Temurah 27a · Talmud

״וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמוֹד הַבַּהֶרֶת״. דְּאַחוֹלֵי, דִּכְתִיב: ״תַּחַת הַנְּחוֹשֶׁת אָבִיא זָהָב״, וְהִלְכָּךְ, גַּבֵּי קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ דְּעָבְדִין תְּמוּרָה — לִישָּׁנָא דְּאַתְפּוֹסֵי הוּא, גַּבֵּי קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת דְּלָא עָבְדִין תְּמוּרָה — לִישָּׁנָא דְּאַחוֹלֵי הוּא. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לִישָּׁנָא דְּאַחוֹלֵי הוּא, כְּגוֹן שֶׁהָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם. אָמַר רַבִּי אָשֵׁי: אֲפִילּוּ בְּבַעַל מוּם נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לִישָּׁנָא דְּאַחוֹלֵי, וּמַשְׁכַּחַת לִישָּׁנָא דְּאַתְפּוֹסֵי. יָדוֹ אַקּוֹדֶשׁ — חוֹל הָוֵי, יָדוֹ אַחוֹל — קוֹדֶשׁ הָוֵי. בָּעֵי אַבָּיֵי: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שֶׁל קֹדֶשׁ בַּעֲלוֹת מוּם, וּשְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שֶׁל חוּלִּין תְּמִימוֹת, וְאָמַר ״הֲרֵי אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ״, מַהוּ? מִי אָמַר לְאַתְפּוֹסֵי וְלָקֵי, אוֹ דִלְמָא: כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא הֶיתֵּרָא — לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ הֶיתֵּרָא וְעָבֵיד אִיסּוּרָא? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר, כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא הֶיתֵּרָא לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ וְעָבֵיד אִיסּוּרָא, הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שֶׁל קוֹדֶשׁ, וְאַחַת מֵהֶן בַּעֲלַת מוּם, וּשְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שֶׁל חוּלִּין, וְאַחַת מֵהֶן בַּעֲלַת מוּם, וְאָמַר ״הֲרֵי אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ״, מַהוּ? מִי אָמַר: תְּמִימָה תַּחַת תְּמִימָה — לְאַתְפּוֹסֵי, בַּעֲלַת מוּם תַּחַת בַּעֲלַת מוּם — לְאַחוֹלֵי. אוֹ דִלְמָא, תְּמִימָה דְּחוּלִּין תַּחַת בַּעֲלַת מוּם דְּהֶקְדֵּשׁ, בַּעֲלַת מוּם דְּחוּלִּין תַּחַת תְּמִימָה דְּהֶקְדֵּשׁ, וְתַרְוַיְיהוּ לָקֵי? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר, כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא הֶיתֵּירָא — לָא עָבֵיד אִיסּוּרָא, וּלְאַחוֹלֵי הוּא, וְלָא לָקֵי. הָיוּ לְפָנָיו שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת שֶׁל קֹדֶשׁ, וְאַחַת מֵהֶן בַּעֲלַת מוּם, וְשָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת שֶׁל חוּלִּין תְּמִימוֹת, וְאָמַר: ״הֲרֵי אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ״. מִי אָמְרִינַן, מִדִּתְמִימוֹת תַּחַת תְּמִימוֹת לְאַתְפּוֹסֵי, תְּמִימוֹת נָמֵי תַּחַת בַּעֲלַת מוּם לְאַתְפּוֹסֵי? אוֹ דִלְמָא, הָכָא נָמֵי, כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא הֶיתֵּירָא לָא עָבֵיד אִיסּוּרָא, וְהַהִיא בָּתְרָיְיתָא לְאַחוֹלֵי הָוֵי. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר, הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאַכַּתִּי גַּבְרָא לָא אִיתַּחְזַק בְּאִיסּוּרֵי, לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְעָבֵיד אִיסּוּרָא. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: הָיוּ לְפָנָיו אַרְבַּע בְּהֵמוֹת שֶׁל קֹדֶשׁ וְאַחַת מֵהֶן בַּעֲלַת מוּם, וְאַרְבַּע בְּהֵמוֹת שֶׁל חוּלִּין, וְאָמַר ״הֲרֵי אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ״, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי, כֵּיוָן דְּאִיתַּחְזַק גַּבְרָא בְּאִיסּוּרֵי (בְּכוּלָּן), לָקֵי בְּאַרְבַּע מַלְקִיּוֹת. אוֹ דִלְמָא, אַף עַל גַּב דְּאִיתַּחְזַק בְּאִיסּוּרָא, לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ הֶיתֵּירָא וְעָבֵיד אִיסּוּרָא, וְהָוֵי בָּתְרָיְיתָא לְאַחוֹלֵי הָוֵי? תֵּיקוּ. אִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם יֹצֵא לְחוּלִּין כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יֹצֵא לְחוּלִּין דְּבַר תּוֹרָה, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים מִדִּבְרֵיהֶם, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אַף צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים דְּבַר תּוֹרָה. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִי נֵימָא אַאוֹנָאָה, בְּהָא נֵימָא רֵישׁ לָקִישׁ אַף צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים דְּבַר תּוֹרָה? וְהָא תְנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה: הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת! אֶלָּא, אַבִּטּוּל מִקָּח בְּהָא נֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים מִדִּבְרֵיהֶם?

ואם תחתיה תעמוד - עמדה במקומה והיינו דומיא דאתפוסי שההקדש עומד במקומו הלכך הואיל ותרוייהו משמע לא מסרו הכתוב אלא לחכמים דידעי למימר היכא הוי תחת אתפוסי והיכא הוי חילול: גבי קדשי בדק הבית כו': ידו אקודש חול הוי - הניח ידו אקודש ואמר זו תחת זו אידך דחולין ודאי לחולין מתכוין וחול הוא: ידו אחול - ואמר זו תחת זו אתפוסי הוא דקדש בעל מום עושה תמורה ואי הוה בעי האי לאחולי הוה מנח ידיה על ההיא דקדש: ואמר הרי אלו (חטאת) תחת אלו - ולא הניח ידו לא כאן ולא כאן: לאתפוסי - מתכוין או לאחולי מתכוין. והוא הדין נמי דמצי למיבעי בחדא אלא איידי דבעי מיבעיא הך בעיא אחריתי בתרתי נקט סירכא דתרתי: איסורא - לא ימיר: תמימה תחת תמימה לאתפוסי - דהא ודאי אי אפשר דלא הויא חדא לאתפוסי הואיל וחדא תמימה דהקדש איכא מיהת בקדשי מזבח ותמימים אמרינן לעיל דאתפוסי הוא: ובעלת מום תחת בעלת מום לאחולי - דודאי אתפוסי ליכא למימר דרע ברע לא כתיב דליעביד תמורה: או דלמא תמימה דחולין תחת בעלת מום כו' - ואף על גב דפשיט לעיל דלא שביק היתירא ועביד איסורא איכא למיבעי הכא הואיל ואי אפשר דלא עביד איסורא בחדא איכא למימר כי היכי דבהא עביד איסורא בהא נמי לא איכפת ליה ודאי אתפוסי הוא: היו לפניו שלשה בהמות כו' - דאף על גב דפשיטנא דלא שביק היתירא ועביד איסורא איכא הכא למיבעי דאיכא למימר זיל בתר רובא כיון דע"כ תרתי לאתפוסי דהשתים דהקדש תמימות וליכא אחולי בהו שלישית נמי אתפוסי הוא: גברא לא איתחזיק - דבשלשה זימנין הויא חזקה תרי זימני לא הוי חזקה לשון ירושלמי בעי אביי (כו') או דלמא תמימה תחת תמימה דאתפוסי דחזיא להקרבה אבל תמימה תחת בעלת מום דבעלת מום דהקדש לא (הוי') חזיא להקרבה לאחולי איכוון כיון דבעא למימר חדא לאתפוסי כו' כלומר דאילו הוה בדעתיה לאתפוסי חדא ולאחולי חדא הוה קאמר בהדיא הך לאתפוסי והך לאחולי כי הדדי כלומר שתיהן עשאן שוות הואיל ולא פירש על שתיהן הניח ידו ושתיהן תמורה דהא איבעי ליה לאתנוחי ידיה על בעלת מום דקדש אי הוה בדעתיה לאחוליה אלא אי הוה לפניו (כו') מדהני תרתי בהמות לאתפוסי דודאי מתפיס הנך תרתי דחולין בההיא דקדש דממירין שנים באחד דהא כיון דתמימה דקדש ליכא למימר לאחולי אההיא בעלת מום נמי לאתפוסי ולקי שלשה מלקיות או דלמא ההיא בעלת מום דקדש לאחולי והאי דלא אתנח ידיה על ההיא דבעלת מום שהניח ידו על חולין דכיון דלאחולי הוה בעי הוה ליה לאנוחי אבעלת מום דקדש. הא דנקט כל ההיא דבעלת מום קמ"ל דאי הוה מנח ידיה על התמימה של קדש שעם הבעלת מום הוה מהני נמי כאילו אנחה על בעלת מום גופה והא אמרי' בההיא דבת אחולי היא דלאחולי איכוון ובתמימה לאתפוסי דאע"ג דאנח ידיה עליה הואיל וליכא למימר אחולי בה בדידה. רמי רמויי כגון דהויין ג' בהמות של קדש ואחת בעלת מום ושלשה בהמות של חולין תמימות והעמידן בשתי שורות זו כנגד זו והאי רמי כמו איתרמי שכוונם זו מול זו ואנח ידיה על הנך דחולין ואמר אלו תחת אלו מי אמרינן כיון דרמי חדא לקביל חדא להכי פלגינהו דלא בעי לשוויי לבעל מום כי הני דהיינו לאתפוסי אלא לאחולי או דלמא בתר דבורא דידיה אזלינן והרי הניח ידו על החול ולאתפוסי איכוון. לישנא אחרינא או דלמא בתר רובא אזלינן וכיון דרובא לאתפוסי איהו נמי לאתפוסי: יצא לחולין דבר תורה - דאמרינן בפ' המנחות והנסכים (מנחות קא.) ואם כל בהמה טמאה בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר: מדבריהם - דמה"ת אין אונאה להקדש דכתיב (ויקרא כ״ה:י״ד) אל תונו איש את אחיו ולא הקדש: אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה - רב חסדא מפרש לה לקמן: אי נימא אאונאה - דלא נתאנה אלא שתות: ביטול מקח - שנתאנה יותר משתות:

בעי רב אשי היו לפניו שתי בהמות - ה"ה דבחד בהמת קדש בעלת מום וחד תמימה חולין מצי למיבעי ואיידי דאיכא בסמוך בעיות דמיירי דוקא בשתי בהמות נקט נמי הכא כן: בעלת מום תחת בעלת מום לאחולי או דלמא תמימה דחולין תחת בעלת מום דהקדש ובעל מום דחולין תחת תמימה דהקדש תרוייהו לאתפוסי ואתרוייהו לקי - תימה למה האריך כל זה הוה מצי למימר בקיצור בעלת מום תחת בעלת מום לאחולי או דלמא הא נמי לאתפוסי ופירש"י דבעלת מום תחת בעלת מום לא תפיס דאין רע עושה תמורה ברע דדוקא טוב ברע או רע בטוב עושה תמורה אבל רע ברע לא ולא נהירא דזה לא מצינו ועוד דאדרבה משמע לעיל בפ"ק (תמורה דף ט.) דרע ברע תפיס דאמר לעיל א"כ נימא קרא טוב ברע או רע [בו] משמע דרע ברע תפיס מיהו כל השיטה דהכא משמע כפירוש רש"י דבבעיא דלעיל נמי נקט שתי בהמות של חולין תמימות ולא נקט בעל מום ור"י פירש דרע ברע נמי חייל תמורה עליה מיהו יש לנו לומר טפי לאחולי מלאתפוסי דלמה יתפיס מאחר דאינו מעלה אותה דגם זאת אינה ראויה להקרבה: אף צריך לעשות דמים דבר תורה - ולא יצא לחולין עד שיעשהו דמים והכי פירושא דמתני' יצא לחולין וצריך לעשותו דמים כלומר יצא לחולין כשיעשהו דמים והא דאיצטריך למיתני יצא לחולין משום דתנא לעיל מינה לישני דלא נפקי לחולין אלא נתפסין בתמורה וזה וזה קדושים תנא נמי לישנא דאחולי:

תמורה כז.

Navigate the library