טוען את הדף…
לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּתְּמוּרָה, וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּמּוּקְדָּשִׁין. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְהַיּוֹצֵא דּוֹפֶן, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — לֹא קְדוֹשִׁין, וְלֹא מַקְדִּישִׁין. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא ״יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״, לְרַבּוֹת שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד. הֵיכִי דָמֵי שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד? אָמַר חִזְקִיָּה: כְּסָבוּר שֶׁהוּא מוּתָּר לְהָמִיר. גַּבֵּי תְּמוּרָה — לָקֵי, גַּבֵּי קָדָשִׁים — לָא לָקֵי. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: גַּבֵּי תְּמוּרָה — קָדֵישׁ, גַּבֵּי קָדָשִׁים — לָא קָדֵישׁ. רֵישׁ לָקִישׁ וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: כְּסָבוּר לוֹמַר ״תְּמוּרַת עוֹלָה״, וְאָמַר ״תְּמוּרַת שְׁלָמִים״. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: גַּבֵּי תְּמוּרַת שְׁלָמִים — קָדֵישׁ, גַּבֵּי קָדָשִׁים — לָא קָדֵישׁ. לִישָּׁנָא אַחְרִינָא, כְּסָבוּר לוֹמַר ״שָׁחוֹר״ וְאָמַר ״לָבָן״ — גַּבֵּי תְּמוּרָה לָקֵי, גַּבֵּי קָדָשִׁים לָא לָקֵי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּאוֹמֵר ״תֵּצֵא זוֹ וְתִיכָּנֵס זוֹ״. גַּבֵּי קָדָשִׁים, בְּאוֹמֵר שֶׁנּוֹלַד בָּהֶם מוּם נֶאֱכָלִין בְּלֹא פִּדְיוֹן — לָא לָקֵי, גַּבֵּי תְּמוּרָה — לָקֵי. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: בְּאוֹמֵר ״אֶכָּנֵס לַבַּיִת זֶה וְאַקְדִּישׁ״ וְאָמִיר מִדַּעְתִּי, וְנִכְנַס וְהֵמִיר וְהִקְדִּישׁ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ — גַּבֵּי תְּמוּרָה לָקֵי, גַּבֵּי קָדָשִׁים לָא לָקֵי. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַכִּלְאַיִם וְהַטְּרֵפָה וְכוּ׳. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא קְדוֹשִׁין בִּתְמוּרָה, וְלֹא מַקְדִּישִׁין לַעֲשׂוֹת תְּמוּרָה. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וּמֵאַחַר שֶׁאֵין קְדוֹשִׁין, מֵהֵיכָן מַקְדִּישִׁין? אֶלָּא אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בְּמַקְדִּישׁ בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ נִטְרְפָה, בְּמַקְדִּישׁ וָלָד וְיָצָא [דֶּרֶךְ] דּוֹפֶן. אֲבָל כִּלְאַיִם וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בְּוַלְדֵי קָדָשִׁים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? כִּבְהֵמָה טְמֵאָה — מָה בְּהֵמָה טְמֵאָה לָא קָרְבָה וְלָא נָחֲתָא לַהּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף, אַף הָנָךְ לָא קָרְבִי וְלָא נָחֲתָא לְהוּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: וַהֲרֵי בַּעַל מוּם, דְּלָא קָרֵיב, וְנָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף! אֲמַר לֵיהּ: בַּעַל מוּם קָרֵב בְּמִינוֹ. אִי הָכִי, טְרֵפָה נָמֵי קָא קָרְבָה בְּמִינָהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּבְהֵמָה טְמֵאָה, מָה בְּהֵמָה טְמֵאָה פְּסוּל הַגּוּף, אַף כֹּל פְּסוּל הַגּוּף, לְאַפּוֹקֵי בַּעַל מוּם דִּפְסוּל חִסָּרוֹן נִינְהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא לְרָבָא: וַהֲלֹא ״שָׂרוּעַ״ וְ״קָלוּט״ כְּתִיב בַּפָּרָשָׁה, וְהָא הָנֵי פְּסוּל הַגּוּף נִינְהוּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּבְהֵמָה [טְמֵאָה], מָה בְּהֵמָה טְמֵאָה דְּלֵיכָּא בְּמִינַהּ, אַף כֹּל דְּלֵיכָּא בְּמִינַהּ, לְאַפּוֹקֵי בַּעַל מוּם דְּהָא אִיכָּא בְּמִינַהּ. מַאי אָמְרַתְּ: טְרֵפָה אִיכָּא בְּמִינַהּ? לָא דָּמְיָא לְבַעַל מוּם, בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, וּטְרֵפָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, לְאַפּוֹקֵי בַּעַל מוּם דְּמוּתָּר בַּאֲכִילָה. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַטְּרֵיפָה צְרִיכָה מוּם קָבוּעַ לִפְדּוֹת עָלָיו, שְׁמַע מִינַּהּ פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים? אֶלָּא אֵימָא: עוֹשָׂה קְדוּשָּׁה (לְמִיתָה, כְּסָבוּר מוּתָּר לְהַקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, גַּבֵּי תְּמוּרָה — קָדֵישׁ, גַּבֵּי קָדָשִׁים — לָא קָדֵישׁ) לָמוּת, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר: אֵינָהּ אֶלָּא כְּמַקְדִּישׁ עֵצִים וַאֲבָנִים בִּלְבַד. תְּנַן: כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ טְרֵפָה, אֵין פּוֹדִין אוֹתָן, לְפִי שֶׁאֵין פּוֹדִין הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים. טַעְמָא שֶׁנַּעֲשׂוּ, הָא הָיוּ מֵעִיקָּרָא — פּוֹדִין אוֹתָן! דִּלְמָא הַאי תַּנָּא סָבַר: כֹּל הֵיכָא דְּלָא חֲזֵי לְגוּפַהּ, לָא נָחֲתָא לַהּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף. תָּא שְׁמַע: רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַכִּלְאַיִם, וְיוֹצֵא דוֹפֶן, וּטְרֵיפָה, וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — לֹא קְדוֹשִׁין וְלֹא מַקְדִּישִׁין. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא קְדוֹשִׁין בִּתְמוּרָה, וְלֹא מַקְדִּישִׁין לַעֲשׂוֹת תְּמוּרָה. וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵין קְדוֹשִׁין, מֵהֵיכָן מַקְדִּישִׁין? אֶלָּא אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בְּמַקְדִּישׁ בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ נִטְרְפָה, הָא הָיְתָה טְרֵפָה מֵעִיקָּרָא — לָא נָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף.ליגזז וליעבד - אלא כדין קדשים שקדם הקדשן את מומן שכשפודין אותן אין בהן היתר גיזה ועבודה אלא היתר אכילה כדאמרי' בפ' שני דבכורות (דף יד.) משא"כ בקדשים שאם קדם מומן להקדשן יוצאין לחולין ע"י פדיון ליגזז וליעבד כדאמרי' התם בבכורות אבל בתמורה גלי קרא (ויקרא כ״ז:י׳) טוב ברע או רע בטוב לא הפריש בין תם לבעל מום: גמ' גבי תמורה לקי - דרבי ביה קרא הוא שוגג כמזיד: גבי קדשים לא לקי - דלא מצינו מלקות אלא במזיד ובהתראה: כסבור לומר - שור שחור שיצא מביתי תחלה יהא תמורה תחת זה ויצא מפיו שור לבן גבי תמורה קדיש ולקי דגלי ביה קרא: גבי קדשים - אם בעל מום הוא למזבח לא לקי דהא לא קדיש דהקדש טעות אינו הקדש: תצא זו ותיכנס זו - ואותה של הקדש תמימה היא ולא נפקא לחולין אלא תופסת זו בקדושתה והויא תמורה והוא סבור שתצא לחולין כבעל מום ולא להמיר נתכוין ואפ"ה לקי וגבי קדשים נמי דומיא דהאי שהיה יודע שהקדשים אסורין לזרים אבל סבר הוא דהיכא דנפל בהן מום נאכלין בלא פדיון והיינו דומיא דהאי שהיה יודע שהתמורה אסורה אבל בכי האי גוונא סבר דמותר: ונכנס והקדיש והמיר שלא מדעתו - שבעל מחשבות הוא ולא היה יודע מה היה אומר בתמורה קדשי ולקי דגלי קרא שוגג כמזיד: בקדשים - לא קדיש ואי איכא בעל מום למזבח לא לקי דהא לא קדיש דהקדש טעות הוא: לא קדושין בתמורה - אע"פ שהתמורה חלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע אינה חלה על אלו וכ"ש שאין קדושת הגוף חלה עליהן בהקדש הפה אלא קדושת דמים כעצים ואבנים ואינן צריכין מום לפדות: ולא מקדישין - אחרים בתמורה אם קדש הן: ור' מאיר מפרש היאך הן קדושין שצריך לומר שאין מקדישין: במקדיש בהמה - דחיילא עלה קדושה: ואח"כ נטרפה - (אע"פ קדושה היא) בזו הוצרך לומר שאף על פי שקדושה היא אינו עושה תמורה אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס מתחילת ברייתן נתקלקלו ואין בהן אותה קדושה: אלא בוולדי קדשים - שקדשה אמן קודם שנתעברה דהשתא ממילא הן קדושים דעובר ירך אמו הוא ובהא הוצרך לומר דאינן עושין תמורה: ואליבא דר' יהודה דאמר - בשאר ולד קדשים עושה תמורה איצטריך לאשמועינן בהני דלא עבדי תמורה ולא נחתא להו קדושת הגוף אפילו ע"י תמורה והני דאמרן לאו רע מעיקרו נינהו דהא אוקימנא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה במקדיש ולד כו' וטומטום ואנדרוגינוס קדשי אגב אמן קודם יצירתן: והרי בעל מום דלא קרב ונחתא ליה קדושת הגוף - ע"י תמורה כדקתני מתני' שהתמורה חלה כו' ואי קדם הקדשו את מומו עביד תמורה כדכתיב טוב ברע והך בהמה נמי שקדם הקדשה את טריפתה תעביד תמורה ואי נטרפה כשהיתה חולין תתפוס בתמורה: קרב במינו - שאר בהמות תמימות אבל כל הני ה' לא קרבי במינו. יוצא דופן לא חשיב ליה מין שאר בהמות דתמיהו אנשי: פסול הגוף - וכל הני פסול הגוף הן בלא חסרון כגון ניקב קרום של מוח וניקבה הקיבה אבל מום פסול חסרון בעלמא הוא: והלא שרוע וקלוט דכתיב בפרשה - (ויקרא כ״ב:כ״ג) גבי בעלי מומין והני פסול הגוף נינהו בלא חסרון ואפי' הכי עביד תמורה דכתיב טוב ברע הכי פירש רבי: מאי אמרת טרפה איכא נמי במינה לא דמיא לבעל מום דבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה - כלומר אי לא מדמיא טרפה לטמאה להא מילתא דיש במינה קרב דמיא לה במילתא אחריתי דאסורה באכילה כמותה: צריכה מום קבוע כו' - דקסבר שמואל נחתא לה קדושת הגוף: שמע מינה כו' - ואנן קי"ל (לקמן תמורה לא.) דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אלא למיתה: כמקדיש עצים (וגפרית) - ונפדים ליאכל לכלבים דלאו קדשים מקרייא: הכי גרסינן מיתיבי ר' אליעזר כו' הך גרסי' ברישא והדר הך כל הקדשים שנעשו טרפה: גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי - ואית ספרים דגרסי גבי תמורה קדיש כו' ולפי גי' ראשונה משום דשוגג דתמורה לקי דגזירת הכתוב היא משום דכתיב יהיה לרבות שוגג כמזיד ורבינו ברוך ורבינו שמעון שאנץ איפלגו בה הרבה אם יש מלקות בשוגג דתמורה ומצאו בה ספרים חלוקים הכא ובריש מכילתין פירשתיו ומיהו בסמוך גבי כסבור קדשים שנולד להם מום נאכלין בלא פדיון לא מצינו למגרס גבי קדשים לא קדש שהרי קדוש ועומד הוא מעיקרא אלא ה"ג ביה גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי: אכנס לבית זה כו' הקדיש שלא מדעתו - פרש"י שבעל מחשבות היה ולא היה יודע מה היה אומר וקשה למה לו לומר אכנס לבית כו' לכך נראה לפרש אכנס לבית זה כו' כלומר כשאכנס לבית זה תהיה בהמה זו תמורה מיד וזו תהיה קדושה מדעתיה ונכנס בה והמיר והקדיש שלא מדעתו שלא אמר דבר בכניסתו וגם לא חשב במה שאמר מתחילה ונמצא שחל התמורה וההקדש שלא מדעת: אי הכי טרפה נמי הא קרבה במינה - אבל מן השאר לא פריך דטומטום ואנדרוגינוס בריות משונות הן והוי כאילו לא קרב במינן וכך יוצא דופן תהי בה אינשי והוי כאילו לא קרב במינו וכן כלאים משונה הוא והוי כאילו לא קרב במינו וכן פרש"י: