Temurah 15b · Talmud

וְהָתַנְיָא: כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: ״וְהַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְנֵי הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ עוֹלוֹת... פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר... אֵילִים תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה, כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה, שְׂעִירֵי חַטָּאת שְׁנֵים עָשָׂר — הַכֹּל עוֹלָה לַה׳״. וְחַטָּאת מִי קָרְבָה עוֹלָה? אָמַר רָבָא: כִּי עוֹלָה, מָה עוֹלָה אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת — אַף חַטָּאת אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַל עֲבוֹדָה זָרָה הֱבִיאוּם, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עַל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָשׂוּ בִּימֵי צִדְקִיָּהוּ. קָא סָלְקָא דַּעְתִּין, לְמַאן דְּאִית לֵיהּ חַטַּאת צִבּוּר שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ — מֵתָה, אִית לֵיהּ נָמֵי חַטַּאת צִבּוּר שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ — מֵתָה, וְהָא הָכָא דְּאִיכָּא דְּמֵתוּ בַּעֲלֵיהּ, וְקָא קָרְבָה! אָמַר רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר חַטַּאת צִבּוּר שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ מֵתָה, חַטַּאת צִבּוּר שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ אֵינָהּ מֵתָה, לְפִי שֶׁאֵין הַצִּבּוּר מֵתִים. מְנָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא הָא? אִי נֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״תַּחַת אֲבוֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ״, אִי הָכִי, אֲפִילּוּ יָחִיד נָמֵי! אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא, שֶׁאֵין הַצִּיבּוּר מֵתִים, מִשְּׂעִירֵי רְגָלִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: אַיְיתִינְהוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְדִלְמָא מִתוּ מָרַיְיהוּ דְּהָנֵי זוּזֵי? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ אֵין הַצִּבּוּר מֵתִים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי אַקְרוּבִינְהוּ לְהָנֵי חַטָּאוֹת — אַחַיֵּי אַקְרֻבִינְהוּ, דִּכְתִיב: ״וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיׇסְדוֹ זֶה הַבַּיִת... בּוֹכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה״. וְדִילְמָא הָנָךְ מִיעוּטָא? לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, דִּכְתִיב ״וְלֹא הִכִּירוּ הָעָם בַּתְּרוּעָה וְשִׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם״. וְהֵיכִי מַקְרְבִי לְהוּ? וַהֲרֵי מְזִידִין הֲווֹ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי — בִּשְׁלָמָא פָּרִים וּשְׂעִירִים כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, אֶלָּא כְּבָשִׂים כְּנֶגֶד מִי? אֶלָּא הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. תְּנַן הָתָם: מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת. אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁעָמְדוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל מִימוֹת מֹשֶׁה עַד שֶׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר — הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ — לֹא הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ. וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הֲלָכוֹת נִשְׁתַּכְּחוּ בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה! דְּאִישְׁתְּכֻח לְהוּ — אִישְׁתְּכֻח, וְדִגְמִירָן לְהוּ — הֲווֹ גְּמִירִי כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ. וְהָא תַּנְיָא: מִשֶּׁמֵּת מֹשֶׁה, אִם רַבּוּ מְטַמְּאִין — טִמֵּאוּ, אִם רַבּוּ טְהוֹרִין — טִיהֵרוּ! לִיבָּא דְּאִימְּעִיט, מִיגְמָר הֲווֹ גְּמִירִי לְהוּ כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: כׇּל אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁעָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל מִימוֹת מֹשֶׁה עַד שֶׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה — לֹא הָיָה בָּהֶם שׁוּם דּוֹפִי, מִכָּאן וְאֵילָךְ — הָיָה בָּהֶן שׁוּם דּוֹפִי. וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ מִלִּבּוֹ, וְשָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ: אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיִּינַק חָלָב רוֹתֵחַ שַׁחֲרִית, וְהֵבִיאוּ עֵז וְקָשְׁרוּ לוֹ בְּכַרְעֵי מִיטָּתוֹ, וְהָיָה יוֹנֵק מִמֶּנָּה חֵלֶב. לְמָחָר נִכְנְסוּ חֲבֵירָיו לְבַקְּרוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הָעֵז אָמְרוּ: לִיסְטִים מְזוּיָּין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאָנוּ נִכְנָסִים לְבַקְּרוֹ?! יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ, וְלֹא מָצְאוּ בּוֹ עָוֹן אֶלָּא שֶׁל אוֹתָהּ הָעֵז בִּלְבַד. וְאַף הוּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי בְּעַצְמִי שֶׁאֵין בִּי עָוֹן, אֶלָּא שֶׁל אוֹתָהּ הָעֵז בִּלְבַד, שֶׁעָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי חֲבֵירַי, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְקַיְימָא לַן, כֹּל הֵיכָא דְּאָמַר ״מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד״ — אוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי, וְרַבָּנַן בָּתַר יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה דָּרֵי דָּרֵי הֲווֹ.

כיוצא בו - לא איתפרש היכא קאי: וחטאת מי קרבה עולה - דכתיב ושעירי חטאת שנים עשר הכל עולה: ואף אותה חטאת אינה נאכלת שהיה רבי יוסי אומר - שעיר של עבודה זרה הביאום כנגד שנים עשר שבטים שעבדו עבודה זרה בימי צדקיהו וציבור שמביאין שעיר לחטאת דכתיב בשלח לך אנשים גבי עבודה זרה ועשו כל העדה פר לעולה וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת וגו' ואותן שעירין נשרפין הן מחוץ למחנה כפר העלם דבר והן שעירין הנשרפין כדאמרינן באיזהו מקומן (זבחים דף מז.) ובמנחות בהקומץ רבה (מנחות דף כז.) נפקא לן (דהכא) מהאי קרא דכתיב גבי פר העלם דבר ועשה לפר וגו' כאשר עשה וגו' והכי תניא ועשה כאשר עשה מה ת"ל לכפול בהזיות כו' וסיפא דברייתא החטאת לרבות שעירי עבודה זרה לידון כפר העלם דבר: וקא קרבה - אע"ג דמתו הבעלים באותן ע' שנה שהיו בבבל: יהיו בניך - כלומר דבנים הוו במקומן ומשו"ה קרבה חטאתן: היינו טעמא שאין הציבור מתים - שאין דין חטאת שמתו בעליה בציבור משעירי מוספי הרגלים וראשי חדשים חטאות נינהו ואמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה משקלים הבאין באדר ואע"ג דאיכא למימר דלמא מתו מרייהו דהנך זוזי קצת מאותן שהביאו השקלים מתו קודם הרגלים ונמצא שמקריבין חטאת שמתו בעליה שהרי יש להן חלק בהן: כי אקרבינהו - להנך שעירי עבודה זרה בימי עזרא: אחיי אקרבינהו - על אותן שהיו עדיין חיין מן העובדים עבודה זרה בימי צדקיהו: ורבים בתרועה - אותן שלא ראו את הבית הראשון היו עכשיו מריעין ושמחין: ודלמא הנך - שחיין עדיין מיעוטא דישראל הוו ואמיעוטא לא מקרבין כמרובין אלא כיחידים כל א' ואחד שעירה ומדאקריב שעירים שעיר לכל שבט כמרובים ודאי אקמאי דמתו סמיך ושמע מינה דאין חטאת ציבור מתה: לקול בכי העם - אלמא רבים היו הבוכים על המריעים ובוכים היו מן הראשונים: הא מזידין היו - בימי צדקיהו: ה"נ מסתברא - דהוראת שעה היתה: בשלמא פרים שנים עשר - לעולה ושנים עשר שעירים לחטאת: כנגד י"ב שבטים - דזהו קרבן ציבור בעבודה זרה פר לעולה ושעיר לחטאת בפרשת שלח לך: שהכל בו - תורה ויראת חטא וגמילות חסדים: דאישתכח אישתכח - אותן שנשתכחו: ודגמירי - אותן שלא שכחו הוו גמירי להו כמשה: ליבא דאימעוט - הלב נתמעט ולא היו יודעין להחזיר אותן ששכחו מתוך פלפול הלכה היאך (הלכה) והיו חלוקין בהן והלכו אחר המרובין: מגמר - לאותן שלא נשתכחו הוו גמירי להו כמשה: דופי - קס"ד דופי של חטא לא היה באשכולות שעמדו פרנסים של ישראל: גונח - פלניי"ט בלע"ז צועק מכאב לבו כמו גנוחי גנח באימיה דסיסרא (שופטים ה בתרגום): ליסטים מזויין - בהמה דקה אין יכולים לשומרה והולכת ורועה בשדות אחרים: ורבנן - והנך רבנן ר' יהודה בר אילעאי ורבי יהודה בן בבא: בתר יוסף בן יועזר דרי דרי הוו - כלומר אחר יוסף בן יועזר הוו אלו לאחר דורות הרבה וקתני דלא מצאו בהן עון אלמא לא היה בהן דופי:

כיוצא בו אמר ר' יוסי - פרש"י לא איתפרש היכא קאי הכי תניא בת"כ על ההיא דדריש האי קרא דכתיב גבי [עולה ויורד] (ויקרא ה׳:י׳) ואת השני יעשה עולה מה עולה אינה נאכלת אף חטאת זו אינה נאכלת ועלה מיתניא היא: על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו - ואתיא כמ"ד דאית ליה ציבור בעבודה זרה כל שבט ושבט מייתו פר ושעיר ואמטו להכי הביאו שעירי חטאת שנים עשר לשנים עשר שבטים: קא סלקא דעתך דמאן דאית ליה חטאת שכיפרו בעליה מתה אית ליה נמי חטאת שמתו בעליה מתה - וא"ת תיקשי למתני' דבהא ליכא מאן דפליג דחטאת שמתו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בציבור ואפי' הכי בכפרו בעליה פליגי וי"ל דלא דמי דמתני' פשיטא ליה דחטאת שמתו בעליה ליתא בציבור היינו כשמתו כל הבעלים ולא נשאר בהן אחד אבל הכא ס"ד דעדיין מקצת הבעלים קיימין ומש"ה קאמר דקרבה: והא הכא דאיכא מתו בעליה וקרבה - והקשה הרשב"א מה ענין זה למתו בעליה דכולי הש"ס דמיירי שהפריש החטאת ומתו בעליה אחר כך אבל הכא הרי לא הפרישו שום דבר ואומר רבינו נתנאל דאי בלא הפריש מצי להקריב אלמא יש כפרה למתים וא"כ כל שכן דהיכא שהפריש ואח"כ מתו בעליה דראוי להקריב וכן משמע בפ"ק דהוריות (דף ו.) דאמר והא אית כפרה למתים דמייתא להא שמעתא דהכא משמע דאי יש כפרה למתים על הבנים להקריב בשבילם וכ"ש אם הפריש ואח"כ מתו דעל הבנים להקריבן: וקא קרבה - וא"ת תיקשה נמי למ"ד תרעה דלהקריב ליכא מ"ד וי"ל דודאי כיון דלא אזיל למיתה אפי' לאקרובי נמי ראוי וכן מצינו פרק הוציאו לו (יומא דף נ.) גבי הא דאמר בפר ואפילו בדמו ופריך עלה והא חטאת שמתו בעליה היא ומשני כיון דעל כפרת ציבור נמי אתי לאו מתו בעליה היא אלמא היכא דלא אזיל למיתה אפי' להקרבה נמי הוא ראוי: ליבא דאימעיט - שלא היה להם לב להחזיר שכחתם ובהא נחלקו: מיגמר הוו גמירי - מה שנשתייר להם שלא שכחו הוו גמירי בדוקיא כמשה:

תמורה טו:

Navigate the library