Temurah 18b · Talmud

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא לְסַיּוֹעֵי לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב״ — וָלָד רִאשׁוֹן קָרֵב, וָלָד שֵׁנִי אֵינוֹ קָרֵב. הוּא — קָרֵב, וְאֵין וְלַד כׇּל הַקֳּדָשִׁים קָרֵב. וָלָד דְּמַאי? אִי דְּעוֹלָה וְאָשָׁם — זְכָרִים הֵם, וְלָא בְּנֵי וָלָד הֵם. אִי דְּחַטָּאת — הִילְכְתָא גְּמִירִי לַהּ דִּלְמִיתָה אָזְלָא. אָמַר רָבִינָא: לְאֵיתוֹיֵי וְלַד הַמְעוּשֶּׂרֶת, וְלַד הַמְעוּשֶּׂרֶת לְמָה לִי קְרָא? ״עֲבָרָה״ ״עֲבָרָה״ מִבְּכוֹר קָא גָמַר לַהּ! אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא: אֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר, קָא מַשְׁמַע לַן. הֵעִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי פַּפְּיָיס כּוּ׳. וּלְרָבָא דְּאָמַר: קָדָשִׁים, כֵּיוָן שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם רֶגֶל אֶחָד, כָּל יוֹם וָיוֹם עוֹבֵר עֲלֵיהֶם בְּ״בַל תְּאַחֵר״, מֵעֲצֶרֶת בָּעֵי מֵיכְלֵיהּ! אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה חוֹלֶה בַּעֲצֶרֶת. רַב אָשֵׁי אָמַר: מַאי ״חַג״ נָמֵי דְּקָתָנֵי? — חַג שָׁבוּעוֹת. וְאִידַּךְ, כֹּל הֵיכִי דְּקָתָנֵי ״פֶּסַח״ תָּנֵי ״עֲצֶרֶת״. אִי הָכִי, מַאי אַסְהָדוּתֵיהּ? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר ״וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים״, קָמַסְהֵיד הוּא דְּקָרֵב. מַתְנִי׳ וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְלָדָן וְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ כְּתוֹדָה, וּבִלְבַד שֶׁאֵין טְעוּנִין לֶחֶם. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: מַהוּ אוֹמֵר ״יַקְרִיבֶנּוּ״? מַפְרִישׁ תּוֹדָה, וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת. מִנַּיִן שֶׁאֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה יַקְרִיב וְלַחְמָהּ עִמָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹדָה יַקְרִיב״. יָכוֹל תְּהֵא שְׁנִיָּה טְעוּנָה לֶחֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יַקְרִיבֶנּוּ״ — אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם. מִנַּיִן לְרַבּוֹת וְלָדוֹת תְּמוּרוֹת וַחֲלִיפוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאִם עַל תּוֹדָה״. יָכוֹל יְהוּ כּוּלָּן טְעוּנוֹת לֶחֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל זֶבַח הַתּוֹדָה״ — תּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וּתְמוּרָתָהּ וַחֲלִיפָתָהּ טְעוּנָה לֶחֶם. מַתְנִי׳ תְּמוּרַת עוֹלָה, וְלַד תְּמוּרָה, וְלַד וְלַד וְלָדָהּ עַד סוֹף כׇּל הָעוֹלָם — הֲרֵי אֵלּוּ כְּעוֹלָה, וּטְעוּנִין הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה וְיָלְדָה זָכָר — יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא פְּלִיגִי, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דִּפְלִיגִי? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא. וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא גַּבֵּי מַפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה, דְּאִימֵּיהּ לָא קְרֵיבָה, אֲבָל תְּמוּרָה דְּאִימֵּיהּ נָמֵי קְרֵיבָה — אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ. וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר יִקְרַב עוֹלָה הוּא עַצְמוֹ? וּרְמִינְהוּ: תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָה, וְלָדָן, וְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כׇּל הָעוֹלָם — יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּתוּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלָה. בַּדָּמִים — אִין, הוּא עַצְמוֹ — לָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ, לְדִידִי סְבִירָא לִי דַּאֲפִילּוּ וָלָד נָמֵי קָרֵב עוֹלָה, לְדִידְכוּ דְּאָמְרִיתוּ רוֹעֶה — אוֹדוֹ לִי מִיהַת דְּמוֹתָרוֹת לְנִדְבַת יָחִיד אָזְלִי, וְאָמְרִי לֵיהּ: מוֹתָרוֹת לְנִדְבַת צִיבּוּר אָזְלִי. רָבָא אָמַר: עַד כַּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה, אֶלָּא בְּמַפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה, דְּאִיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ,

כשב - משמע ולד טלה: הוא קרב - ולד שלמים דהא קרא בשלמים כתיב: ולד דמאי - קא ממעט דאמרת ואין ולד כל הקדשים קריבין: ולד המעושרת - מעשר בהמה שיצאה נקבה בעשירי ואחר כך ילדה ולדה אינו קרב אלא ירעה ויאכל במומו לבעלים כדין מעשר שנאכל במומו לבעלים: מבכור גמר - ובבכור לא קרב ולד דידיה דהא ליכא ולד בבכור דהא זכר הוא: בכל יום ויום עובר בעשה - ובאת שמה והבאתם שם דמשמע ברגל ראשון שתבא שמה הבא כל נדרים שעליך: מעצרת בעי למיכליה - דבשלמא בפסח לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו ז' ימים: ואידך - רב זביד אמר לך כל היכא דתני פסח ובעי לאדכורי מידי בעצרת תני עצרת ולא קרי ליה חג אבל אי הוה מדכר לפסח בלשון חג המצות הוה תני לעצרת בלשון חג: אי הכי - דהאי חג שבועות הוא א"נ דהוה חולה: מאי אסהדותיה - דרבי פפייס מאי אתא לאשמועינן דבשלמא אי אמרת דהאי חג סוכות ובעצרת לא הוה חולה אתא רבי פפייס לאפוקי מדרבא אלא השתא מאי שמעינן מיניה: מתני' הרי אלו כתודה - וקריבין ונאכלין ליום ולילה: גמ' מהו אומר התודה (ליה) יקריב - אם על תודה יקריבנו והקריב וגו' דהוה [מצי] למכתב (אם על תודה) והקריב על זבח התודה: ת"ל תודה יקריב - מ"מ: שניה - אם יקריבנו לאחר שהקריב הראשונה: יקריבנו אחד ולא שנים - ומלחם הוא דקא ממעט דאילו מהקרבה לא ממעט לה שניה כדגמרינן להו מאם על תודה דקרבה: מנין לרבות כו' - להקרבה: וחליפות - כגון אבדה והפריש אחרת תחתיה: מתני' תמורת עולה - כגון המיר זכר בעולה: ולד תמורה - כגון אם המיר נקבה בעולה וילדה התמורה זכר: גמ' מ"ש - גבי ולד תמורת עולה דלא פליגי רבנן דבדברי הכל קאמר הרי אלו כו' והויין כליל לאישים: ובסיפא - גבי ולד עולה פליגי רבנן דהוא עצמו לא יקריב אלא דמיו: במחלוקת שנויה - כשם שחולקין בסוף כך חולקין בראשונה ורישא דקתני הרי אלו כעולה ר"א היא: גבי ולד תמורה אימיה קריבה - לאו אימיה ממש אלא הקדש ראשון שבאו אלו כולן מכחו הוא קרב דזכר הוה אבל גבי מפריש נקבה לעולה היא היתה הקדש ראשון ולא קרבה: תמורת אשם - ירעו דהלכה למשה מסיני הוא כל שבחטאת מתה באשם רועה ותמורת חטאת מתה: לנדבה - לשופרות שקריבין מדמיהן נדבת צבור: ימותו - דאית ליה כחטאת כאשם בריש מס' זבחים (דף י:): יביא בדמיהן עולה - דמותרות לנדבת יחיד אזלי: הוא עצמו - ולד תמורה לא. אלמא כיון דאימיה לא חזיא להקרבת עולה דאין נקבה קריבה עולה ועוד דאפילו הואי זכר גמירי דתמורת אשם רועה הילכך ולד נמי לא קרב ובולד עולת נקבה אמאי קאמר דקרב: דאיכא שם עולה על אמו - המפריש בהמה לעולה איכא עלה שם עולה דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפ"ה שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף ועוד דהא לכשתמכר דמיה עולה דהיינו לשם עולה:

תני רבי חייא לסיועי לר' יהושע בן לוי אם כשב הוא מקדיש ולד ראשון הוא קרב ולד שני אינו קרב - והיינו ע"כ כרבנן דאי לר"א ולד ראשון אינו קרב כלל והך דרשה אינה אלא אסמכתא בעלמא דהא ודאי הא דולד שני אינו קרב היינו מדרבנן שמא יגדל ממנו עדרים עדרים ובפסחים (דף צו:) מוקי לה להאי לדרשא אחרינא: מעצרתא בעי למיכליה - אבל לא פריך מפסח בעי למיכליה דאפשר דמחוסר זמן היה: אי הכי מאי אסהדותיה - דבשלמא אי לא היה חולה בעצרת והאי חג הסוכות קאתא רבי פפייס לאפוקי דרבא אלא השתא מאי אשמועינן: וחליפות - צ"ע מה חליפות דאי הפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות הא כבר שמעינן ליה מרישא דברייתא: אבל גבי ולד תמורה דאימיה נמי קרבה - לאו אימיה ממש אלא הקדש ראשון שבאו אלו מכחן והוא קרב דזכר הוא: בדמיהן אין הוא עצמו לא - וא"ת מאי קמ"ל דלמא שאני הכא דלא קרב דכל שבחטאת מתה באשם רועה וולד חטאת מתה ומש"ה באשם ירעה אבל הוא עצמו לא יקרב וי"ל דלא נגמרה באשם רועה אלא בהני דשייכי כהלכתו באשם כגון מתו בעליו או נתכפרו או תמורה או עברה שנתה דכל הני ד' דשייכי באשם כהלכתו אבל ולד אשם דלאו כהלכתו הוא דאשם זכר הוא ולא שייך ביה ולד בהא לא נגמרה ההלכה: אלא לדידכו דאמריתו לא קרב - וא"ת תיקשה מרבנן לרבנן לפי הא דאמר רבא לעיל דהיכא דאימיה קרבה אפילו רבנן מודו דולד נמי קרב והכא בולד תמורת אשם אימיה קרבה א"כ הוה להו למימר דולד עצמו יקרב וי"ל דרב חסדא דהכא לית ליה האי שינויא דרבא דלעיל אלא ס"ל כדמשני רבה בר בר חנה במחלוקת שנויה ור"א היא ורבא דמשני לעיל דהיכא דאימיה קרבה אפילו רבנן מודו משני הכא שינויא אחרינא כדאיתא בסמוך דרבא משני שינויא אחרינא ומורי הרמ"ר פי' דלעולם מצי למימר דרב חסדא נמי אית ליה שינויא דרבא דלעיל דהא דאמר דהיכא דאימיה קרבה אפילו רבנן מודו ה"מ גבי ולד תמורת עולה דעיקר תחילת הקדש קרב עולה ומש"ה דין הוא שיהא הולד עצמו קרב עולה אבל הכא גבי ולד תמורת אשם דעיקר תחילת הקדש קרב אשם ולא עולה אין דין שיהא הולד קרב עולה וה"נ קאמר לר"א במפריש נקבה לעולה וילדה דאין עיקר קרב עולה אלא רועה הולד עצמו קרב הכי נמי ה"ל למימר בולד תמורת אשם ואע"ג דאין עיקר ההקדש קרב עולה הולד עצמו קרב. מורי הרמ"ר: אלא בדמפריש נקבה לעולה - דאיכא שם עולה על אמו לשון רש"י דהא לעולה אקדשה ואי משום דנקבה היא אפילו הכי שם עולה עלה שהרי מצינו נקבה בעולת העוף ועוד דהא דלכשימכרו דמיה עולה דהיינו שם עולה אבל ולד תמורת אשם אין שם עולה עלה דאמו לא היא ולא דמיה עכ"ל ולשון ראשון דשם עולת העוף על אמו אי אפשר להעמידה בסוגיא דלקמן ובמקומו אפרשנה:

תמורה יח:

Navigate the library