Temurah 4b · Talmud

אַפְּטוּרָא קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו. מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמְרוּ: אַף הַמַּקְדִּים תְּרוּמָה לְבִיכּוּרִים. וּמַאי שְׁנָא מֵימֵר דְּלָקֵי, מִשּׁוּם דִּבְדִיבּוּרוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה? מַקְדִּים תְּרוּמָה לְבִיכּוּרִים נָמֵי לִילְקֵי, מִשּׁוּם דִּבְדִיבּוּרוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה! אָמַר רַבִּי אָבִין: שָׁאנֵי הָתָם, דְּלָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה הוּא, דִּכְתִיב: ״מִכֹּל מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ״. יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכֹל לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה לָא לָקֵי? וְהָא מֵימֵר, דְּלָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה הוּא, וְלָקֵי, דִּתְנַן: לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר — מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. הָוֵי לְהוּ תְּרֵי לָאוֵי וְחַד עֲשֵׂה, וְלָא אָתֵי חַד עֲשֵׂה וְעָקַר תְּרֵי לָאוֵי. וַהֲרֵי אוֹנֵס, דְּחַד לָאו וְחַד עֲשֵׂה, וְלָא אָתֵי חַד עֲשֵׂה וְעָקַר לָאו, דְּתַנְיָא: אוֹנֵס שֶׁגֵּירַשׁ — אִם יִשְׂרָאֵל הוּא מַחְזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה, וְאִם כֹּהֵן הוּא לוֹקֶה וְאֵינוֹ מַחְזִיר! כֹּהֲנִים קָאָמְרַתְּ?! כֹּהֲנִים — טַעְמָא אַחְרִינָא הוּא, דְּרַבִּי רַחֲמָנָא קְדוּשָּׁה יַתִּירָא. כְּתַנָּאֵי: ״לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״ — בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַעֲשֶׂה, לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּהָוֵה לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה — אֵין לוֹקִין עָלָיו. מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לוֹקִין עָלָיו. וְרַבִּי יַעֲקֹב, הַאי ״וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרוֹפוּ״ לְמַאי אֲתָא? מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְדִתְנַן: הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר — יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת — יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵין דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. וְאָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא ״וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרוֹפוּ״ — בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן בּוֹקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל מִילְּתָא דְּאָמַר רַחֲמָנָא לָא תַּעֲבֵיד, אִם עָבֵיד — מַהֲנֵי, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא מַהֲנֵי — אַמַּאי לָקֵי? רָבָא אָמַר: לָא מַהֲנֵי מִידֵּי, וְהַאי דְּלָקֵי — מִשּׁוּם דַּעֲבַר אַמֵּימְרָא דְּרַחֲמָנָא הוּא.

ומשני אפטורא קאי - ולא קשיא דרבי יוסי ברבי חנינא אדרבי יוסי בר' חנינא וקאתי ר' יוסי בר' חנינא למימר אף המקדים לקרות שם לתרומה קודם לביכורים הוי לא תעשה שאין בו מעשה ואינו לוקה: ומאי שנא מימר דלקי - כדקאמרת לעיל חוץ מנשבע ומימר: אילימא משום דבדיבורו - דקאמר זו תחת זו עושה מעשה דמעיקרא חולין והשתא קדש: ה"ג מקדים תרומה לבכורים נמי בדיבורו עושה מעשה - שקורא עליה שם ומביאה לקדושת תרומה: לאו שניתק לעשה - לאו דכתיב (שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך ודמעך לא תאחר עשה דכתיב (במדבר י״ח:כ״ח) מכל מעשרותיכם תרימו ודרשי ליה בעלמא ובהך שמעתא דלקמן (תמורה דף ה:) למעשר שהקדימו בכרי דעבר על לאו דלא תאחר שהקדים מעשר לתרומה ונתקיה ללאוי ממלקות והעמידו בחוזר ומפריש ואע"ג דלא סמכי אהדדי חשיב ליה לאו שניתק לעשה ואהכי לא לקי: והרי מימר דהוי לאו שניתק לעשה - לאו דכתיב (ויקרא כ״ז:י׳) לא יחליפנו עשה ואם המר ימיר: תרי לאוי ועשה - לא יחליפנו ולא ימיר ואהכי סופג את הארבעים: והרי אונס - מאנס בתולה דהכי כתיב בעניינא (דברים כ״ב:י״ט) לא יוכל לשלחה: וחד עשה - דכתיב (שם) ולו תהיה לאשה: אם ישראל הוא מחזיר - משום דבעמוד והחזר קאי ואפשר ליה לקיומי תרווייהו עשה ולא תעשה דאפשר בחזרה אבל כהן דלאו בעמוד והחזר קאי משום דאינו נושא גרושתו ודאי לוקה משום לא יוכל לשלחה כל ימיו דלא אתי עשה ועקר לא תעשה לומר שאין לוקין דודאי לוקין וקשיא למאן דאמר דלאו שניתק לעשה אין לוקין: ה"ג שאני כהנים דטעמא אחרינא נינהו דרבי בהו קרא קדושה - דכתיב אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא וכיון דחמיר קדושתייהו החמיר עלייהו טפי מישראל דלילקי אפי' אלאו שניתק לעשה אע"ג דישראל לא לקי:
ל"א משני כי פריך והרי מימר שאני התם דאהכי לוקה משום דהוי מימר לאו ששוה בכל דכולי עלמא אסירי להמיר ופריך והרי אונס כו' דהשתא לא הוי לאו דידיה דלא יוכל לשלחה שוה בכל אלא בישראל שאם ישראל גרשה והדר מצי לקיומי ללאו אבל כהן שגירש אינו מחזיר ולא אפשר לקיומי ללאו ואפילו הכי לקי כהן דקתני לוקה ואינו מחזיר ואמאי נימא כיון דריע לאו דידיה דלא שוה בכל לא לילקי הך כהן דליעקריה הך עשה דאלים כולי האי דשוה בכל ומשני כהנים טעמא אחרינא נינהו ואהכי נחמיר בהן דלילקי אע"ג דלא הוי לאו ששוה בכל אבל גבי ישראל דלאו ועשה שוה בכל כלומר בכולהו ישראל דכולן קיימי בעמוד והחזר הלכך לא לקי דהוי לאו שניתק לעשה: ליתן עשה - והנותר ממנו אחר לא תעשה והוי לאו שניתק לעשה: לאו שאין בו מעשה - דכשהוא מותירו לא קעביד שום מעשה: ורבי יעקב - דאמר לא מן השם הוא זה כו' האי והנותר ממנו מאי עביד ליה הואיל ולא איבעי ליה לדידיה ללאו הניתק לעשה: לכדתנן - במסכת פסחים בפ' כיצד צולין (פסחים דף פג.): ישרפו בט"ז - ולא בט"ו דיו"ט הוי ואין שורפין קדשים ביו"ט: מה טעם אמר קרא והנותר ממנו וגו' בקר שני - דהיינו ט"ז דהכי משמע קרא ולא תותירו ממנו עד בקר דהיינו עד בקר של ט"ו ואי נותר ממנו עד אידך בקר באש תשרופו דהיינו יום ט"ז שהוא חולו של מועד: לא תעביד - לא תעשה: מהני - דמה שעשה עשוי הואיל ולקי: לא מהני - כדמפרש לקמן: הכי גרסינן והאי דלקי דעבר כו':

וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והרי מימר - וא"ת וכי תעלה על דעתיה דאביי לומר על לאו הניתק לעשה דלקי והרי שילוח הקן דמשנה שלימה היא במסכת חולין (דף קמא:) דאם לקח האם על הבנים משלח ואינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה וכן גבי נותר נמי אמר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו וכן גבי אונס תנן שאם גירש מחזיר ואינו לוקה ואור"י דפשיט ליה לאביי בשילוח הקן ונותר ואונס דסמיכי עשה דידהו אלאו דלא לקי אלא שהיה תמיה אלאו דמעשר דלא סמיך מכל מעשרותיכם תרימו אלאו דלא תאחר ומשום הכי פריך והרי מימר כו' ואע"ג דסמיך העשה אחר הלאו מיהו מדמה מילתא למילתא דכי היכי דגבי תמורה לקי בלאו הניתק לעשה משום דאינו מקיים העשה בידים ה"נ היה לן למימר מכל מעשרותיכם תרימו אע"ג דמקיים העשה בידים מיהו כיון דלא סמיך לא היה לנו להחזיקו ללאו הניתק לעשה ואע"ג דוהשיב את הגזילה אשר גזל (ויקרא ה׳:כ״ג) לא סמיך ללאו מ"מ ניתק גמור הוא דאי אפשר לעשות השבה אלא לאחר הלאו אבל מכל מעשרותיכם אפשר לקיימו אפי' אם לא עבר הלאו ומ"מ מדמה ליה למימר: הרי אונס דחד לאו וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר לאו - פירוש לדידך דאמרת דמכל מעשרותיכם תרימו דלא איירי אלא בהקדמת תרומה למעשר ואפי' הכי הוי ניתוק להקדמה דבכורים למעשר אלמא אית לך דלאו שניתק למקצתו אמרי' דניתק כולו והרי אונס דלאו דידיה ניתק לגבי ישראל ולא אמרינן דניתק לגבי כהן אלמא דהיכא דניתק מקצתו לא ניתק כולו: כהנים קאמרת שאני כהנים דרבי רחמנא בהן קדושה יתירתא - פרש"י ואהכי אחמור דלילקו אע"ג דהוי לאו שאינו שוה בכל ולא נהירא ור"י פירש כיון שאסר הכתוב גרושה לגבייהו אינו ניתק הלאו לעשה דלא דמי להא דלעיל דאמר תרימו הוי ניתוק גם מהקדמה דבכורים דמיניה שמעי' שיכול לתקן אם עיות והקדים תרומה לבכורים דכך לי אם הקדים מעשר לתרומה כאילו הקדים תרומה לבכורים: כתנאי - לא קאי אהאי סוגיא דלאו הניתק לעשה אלא אפלוגתא דלאו שאין בו מעשה: ורבי יעקב האי והנותר מאי עביד ליה - ואם תאמר הא איצטריך להורות לנו דין שריפה ויש לומר דמן הסמיכות קפריך למאי הלכתא כתביה הכא סמוך ללאו אי לאו לנתוקי אתא ליכתביה במקום אחר: רבא אמר לא מהני מידי - קשה אם כן שוחט פסח על החמץ לפסול ויש לומר דבירושלמי יש קרא להכשיר וקשה צרם אוזן בכור ליתסר ופשיטא לן דאינו אסור אלא מטעם קנס וי"ל דלא גרע מאילו נפל בו מום מעצמו דשרי ומזה ניחא למה לא נאסר צרם אוזן מכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כמו בשר בחלב דיש לומר דדוקא בשר בחלב נפיק מיניה הואיל ואפילו נפל ממילא הבשר לתוך החלב אסור אבל צרם אוזן דממילא מותר אינו בבל תאכל אפילו נעשה בידים. צ"ע:

תמורה ד:

Navigate the library