Kiddushin 13b · Talmud

מִי כְּתִיב ״וּפָרָצוּ״? ״פָּרָצוּ״ כְּתִיב. הֲדוּר יָתְבִי וְקָאָמְרִי: הָא דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטָּאתָהּ וּמֵתָה – יָבִיאוּ יוֹרְשִׁין עוֹלָתָהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהִפְרִישַׁתָּה מֵחַיִּים. אֲבָל לֹא הִפְרִישַׁתָּה מֵחַיִּים – לָא. אַלְמָא קָסָבַר שִׁיעְבּוּדָא לָאו דְּאוֹרָיְיתָא. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הִפְרִישַׁתָּה מֵחַיִּים. אַלְמָא קָסָבַר: שִׁיעְבּוּדָא הָוֵה דְּאוֹרָיְיתָא. וְהָא פְּלִיגִי בַּהּ חֲדָא זִימְנָא, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוָה עַל פֶּה – אֵינָהּ גּוֹבָה מִן הַיּוֹרְשִׁין וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוָה עַל פֶּה – גּוֹבָה בֵּין מִן הַיּוֹרְשִׁין, בֵּין מִן הַלָּקוֹחוֹת. צְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל, מִשּׁוּם דְּלָא מִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה הִיא, אֲבָל בְּהָךְ – אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן וּלְרֵישׁ לָקִישׁ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּמִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, אֲבָל בְּהָךְ – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, צְרִיכָא. אָמַר רַב פָּפָּא: הִילְכְתָא, מִלְוָה עַל פֶּה – גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת. גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין – שִׁיעְבּוּדָא דְּאוֹרָיְיתָא, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת – דְּלֵית לֵיהּ קָלָא. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבַּעַל. בִּשְׁלָמָא גֵּט, דִּכְתִיב: ״וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת״. אֶלָּא מִיתַת הַבַּעַל מְנָלַן? סְבָרָא הוּא: הוּא אַסְרַהּ וְהוּא שָׁרְתַהּ. וְהָא עֲרָיוֹת, דְּאָסַר לְהוּ וְלָא שָׁרֵי לְהוּ! אֶלָּא מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא יְבָמָה שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים – אֲסוּרָה, הָא יֵשׁ לָהּ בָּנִים – מוּתֶּרֶת. וְדִילְמָא: אֵין לָהּ בָּנִים – אֲסוּרָה לְעָלְמָא וְשַׁרְיָא לְיָבָם, וְיֵשׁ לָהּ בָּנִים – לְכוּלֵּי עָלְמָא נָמֵי אֲסוּרָה! אֶלָּא, מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל – אֲסוּרָה, הָא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט שַׁרְיָא. וְדִילְמָא לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּלָאו, לְכוּלֵּי עָלְמָא בַּעֲשֵׂה? הַאי עֲשֵׂה מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אִי דְּאַהַנְיָא מִיתַת הַבַּעַל – תִּישְׁתְּרֵי לִגְמָרֵי, אִי דְּלָא אַהַנְיָא מִיתַת הַבַּעַל – תּוֹקְמַהּ בְּמִילְּתָא קַמַּיְיתָא! אַלְּמָה לָא? אַפִּיקְתַּהּ מִמִּיתָה וְאוֹקֵימְתַּהּ עַל עֲשֵׂה, מִידֵּי דְּהָוֵה אַפְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים, דְּמֵעִיקָּרָא אִית בְּהוּ מְעִילָה, וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה. פַּרְקִינְהוּ – מְעִילָה לֵית בְּהוּ, בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה אֲסִירִי. אֶלָּא מִדְּאָמַר קְרָא: ״פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה״. מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: אֵימָא, מַאן אַחֵר – יָבָם! אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא, דְּיָבָם לָא אִיקְּרִי אַחֵר. וְעוֹד: כְּתִיב: ״וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת״ ״אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן״, וְאִיתַּקַּשׁ מִיתָה לְגֵירוּשִׁין – מָה גֵּירוּשִׁין שַׁרְיָא וְגוֹמֶרֶת, אַף מִיתָה שַׁרְיָא וְגוֹמֶרֶת. וְהַיְּבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה כּוּ׳. בְּבִיאָה מְנָלַן? אָמַר קְרָא:

מי כתיב ופרצו - דמוסיף על ענין ראשון דניקו על כן אכולא מילתא: פרצו כתיב - ומילתא באפי נפשה היא ועלה לחודה כתיב על כן תאבל: האשה - יולדת: והוא שהפרישתה מחיים - ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים: קסבר - הא דאמור רבנן נכסי משתעבדי על חוב המוטל על המת: לאו דאורייתא היא - לומר דנכסוהי דאינש ערבין ביה ומשתעבדים מדין ערב ויהיו מלוה על פה ומלוה של שטר שוין אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב ליה נכסי אחראין לך משתעבדי מלוה על פה לא משתעבדי: ור' אסי אמר כו' - והא נמי לנקוטינהו לשמעתיה אמרוהו התם: הא פליגי בה חדא זימנא - הני אמוראי גופייהו שמואל ורבי יוחנן: אינה גובה מן היורשין - דשיעבודא לאו דאורייתא וכ"ש מן הלקוחות אבל מלוה בשטר הוא עצמו שיעבדו דכתב ליה כל נכסיי דאית לי אחראין לשטרא דנן: דלאו מלוה הכתובה בתורה - לא הוטל עליו חובה מאת המלך אלא מעסקי מעשה עצמו: אבל בהך - דיולדת דמצות המלך היא עליה אימר חמירא ככתובה בשטר: דלית ליה קלא - ואיהו דאפסיד אנפשיה ואף על גב דשיעבודא דאורייתא עבוד רבנן תקנתא ללוקח דלא הוה ידע: דכתיב וכתב לה ספר כריתות - וגו' והיתה לאיש אחר: והוא שרי לה - כשאינו בעולם נפטרה הימנו שהרי בו היתה קשורה: והא עריות - כגון אשת אביו וכלתו ואשת אחי אביו שע"י קדושי הבעל נאסרו לקרוביו וכשימות הבעל לא שרו להו שאסורות לקרוביו לעולם: לכולי עלמא בעשה - ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גירושין ולא ע"י מיתה דושלחה לזו ולא לאחרת משמע ולאו הבא מכלל עשה עשה: האי עשה מאי עבידתיה - שיהא הוא עומד בפניה ואיסור לאו וכרת שבה פקעו: אי אהני מיתת הבעל כו' ואי לא אהני - דאשמיעך קרא דאין מיתה משלחת: תוקמה במילתא קמייתא - ולא איצטריך למיכתב לאו בכ"ג: אלמה לא - לשון קושיא הוא וכי לא דבר הגון הוא כן: אפיקתיה - מיתת הבעל מחיוב מיתת בית דין ואוקימתה באיסור עשה: מעיקרא - קודם פדיונן: ואסירי בגיזה - כדאמרינן דכתיב לא תגוז: פרקינהו מעילה לית בהו - ומותרין לאכילה לכל אדם ואסירי בגיזה כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ודריש ליה בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן: איתקש מיתה לגירושין כו' - והאי דלא יליף ליה ממשמעות דקרא דכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון כו' הא לאחר שרי משום דאיכא למפרך כדלעיל לזה בלאו ולכולי עלמא בעשה:

האשה שהביאה חטאתה ומתה. משנה היא במס' קנים (פ"ב משנה ה) וקתני סיפא הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה פירוש משום דהוי חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא משמע דוקא יורשיה לא יביאו חטאתה אחר עולתה אבל היא עצמה אם היתה חיה מביאה חטאתה אחר עולתה ופטורה ותימה דבריש תמיד נשחט (פסחים נט.) אמרינן דכל חטאות קודמות לעולות שבאות עמהם אפילו חטאת העוף לעולת בהמה וא"כ איך אפשר שהביאה עולתה קודם חטאתה וליכא למימר דלכתחילה קאמר דמצוה להיות החטאות קודמות לעולות אבל בדיעבד אם הקדימה העולה קריבה החטאת אחריה דהא פריך בפרק תמיד נשחט (שם) ומי קריבה והתניא והקריב את אשר לחטאת ראשונה מה ת"ל כו' ומסיק זה בנה אב שכל החטאות קודמות לעולות הבאות עמהן אלמא משמע דאפילו בדיעבד לא קרבה וי"ל דהתם מיירי במצורע ודוקא במצורע הוא דאמר אפילו בדיעבד לא קריבה משום דכתיב ביה הויה (ויקרא י״ד:ב׳) זאת תהיה דהוי עיכובא כדמוכח בפ"ק דמנחות (דף ה.) אבל בעלמא אמרינן בדיעבד קרבה שפיר א"נ י"ל דלפי המסקנא דהתם (פסחים נט:) ניחא דקאמר ובדיעבד נמי כשר משום דכתיב והעלה דמשמע שהעלה כבר ומעתה ילפינן בעלמא מיניה מבנין אב דמאחר דגלי לן במצורע דבדיעבד קרבה הוא הדין בעלמא: מלוה הכתובה בתורה. פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע: אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין דשיעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. תימה דבשילהי גט פשוט (ב"ב דף קעו.) קאמר רב פפא גופיה מלוה על פה גובה מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דשיעבודא לאו דאורייתא ואומר ר"ח דהכא מיירי במלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וערכין וקרבן דאמר לעיל דשיעבודא דאורייתא דלא שייך טעמא דנעילת דלת דלענין יורשים עשאום כמלוה בשטר ולענין לקוחות לא עשאום כמלוה בשטר אבל התם במלוה על פה שאינה כתובה בתורה כגון שהלוהו מעות בלא שטר: אלא מיתת בעל מנ"ל - תימה דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נד.) מצריכין קרא באשת אב ובשאר עריות שאסורות בין מחיים בין לאחר מיתה ובפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נה.) מצריך קרא ביבמה שיש לה בנים דאסורה לאחר מיתת הבעל והכא מצריך קרא להתיר אשת איש לאחר מיתת בעלה וי"ל דאחרי שראינו שהתיר הכתוב אשת איש לאחר מיתת בעלה כדדרשינן בשמעתין איצטריך קראי דהתם לאסור עריות לאחר מיתה דלא נילף מאשת איש שהתיר הכתוב: מדאמר רחמנא אלמנה לכ"ג - וא"ת ודלמא ה"ק רחמנא אלמנה לכ"ג אסורה אפילו כשהוא יבם הא לכולי עלמא שריא ליבמין אבל לעולם אימא לך דאשה לאחר מיתה נמי אסורה לכ"ע שלא במקום יבום וי"ל א"כ ה"ל למיכתב האי קרא אלמנה וגרושה וחללה בפרשת יבמין: לכ"ע בעשה - אומר ר"י דאיכא עשה באשת איש כגון ודבק באשתו (בראשית ב׳:כ״ד) ולא באשת חבירו תימה דלא ילפינן שתתיר מיתה מק"ו מגט ומה גט שאינו מתיר ליבם בשום ענין אפילו אין לה בנים מתיר לעלמא בכל ענין מיתה שמתרת ליבם שאין לה בנים אינו דין שתתיר לעלמא בכל ענין: חדא דיבם לא איקרי אחר - תימה דגבי שדה אחוזה אמרינן לקמן (קידושין דף יז:) דיבם איקרי אחר דקאמר אם מכר את השדה לאיש אחר ואחיו הוי בכלל וי"ל דלא דמי דבמקום שמדבר בכל אדם הוי יבם בכלל אחר אבל הכא דבעי למימר דמותרת ליבם דוקא א"כ הוי יבם אחר דוקא:

קידושין יג:

Navigate the library