Temurah 5b · Talmud

וּלְרָבָא, הַאי ״הוּא״ לְמַעוֹטֵי בְּכוֹר, דְּתַנְיָא: בִּבְכוֹר נֶאֱמַר ״לֹא תִפְדֶּה״ וְנִמְכָּר הוּא, בְּמַעֲשֵׂר נֶאֱמַר ״לֹא יִגָּאֵל״ וְאֵינוֹ נִמְכָּר, לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט, לא תָּם וְלֹא בַּעַל מוּם. וַהֲרֵי תְּמוּרָה, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ״, וְתָנָא: לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר — מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. אַלְמָא מַהֲנֵי, תְּיוּבְתָּא דְרָבָא! אָמַר לָךְ: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״. וּלְאַבָּיֵי, אִי לָאו דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא תֵּצֵא זוֹ וְתִכָּנֵס זוֹ, קָמַשְׁמַע לַן. וַהֲרֵי בְּכוֹר, דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״לֹא תִפְדֶּה״, וּתְנַן: יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן, וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדְיוֹן, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, אַלְמָא לָא מַהֲנֵי, תְּיוּבְתָּא דְאַבָּיֵי. אָמַר לָךְ: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״הֵם״, בַּהֲוָויָיתָן יְהוּ. וּלְרָבָא, הַאי ״הֵם״ לְמָה לֵיהּ? הֵן קְרֵיבִין, וְאֵין תְּמוּרָתָן קְרֵיבִין. וּלְאַבָּיֵי — הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? ״אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה׳ הוּא״ — לַה׳ קָרֵיב, וְאֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵיבָה. וְרָבָא, אִין הָכִי נָמֵי דְּמֵהָהוּא קְרָא, אֶלָּא ״הֵם״ לְמָה לִי? לִימֵּד עַל בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרֵב דָּמָן בְּכׇל הָעוֹלִין שֶׁקְּרֵיבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. וְאַבָּיֵי, הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? מִ״וְּלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר״, וַהֲלֹא דַּם הַפָּר מְרוּבֶּה מִשֶּׁל שָׂעִיר! מִיכָּן לָעוֹלִין שֶׁאֵין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה, דְּתַנְיָא: ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר״ — שֶׁיְּהוּ מְעוֹרָבִין, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. וְרָבָא, הָתָם — מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹנָתָן. וַהֲרֵי מַעֲשֵׂר, דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״לֹא יִגָּאֵל״, וּתְנַן: יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, אַלְמָא לָא מַהֲנֵי, תְּיוּבְתָּא דְאַבָּיֵי. אָמַר לָךְ: שָׁאנֵי הָתָם, דְּיָלֵיף ״עֲבָרָה״ ״עֲבָרָה״ מִבְּכוֹר. הֲרֵי הִקְדִּימָהּ תְּרוּמָה לַבִּיכּוּרִים, דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר״, וּתְנַן: הַמַּקְדִּים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי! אָמַר לָךְ רָבָא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״מִכֹּל מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ תְּרוּמָה״. וּלְאַבָּיֵי מִיבַּעְיָא לֵיהּ, כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, אֲפִילּוּ הִקְדִּימוֹ בִּכְרִי נָמֵי נִיפְּטַר! אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא ״מִכֹּל מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ״. מָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַכְּרִי וּלְהוֹצִיא אֶת הַשִּׁיבֳּלִין? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּרִי, שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּכְלַל דִּיגּוּן, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַשִּׁיבֳּלִין, שֶׁאֵינָן בִּכְלַל דִּיגּוּן. וַהֲרֵי אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה... לֹא יִקָּח״, וּתְנַן: כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵירָה — הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם. שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״. וּלְאַבָּיֵי, נֵימָא קְרָא ״לֹא יַחֵל״, מַאי ״לֹא יְחַלֵּל״? אֶחָד לוֹ, וְאֶחָד לָהּ. וַהֲרֵי הִקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין לַמִּזְבֵּחַ, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ״, וּתְנַן: הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, תְּיוּבְתָּא דְרָבָא! אָמַר לָךְ רָבָא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״וּלְנֶדֶר לֹא יֵרָצֶה״ — רִצּוּי הוּא דְּלָא מְרַצֵּה, הָא מִיקְדָּשׁ קָדְשִׁי. וּלְאַבָּיֵי, אִי דְּלָא אָמַר רַחֲמָנָא ״וּלְנֶדֶר לֹא יֵרָצֶה״, הֲוָה אָמֵינָא: כְּעוֹבֵר מִצְוָה וְכָשֵׁר, קָמַשְׁמַע לַן. וַהֲרֵי מַקְדִּישׁ תְּמִימִין לְבֶדֶק הַבַּיִת, דְּאָמַר רַחֲמָנָא:

בבכור נאמר לא תפדה - שאין הבעלים יכולין לפדותו ולנהוג בו מנהג חולין כגון גיזה ועבודה: אבל נמכר הוא - שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן בתורת בכור דלהכי כתיב לא תפדה לאשמועי' דבמכירה שרי: ואינו נמכר - כדאמרינן בבכורות (דף לב.) דנאמר כאן במעשר בהמה לא יגאל ונאמר להלן גבי חרמין לא ימכר ולא יגאל מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו דאינו נמכר [וס"ד] הואיל ואיתקוש אהדדי מעשר ובכור כדלקמן תיסק אדעתין דבכור אינו נמכר דומיא דמעשר בהמה להכי כתיב הוא דחרמין למעוטי בכור דיכול למוכרו: שאני התם - דכתיב בההוא קרא כי לא לרצון: ה"ג והרי בכור דנאמר בו לא תפדה קודש הם (מכאן ואילך פירש): (תצא זו - דיוצאה מקדושתה ונכנסת התמורה במקומה דתרווייהו לא מקדיש קדשי קמ"ל דתרווייהו קדישי): קמ"ל - קרא דתרווייהו קדישי: ה"ג והרי בכור דנאמר בו לא תפדה קודש הם (מכאן ואילך פירש): ותנן - בפ' אלו קדשים (לקמן תמורה דף כא.) מה בין בכור ומעשר לשאר כל הקדשים כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז ובשוק ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא לימכר כשאר חולין ולא חיישינן לבזיון קדשים לפי שהנאתו להקדש כדאמרינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לא:) דאי שרינן ליה לאדם הפודה את פסולי קדשים למכרן בשוק יקפצו עליהן לוקחין ויפדה ביוקר אבל בכור ומעשר הנאתן לבעלים הנאת בכור לכהן והנאת מעשר לבעלים ומשום הרווחה דידהו לא מזלזלינן בקדשים: יש להן פדיון - לשאר קדשים שנפל בהו מום ופדאם תופסין פדיונן בקדושתן והן יוצאין לחולין וכן תמורותיהם שנפל בהו מום אבל בכור בעל מום אינו תופס פדיונו בקדושה: שאני התם דאמר קרא בבכור קדש הם בהווייתן יהא - שלא יצא מקדושתו ע"י פדיון וממעשר לא מתרץ השתא מידי דלא אותביה אלא מבכור ולקמן מותיב ליה ממעשר ומהדר ליה ממעשר: בכל העולין - באחד מדמי שאר הקרבנות העולין למזבח שקריבין ומשתריא בשר בההיא זריקה דאין עולין מבטלין זה את זה ומינה ילפינן לשאר עולין והכי משמע הם בהוייתן יהו אפי' נתערבו: מדם הפר ומדם השעיר - ונתן על קרנות וגו' וקסבר דמערב פר ושעיר של יום הכיפורים ביחד כשזורק על קרנות מזבח הפנימי הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר ואפי' הכי מיקרי דם השעיר ומהניא זריקתו מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה: ורבא - מהתם לא נפקא דלא מערב להו אלא נותן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו וסבר לה כר' (יוחנן) [יונתן] דאמר במס' יומא בפרק הוציאו לו (יומא דף נז:) אין מערבין דם פר ושעיר לקרנות מזבח הפנימי אלא נותן זה בעצמו וזה בעצמו: עברה עברה - בבכור כתיב (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב (ויקרא כז) כל אשר יעבור: מה שעשה עשוי - וקדשי לדמיהן: לכדאמר ליה רב פפא לאביי - במס' ביצה (דף יג:) דאמרינן מעשר ראשון שהקדימו לוי לכהן בשבלים קודם שהופרשה תרומה גדולה מן העמרים ונמצא שהפסיד לוי לכהן תרי ממאה במעשר שהוא נוטל דממעשר לא נטל כהן כלום אפי' הכי פטור מתרומה גדולה שנאמר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר ואמר ליה רב פפא לאביי אי הכי אפי' הקדימו לוי לכהן בכרי אחר שמרחן נמי ליפטר לוי ואמאי נקט בשבלים: מכל מעשרותיכם - ללוים קאמר רחמנא (במדבר י״ח:כ״ח) את תרומת ה' תרומה גדולה: כרי אידגן - ואיקבע ליה לתרומה גדולה דכתיב ראשית דגנך: כל מקום שיש קדושין - כל מקום שהקדושין תופסין ויש עבירה באותן קדושין ומפרש התם דהיינו אלמנה לכהן גדול: אחר הפגום - דהוי חלל אלמא מהני מדקתני יש קדושין דאי לא מהני לא תפסי קדושין: שאני התם דכתיב לא יחלל - דמשמע חללים הוא עושה ואינו עושה ממזרין אלמא תפסי קדושין: ואביי אי להכי הוא דאתא לימא לא יחל - דמשמע דאולד לחודיה קאי: מאי לא יחלל - שמע מינה לדרשא אחרינא אתא אחד לו לולד ואחד לה שהיא עצמה מתחללת ונעשית זונה ואסורה בתרומה דבי נשא אם בת כהן היא ומשום דידה איצטריך קרא ולאו משום דאמרת אי עביד מהני דלהכי לא צריך קרא דלכל מילתא אמרינן אי עביד מהני: לא תקריבו - ואמרינן לקמן (תמורה דף ו:) דהאי לא תקריבו לא תקדישו הוא: מה שעשה עשוי - וקדשי לדמיהן: שאני התם - דכתיב בההוא קרא כי לא לרצון: וכשר - אפי' להקריב קמ"ל:

ולרבא האי הוא למעוטי בכור - ואם תאמר ולאביי דמוקי הוא בהוייתו יהא למעוטי בכור מנליה ואומר הר"ם דלפי המסקנא ניחא דמפקי' בבכור דאי עביד לא מהני ומעשר יליף מהעברה העברה מבכור וא"כ ילפינן שפיר חרמים גאולה גאולה ממעשר ולא איצטריך הוא דחרמים לומר בהווייתו יהא: שאני התם דאמר קרא לא יחלל כו' - דמשמע חילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרות וכיון דאינו עושה ממזרות תפסי בה קדושין וצריך לומר דהיינו מייתור הלמ"ד שניה אבל אין לומר דבלא יתור הלמ"ד שניה נמי דרשינן הכי חילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרות ותפסי בה קדושין דע"כ לאו ממזרות ותפיסת קדושין תלויין זה בזה שהרי קאמר רבי יהושע בפ' החולץ (יבמות דף מט.) דאין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין אבל מחייבי כריתות לא הוי ממזר דלכ"ע לא תפסי בהו קדושין בחייבי כריתות אלמא לאו הא בהא תליא אבל מיתורא דלמ"ד מפיק שפיר (דלא תפסי) בה קדושין דאם אינו ענין לממזרות תנהו לענין תפיסת קדושין וכן משמע דמייתורא [דרש] מדאמר ולאביי (אם כן) נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל:

תמורה ה:

Navigate the library