Temurah 10b · Talmud

לְעוּבָּרָה גּוּפֵיהּ, אֲבָל הָכָא דְּאַקְדְּשַׁיהּ לְאִימֵּיהּ — הָא בִּכְלַל אִימֵּיהּ לָא קָדוֹשׁ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בָּתְרָיְיתָא — הָתָם הוּא דְּאַקְדֵּישׁ לַהּ, וְכֹל דְּאִית בַּהּ, אֲבָל הָכָא דְּאַקְדְּשֵׁיהּ לֵיהּ — כֵּיוָן דְּלֵיתֵיהּ אַבָּרַאי, לָא קָדֵישׁ. צְרִיכָא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? אִם שִׁיְּירוֹ — מְשׁוּיָּיר, וְעוּבָּר לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא, וְתַרְתֵּי לְמָה לִי? צְרִיכָא, דְּאִי אִתְּמַר בְּהָא — מִשּׁוּם דְּאִימֵּיהּ חַזְיָא לְגוּפֵיהּ, מִגּוֹ דְּנָחֲתָא קְדוּשָּׁה לַהּ נָחֲתָא נָמֵי לְוָלָד, אֲבָל אִידַּךְ — לָא. קָא מַשְׁמַע לַן הָדָא. וְאִי אִתְּמַר בְּהָא, מִשּׁוּם דְּקָא מְפָרֵשׁ קְדוּשָּׁה עַל (הָאֵם) הַוָּלָד, אֲבָל הָהִיא לָא צְרִיכָא. יָתֵיב רַבִּי זֵירָא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: כֵּיצַד מַעֲרִימִין עַל הַבְּכוֹר? הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהָיְתָה מְעוּבֶּרֶת, אוֹמֵר: ״מָה שֶׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״, יָלְדָה זָכָר — הֲרֵי זוֹ עוֹלָה, אַלְמָא קָדוֹשׁ עוּבָּר! אֲמַר לֵיהּ: כִּי מִתַּנְיָא הָהִיא בִּקְדוּשַּׁת דָּמִים, מִי אַלִּימָא קְדוּשַּׁת דָּמִים דְּקָא מַפְקְעָא לֵיהּ מִן הַבְּכוֹרָה? אֲמַר לֵיהּ: אִין, וְהָתְנַן: כֹּל קָדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּישָׁן וְנִפְדּוּ — חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת. טַעְמָא דִּלְאַחַר שֶׁנִּפְדּוּ דְּחַיָּיבִין, אֲבָל קוֹדֶם שֶׁנִּפְדּוּ — פְּטוּרִין, [אַלְמָא] דְּאַלִּימָא קְדוּשַּׁת דָּמִים דְּמַפְקַע לֵיהּ מִבְּכוֹרָה. אֵיתִיבֵיהּ: הָאוֹמֵר ״מָה שֶׁבְּמֵעֶיהָ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ — מוּתֶּרֶת בְּגִיזָּה וַאֲסוּרָה בַּעֲבוֹדָה, מִשּׁוּם כִּחוּשׁ עוּבָּר שֶׁבָּהּ! אֲמַר לֵיהּ: הָא נָמֵי קְדוּשַּׁת דָּמִים. וּמִי אַלִּימָא קְדוּשַּׁת דָּמִים, דְּאָסְירָא לֵיהּ בַּעֲבוֹדָה? אֲמַר לֵיהּ: אִין, וְהָתְנַן: יוֹצְאִין לְחוּלִּין, לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד. טַעְמָא מִשּׁוּם דְּנִפְדּוּ, הָא קוֹדֶם שֶׁנִּפְדּוּ אֲסוּרִין בָּעֲבוֹדָה, אַלְמָא קְדוּשַּׁת דָּמִים אָסְורִין לֵיהּ בַּעֲבוֹדָה. אֵיתִיבֵיהּ: אֵין מְמִירִין לֹא אֵבָרִין בְּעוּבָּרִין, וְלֹא עוּבָּרִין בְּאֵבָרִין. אֵימוּרֵי הוּא דְּלָא מֵימַר, הָא מִיקְדָּשׁ — קָדְשִׁי! אֲמַר לֵיהּ: בְּוַלְדֵי קָדָשִׁים הוּא דְּקַדִּישִׁי וְקָיְימִי. אִי וְלַד קָדָשִׁים, בִּמְעֵי אִמָּן הוּא דְּלָא עָבְדִין, הָא אַבָּרַאי — עָבְדִין, וְהָא תַּנְיָא: אֵין הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה! הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. אִי רַבִּי יְהוּדָה, תְּמוּרָה הוּא דְּלָא עָבְדִי, הָא מִקְדָּשׁ — קָדְשִׁי, הָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵבָרִין לָא קָדְשִׁי! אֲמַר [לֵיהּ]: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּאֵיבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ. אֵיתִיבֵיהּ: מַקְדִּישִׁין אֵבָרִין וְעוּבָּרִין, אֲבָל לֹא מְמִירִין! הָכָא נָמֵי בְּוַלְדֵי קָדָשִׁים. אִי בְּוַלְדֵי קָדָשִׁים, מַאי ״מַקְדִּישִׁין״? הָא קַדִּישִׁי וְקָיְימִי!

לעוברה גופיה - בפני עצמו הלכך חיילא קדושה עליה: ל"א מאי קמ"ל ר' יוחנן אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא - דמדחשיב ליה רבי יוחנן באנפי נפשיה ולא כולד חטאת דאזיל למיתה שמע מינה דאי הוה בעי לשיוריה לעובר לקדושה אחרת משוייר כגון אם אמר זו תהא חטאת ועוברה עולה דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו הוא או אם שיירו לומר היא חטאת וולדה חולין הוי ולבר פדא לא חשיב עובר למהוי באנפי נפשיה והיכא דאקדשיה לאימיה ושיירו לולד לקדושה אחרת אינו קדוש והוה ליה ולד חטאת ואזיל למיתה ואם אמר ולדה חולין לא אמר כלום ולמאן דאמר דולדי קדשים במעי אמן הן קדושין קדיש לאלתר ולמ"ד בהוייתן הן קדושין קדוש לכשיוולד: ותרתי למה לי כו' - הא שמעינן ליה מקמייתא דאמר קדושה חלה על העוברין מכלל דבהמה באנפי נפשה חשובה הולד: חזי לגופיה - שהאם קדושה קדושת הגוף ליקרב: כיצד מערימין על הבכור - להפקיעו מכהן וליהנות הוא בו: ילדה זכר הרי הוא עולה - ומקריבו לחובתו ויצא אם היה מחויב עולה משום דקדושת עולה קדמה חיילא עליה דבבכורה לא קדיש עד שתקדישנו רחם ותו לא אתייא בכורה ומפקעא לקדושת עולה. אלמא קדיש עובר וקשיא לבר פדא: קדושת דמים - שימכרנו ויביא בדמיו עולה אבל הוא גופיה לא קדיש קדושת הגוף אלא נמכר בלא מום: והתנן - בניחותא: חייבין בבכורה - אם נקבות הן ולאחר פדיונן ביכרו: [אלמא] דאלימא קדושת דמים - דכיון דקדם מום קבוע להקדש לא קדיש מעיקרא אלא לדמי: מותרת - האם בגיזה דהא לא אקדיש גופה: כחוש עובר - דעבודת האם מכחשא ליה לעובר. אלמא קדיש עובר: והתנן - בניחותא: יוצאין לחולין - סיפא דהך מתני' דאמרת לעיל היא כל הקדשים שקדם כו' וקתני סיפא יוצאין לחולין כשנפדין ליגזז וליעבד שמותרין בגיזה ועבודה לאחר פדיונן הואיל וקדם מום קבוע להקדשן דלא [קדשה] קדושת הגוף בפ"ב דבכורות (דף יד.): איתיביה - ר' ירמיה לרבי זירא: אין ממירין כו' - מתני' היא וקתני לא שלימין בה: אמורי הוא דלא מימר - משום דבתמורה כתיב בהמה בבהמה ועובר לאו בהמה הוא: הא מיקדש קדשי - עוברין דאי לא קדשו פשיטא דאין ממירין שלימין דחולין בהן: והתנן אין הולד עושה תמורה - אלא ודאי במקדיש ולד עסקינן דחשוב הקדש ראשון: רבי יהודה היא - במתני' קאמר ר' יהודה ולד עושה תמורה: אי ר' יהודה - רישא היכי מתוקמא דקתני אין ממירין אברין דחולין בשלימין דהקדש דמשמע תמורה הוא דלא עבדי אברין לבהמת חולין לחול קדושת תמורה על גוף הבהמה משום אבר דידה שהמירו בשלם דקדש הא מקדש קדשי אברין בתחילת הקדש אם הקדיש אבר אחד פשטה קדושה בכולה דהאי תנא הא סברא אית ליה מדקמהדר ליה רבי יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה מכלל דמודה ת"ק בתחילת הקדש שאם הקדיש אבר אחד פשטה קדושה בכולה ורבי שמעון דהוי בר זוגיה דר' יוסי לקמן בברייתא דאמר בתחילת הקדש כולה עולה ואשמועינן גבי תמורה דלא אי משום דדריש בהמה בבהמה אי משום דמקיש תמורה למעשר בסיפא דפירקין (דף יג.) מה מעשר קרבן יחיד כו' ומההוא הקישא גופיה יליף דמה מעשר אינו נוהג באברין אף תמורה אינה נוהגת באברין והכי אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף סט:): האמר רבי יהודה - לקמן בברייתא דלא פשטה קדושה בכולה: הכא במאי עסקינן - דדייקינן הא שלא ע"י תמורה קדשה כל הבהמה ע"י אבר אחד: כגון שהקדיש אבר שהנשמה תלוייה בו - דאמר לקמן מודה רבי יהודה בדבר שעושה אותו טרפה כגון אם הקדיש רגליה מן הארכובה ומלמעלה הרי כולה עולה ובתמורה לא דרשינן בהמה בבהמה: מקדישין אברין ועוברין - לקמן היא פרק שני (דף טז:) חומר בקדשים מבתמורה וקחשיב חומרי וקתני להך הכי מקדישין אברין ועוברין אבל לא ממירין:

אבל הכא דאקדשיה לאימיה הוא בכלל אימיה - וקשה לה"ר מ"ר למה לי להאי צריכותא לימא בהדי' דאי אשמועינן קמייתא הוה אמינא דשיירו אינו משוייר ולהכי איצטריך למימר רצה בולדה מתכפר לאשמועינן דשיירו משוייר כדפירש ועוד קשה דהיכי מצי למימר דהוא בכלל אימיה לא קדיש התנן בהדיא פרק כיצד מערימין (לקמן תמורה דף כה.) היא שלמים וולדה עולה הרי זה ולד שלמים אלמא קדוש הוא בכלל אימיה וי"ל דהכי פירושו הוא בכלל אימיה לא קדוש על פי האדם אלא מטוניה דאמו הוא קדוש דעובר ירך אמו הוא ואי שיירו אינו משוייר משום הכי איצטריך בבתרייתא לאשמועינן דקדוש הולד על פי האדם ולא מטוניה דאמו. הר"ם: כי תניא ההיא קדושת דמים - וקשה אם כן מאי קאמר פרק כיצד מערימין (לקמן תמורה ד' כד:) סיפא דהאי ילדה שני זכרים אחד מהן יקרב עולה כיון דלית ליה אלא קדושת דמים אמאי יקרב עולה ואי אמרת דימכר לצרכי עולה הא קתני התם והשני ימכר לצרכי עולה ואם כן מה בין ראשון לשני וצריך לומר כיון דנחת בראשון קדושת דמים נחת ביה נמי קדושת הגוף: אימורי הוא דלא מימר הא מקדש קדישי עוברין - דאי לא קדישי פשיטא דאין ממירין שלימין (בהן) דחולין [בהן] והכא לא מצי לתרוצי קדושת דמים כדלעיל דהא אין עושין תמורה: הא מני ר' יהודה היא - יש ספרים גרסינן אי ר' יהודה רישא היכי מתוקמא דקתני ולא אברין דחולין בשלמים דקדש דמשמע תמורה הוא דלא עבדי אברין לבהמה דליחול קדושת תמורה על כל גוף הבהמה משום אבר דידיה שהמירו בשלימים הא מיקדש קדישי אברים בתחילת הקדש אם הקדיש אבר אחד פשטה קדושה בכולה דהא תנא דמתני' האי סברא אית ליה מדקמהדר ליה והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה מכלל דמודה תנא קמא בתחילת הקדש דפשטה בכולה ור' שמעון הוא דהוי בר זוגיה דרבי יוסי לקמן בברייתא ואמר בתחילת הקדש כולה עולה ואשמועינן בתמורה דלא אי משום דדריש בהמה בבהמה אי משום דמקיש תמורה למעשר בסיפא דפירקין מה מעשר קרבן יחיד כו' ומההיא היקשא גופא יליף מה מעשר אינו נוהג באברים אף תמורה אינה נוהגת באיברים והכי אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף סט:) דאי רבי יהודה האמר לקמן בברייתא דלא פשטה קדושה בכולה הכא במאי עסקינן דדייקינן הא שלא ע"י תמורה קדשה כל הבהמה ע"י אבר אחד כגון שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו דאמרי' לקמן מודה ר' יהודה בדבר שיעשה אותה טרפה כגון אם הקדיש אחת מרגליה מן הארכובה ולמעלה הרי כולה עולה ובתמורה לא דדרשי' בהמה בבהמה ע"כ לשון רש"י ונראה דאין צריך לגרוס כל זה דמשמע דפריך מטעם דמהדר ליה ר' יוסי והלא במוקדשין כולה מכלל דמודה ת"ק בה ובפ' בהמה המקשה (גז"ש) יש לשון אחר דרבי יוסי אדנפשיה קמהדר אבל תנא קמא פליג עליה אפילו בתחילת הקדש ואם כן איכא למימר דרבי יהודה היא:

תמורה י:

Navigate the library