכה דאפי' לפירש"י הלכה כר' אליעזר בן יעקב [דמשנתו] קב ונקי אבל ע"י רבייה והמשכה כשר לכ"ע שאם יש במקוה כ"א סאה מים כשרים מותר למלאות בכתף תשע עשרה סאה ולעשות חריץ בקרקע ולערות שם ולהמשיכן למקוה עד שיתמלא כההיא דפ"ד דמסכת מקוואות שהבאתי דקתני אימתי בזמן שנתערבו עד שיגיעו למקוה הא אסיקנא דע"י רבייה והמשכה לכולי עלמא כשר ונראה דקתני שנתערבו עד שיגיעו למקוה לאפוקי היכא שהצינור שחקקו ולבסוף קבעו יורד למקוה בלא המשכה: יוסף בן חוני אומר בשנים ושלשה כלים פוסלים את המקוה בארבעה וחמשה כלים אין פוסלין - ולפי חשבון דקתני מתני' הכי קאמר ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא א"כ נפלו מכלים לפי חשבון הלוגין שפוסלין המקוה דהיינו שלשה אבל אם נפלו הג' לוגין בד' וה' פעמים לא פסלי ופסק ה"ר אברהם בר דוד דהלכה כיוסף בר חוני לפיכך נראה כששואבין את המקוה לנקותו שנוטלין אותן מים שבתוכו ובאים מים אחרים תחתיהן אין לחוש אפי' אם נשתייר קצת מן הראשונים במקוה ואע"ג שנופל מן הדלי לתוכו והוו להו שם יותר מג' לוגין מים שאובין אפ"ה אין לחוש דמסתמא לא נפלו ג' לוגין משלשה כלים ויש מחמירין שנוקבין את הדלי בכונס משקה משום הך חששא דפי': הא כיצד רצה עפר למטה רצה עפר למעלה - וא"ת א"כ גזירה שוה למאי אתא וי"ל דלמצוה בעינן מים תחילה ואח"כ עפר כדכתיב בסוטה (במדבר ה׳:י״ז) ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים ומש"ה אתיא גזירה שוה:

תמורה יב:

Navigate the library