Temurah 24a · Talmud

אֲבָל בִּתְרֵי סִדְרֵי לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחְרָיוּת, מִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן, וַחֲבֶירְתָּהּ רוֹעָה. אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִילֵימָא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן — הַשְׁתָּא הַמַּפְרִישׁ לְאִיבּוּד, אָמְרִי רַבָּנַן לָאו כְּאִיבּוּד דָּמֵי, לְאַחְרָיוּת מִיבַּעְיָא?! אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת! אֶלָּא, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי, כִּי אָמַר רַבִּי בְּאִיבּוּד — אֲבָל אַחְרָיוּת לָא. תְּנַן: הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת, וַהֲרֵי הִיא בַּעֲלַת מוּם — מוֹכְרָהּ, וּמֵבִיא אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם קָרְבָה שְׁנִיָּה קוֹדֶם שֶׁנִּשְׁחֲטָה רִאשׁוֹנָה — תָּמוּת, שֶׁכְּבָר כִּיפְּרוּ בְּעָלֶיהָ. קָא סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ, וַאֲפִילּוּ בְּאַחְרָיוּת נָמֵי! לָא, דִּלְמָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן כַּאֲבוּהּ סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת. תְּנַן: לְפִי שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה, הָא דְּיָחִיד מֵתָה. אָמַר רַב: בַּעֲלֵי חַיִּין אֵינָן נִידְחִין, כְּשֶׁהוּא מִתְכַּפֵּר בְּשֵׁנִי שֶׁבְּזוּג רִאשׁוֹן מִתְכַּפֵּר, וְאִידַּךְ הָוֵה לֵיהּ אַחְרָיוּת, וְקָתָנֵי דְּיָחִיד מֵתָה! רַב לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן. תָּנֵי רַב שִׁימִי בַּר זֵירִי קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: אָבְדָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה — לְרַבִּי מֵתָה, לְרַבָּנַן תִּרְעֶה. אָבְדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה — לְרַבָּנַן מֵתָה, לְרַבִּי רוֹעֶה. קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֲבוּדָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, דְּאָמְרִי רַבָּנַן רוֹעָה, אָמַר רַבִּי מֵתָה — אֲבוּדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה, דִּלְרַבָּנַן מֵתָה, לְרַבִּי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא תָּנֵי הָכִי: אֲבוּדָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה — לְרַבִּי מֵתָה, לְרַבָּנַן רוֹעָה. בִּשְׁעַת כַּפָּרָה — דִּבְרֵי הַכֹּל מֵתָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַרְגִּילִין בְּיוֹם טוֹב, כְּיוֹצֵא בוֹ — אֵין מַרְגִּילִין בִּבְכוֹר, וְלֹא בִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. בִּשְׁלָמָא בְּיוֹם טוֹב — דְּקָא טָרַח טִירְחָא דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ, אֶלָּא בְּכוֹר — מַאן תְּנָא? אָמַר רַב חִסְדָּא: בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמַר: בְּכוֹר בִּקְדוּשְּׁתֵיהּ קָאֵי, דִּתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמָּנֶה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר. פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חַטָּאוֹת, אַחַת תְּמִימָה וְאַחַת בַּעֲלַת מוּם — תְּמִימָה תִּקְרַב, בַּעֲלַת מוּם תִּפָּדֶה. נִשְׁחֲטָה בַּעֲלַת מוּם, עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דָּמָהּ שֶׁל תְּמִימָה — מוּתֶּרֶת; מִשֶּׁנִּזְרַק דָּמָהּ שֶׁל תְּמִימָה — אֲסוּרָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֹמֵר: אֲפִילּוּ בְּשַׂר בַּעֲלַת מוּם בַּקְּדֵירָה, וְנִזְרַק דָּמָהּ שֶׁל תְּמִימָה — יוֹצֵא לְבֵית הַשְׂרֵיפָה. וְרַב חִסְדָּא, לוֹקְמַהּ אִידֵּי וְאִידֵּי כְּבֵית שַׁמַּאי! דִּלְמָא כִּי אָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי — בִּבְכוֹר, דִּקְדוּשְּׁתֵיהּ מֵרֶחֶם, אֲבָל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין — לָא. וְלוֹקְמַאּ אִידֵּי וְאִידֵּי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן! דִּלְמָא כִּי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן — בִּפְסוּלֵי מוּקְדָּשִׁין, דְּאַלִּימִי לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנָן, אֲבָל בִּבְכוֹר — לָא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לֵית לֵיהּ הָא דִּתְנַן: כׇּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִשְׁחָטִין בָּאִיטְלִיז וְנִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא? אַלְמָא, כֵּיוָן דְּשָׁרֵית לֵיהּ טָפֵי וְזָבֵין! אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: מַה שֶׁמַּשְׁבִּיחַ בָּעוֹר — פּוֹגֵם בְּבָשָׂר. אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אָבִין: מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה בְּקָדָשִׁים. רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶם עֲדָרִים עֲדָרִים. הֲדַרַן עֲלָךְ וְלַד חַטָּאת.

אבל בתרי סדרי - כגון הפריש שני צבורי מעות לאחריות ונתכפר בא' דדחי להו לאינך אימא לית ליה: קמ"ל - ר' אמי: חמש חטאות מתות - בכל ענין שהן והך חדא מינייהו היא שכיפרו בעליה: כרבי סבירא ליה - דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה משום כפרו בעליה [באחרת] וכי מפריש שניה לאחריות נמי יכפרו הבעלים באחרת והיא מתה לשון זה פשוט: כרבי סבירא ליה - דמחמיר ואמר מפריש לאבוד כאבוד דמי וש"מ דאפילו היכא דליכא אבוד כגון הכא דלא אבדה הראשונה אלא באחריות שכשהוממה הראשונה הפריש אותה הכי ואפ"ה מתה: כאבוה סבירא ליה דאמר חמש חטאות מתות - בכל ענין שהן: לפי שאין חטאת צבור מתה - אשעירי יוה"כ קאי: בעלי חיין אינן נדחין - ולא נדחה הראשון במיתת חבירו וכשהוא מתכפר אם ירצה יתכפר בשני שבזוג ראשון ואידך בתרא כמפרישו לאחריות כלו' שלא הופרש תחת אבוד שהרי לא מת מזוג ראשון אלא שעיר של עזאזל ולא של שם ואפ"ה מתה וקשיא לר' אושעיא: רב סבר לה - כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון דקתני גבי פסחים הפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון איזה שירצה יקריב ר' יוסי אומר מצוה בראשון ורב סבר לה כוותיה וכיון דמצוה בראשון הוה ליה מפריש לאיבוד תחלת הפרשתו של שני לא היתה לשם הקדש אלא (לשם) כדי שיאבד וילך למיתה הואיל דס"ל מצוה בראשון אבל גבי שתי חטאות לאחריות כיון דאי הוה בעי מתכפר בהאי דשייך ליכא למימר תחלת הפרשה לאיבוד: אין מרגילין בבכור - כדרך שמתחילין להפשיט העור דרך הרגלים והופכו שלם לצורך נפחים או לצורך דבש ושאינו רוצה להפשיטו שלם כשמפשיטו בסכין דרך בטנו מגרונו עד זנבו: לא בפסולי המוקדשין - שנפדו ושחטן: לא ימנה ישראל עם הכהן - לאכול עם הכהן בשר בכור בעל מום ששחטו כהן. אלמא אף על גב דהומם בקדושתיה קאי הלכך אין מרגילין בו דדמי כעבודה בקדשים וכעובדין דחולין: בעלת מום תפדה - קודם הפרשת השניה והנך שתי חטאות לשם חטא אחד הופרשו שנפל מום בראשונה והפריש שניה תחתיה: נשחטה הבעלת מום - לאחר פדיונה: אסורה - דהואי חטאת שכיפרו בעליה: יוצא לבית השריפה - את בשר הבעלת מום. אלמא אע"ג דאיפריק ואישתחיט בקדושתה קיימא וחטאת שכיפרו הבעלים מיקרייא הלכך גבי הרגלה נמי אע"ג דאיפריק ואישתחיט בקדושתה קיימא: אידי ואידי כבית שמאי - דודאי כי היכי דמחמרי ב"ש בבכור מחמרי נמי בשאר פסולי המוקדשין מ"ש דאוקים רישא כב"ש וסיפא כרבי [אלעזר ברבי שמעון]: בכור אין לו פדיון דכתיב (במדבר יח) לא תפדה ואם פדאו אינו תופס פדיונו בקדושתו: נשחטין באיטליז - אלמא לאו בקדושתייהו קיימי מכי איפריק ואישתחיט: אלמא כיון דשרית ליה - למוכרו באיטליז טפי ופריק ליה מיד הקדש ביוקר הואיל וסופו למוכרו יפה גבי הרגלה נמי לישתרי ליה להרגיל דכיון דידע בשעת פדיון דפסולי המוקדשין דסופו להרגיל ולמכור העור בדמים יקרים טפי ופריק ליה מיד הקדש: מה שמשביח בעור פוגם בבשר - מה שמשתכר בדמי העור פוגם בדמי הבשר ואין כאן ריוח לפי שמתירא לחתוך העור וחותך הבשר ושוב אינה יפה לימכר: שנראה כעובד בקדשים - שעושה מפוח על הבהמה בעודה מחובר ועבודה ממש ודאי לא הוי דאין עבודה לאחר מיתה אבל נראה כעבודה: גזרה שמא יגדל מהן - מפסולי המוקדשין: עדרים עדרים - דאי שרית ליה להרגיל משהי להו ולא שחיט עד שיזדמנו לו נפחים ואתי לגדל עדרים ואתי לידי תקלת גיזה ועבודה ופסולי המוקדשין אסורין בגיזה ועבודה אפילו לאחר פדיונן:

ואידך הוה ליה לאחריות וקתני הא דיחיד מתה - וא"ת לעיל פריך מהא לר' אבא דחשיב ליה כמפריש לאיבוד והכא חשיב ליה כמפריש לאחריות וי"ל דמשתמע ליה השתא כיון דבשעה שהפריש השני היה יודע שלא יתכפר בו אלא בשני שבזוג ראשון ה"ל באחריות ולא דמי להפריש לאיבוד דלעיל דהתם היה סובר דהראשון נאבד ומתכפר בזה שמפריש עתה והוה ליה כמפריש לאיבוד ולא הוי באחריות אבל הכא שהיה יודע בשעת הפרשת השני שיתכפר בראשון הוה ליה כמו אחריות ואפ"ה קאמר דיחיד מתה וקשה לרבי אושעיא דאמר מפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן והשני רועה ומשני רב לטעמיה דאמר מצוה בראשון ומשעה שהופרש הופרש לאיבוד ואין זה אחריות ולכך מתה והא דמדמי ליה לעיל למפריש לאיבוד היינו מטעם דמצותו בראשון או שמא יש לפרש דס"ל הכא כרב הונא דאמר לעיל אינה אבודה אינה מתה לא לרבי ולא לרבנן ומשום הכי פריך מינה דהיה סבור שהוא כמפריש לאחריות: רבי אלעזר בר' שמעון אומר אפילו בשר בעלת מום בקדירה כו' - וא"ת מ"ש הכא ממתני' דאמרי רבנן בההיא דמתני' דאפילו נזרק דמה דשניה בעוד ראשונה בעלת מום קיימא אין לה דין מיתה והכא אמר דאם נשחטה בעלת מום משנזרק דם תמימה אסורה ולר' אלעזר בר' שמעון אפילו בשר בקדירה כשנזרק דמה של תמימה תצא לבית השריפה ובמתני' קאמר דאם נשחטה בעלת מום קודם זריקת דמה של תמימה דכשרה ויש לחלק דבההיא דמתני' כיון דהיתה כבר בעלת מום קודם הפרשה של זו אין עליה קדושה כל כך אבל הכא דהופרשו לאחריות ונראו שניהם להקריב עליה קדושה יותר:

תמורה כד.

Navigate the library