קידושיןיד.
טוען את הדף…
״יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״. וְאֵימָא, לְכוּלַּהּ מִילְּתָא כְּאִשָּׁה! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהוּ כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַבִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְיִבְּמָהּ״ – בִּיאָה גּוֹמֶרֶת בָּהּ וְאֵין כֶּסֶף וּשְׁטָר גּוֹמְרִים בָּהּ. וְאֵימָא: מַאי ״וְיִבְּמָהּ״? דִּבְעַל כֻּרְחַהּ מְיַבֵּם. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״וְיִבֵּם״, מַאי ״וְיִבְּמָהּ״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. בַּחֲלִיצָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״ – כֵּיוָן שֶׁחָלַץ בָּהּ נַעַל, הוּתְּרָה לְכׇל יִשְׂרָאֵל. הַאי ״יִשְׂרָאֵל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: ״בְּיִשְׂרָאֵל״ – בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁל נׇכְרִים! תְּרֵי ״בְּיִשְׂרָאֵל״ כְּתִיבִי. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וּבָאתָה יְבָמָה לַחְלוֹץ, וְאָמַר לָנוּ: עֲנוּ כּוּלְּכֶם וְאִמְרוּ: ״חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנַּעַל״. הָהוּא, מִ״וְּנִקְרָא שְׁמוֹ״ נָפְקָא. וּבְמִיתַת הַיָּבָם. מְנָלַן? קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהִיא בְּחֶנֶק – מִיתַת הַבַּעַל מַתִּירָתָהּ, יְבָמָהּ שֶׁהִיא בְּלָאו – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? מָה לְאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁכֵּן יוֹצְאָה בְּגֵט, תֹּאמַר בְּזוֹ שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט! הָא נָמֵי יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה. אֶלָּא: מָה לְאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁכֵּן אוֹסְרָהּ מַתִּירָהּ! אָמַר רַב אָשֵׁי: הָא נָמֵי אוֹסְרָהּ מַתִּירָהּ – יָבָם אוֹסְרָהּ, יָבָם שָׁרֵי לַהּ. וּתְהֵא אֵשֶׁת אִישׁ יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה יְבָמָה שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט – יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה, זוֹ, שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט – אֵינוֹ דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה? אָמַר קְרָא: ״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ. וּתְהֵא יְבָמָה יוֹצֵאת בְּגֵט מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה – יוֹצְאָה בְּגֵט, זוֹ שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה – אֵין דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט? אָמַר קְרָא: ״כָּכָה״, וְ״כָכָה״ עִיכּוּבָא. וְכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא עִיכּוּבָא לָא דָּרְשִׁי קַל וָחוֹמֶר? וְהָא יוֹם הַכִּפּוּרִים דִּכְתִיב: ״גּוֹרָל״, וְ״חוּקָּה״, וְתַנְיָא: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת. שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ הַגּוֹרָל – קִידֵּשׁ הַשֵּׁם, מְקוֹם שֶׁקִּידֵּשׁ הַגּוֹרָל – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּקַדֵּשׁ הַשֵּׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת. וְטַעְמָא דְּמַעֲטֵיהּ קְרָא, הָא לָאו הָכִי דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב בֵּיהּ ״חוּקָּה״! אָמַר קְרָא: ״לָהּ״, ״לָהּ״ – וְלֹא לִיבָמָהּ. וְאֵימָא ״לָהּ״ לִשְׁמָהּ! תְּרֵי ״לָהּ״ כְּתִיבִי. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ חַד ״לָהּ״ לִשְׁמָהּ, וְאִידָּךְ ״לָהּ״ – וְלֹא לָהּ וְלַחֲבֶירְתָּהּ! אֶלָּא, אָמַר קְרָא: ״נָעַל״ – נַעַל אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא. וְהַאי ״נָעַל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״נַעֲלוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא נַעֲלוֹ, נַעַל שֶׁל כׇּל אָדָם מְנָא לֵיהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נַעַל״ ״נַעַל״ – רִיבָּה. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַעֲלוֹ״? – נַעֲלוֹ הָרָאוּי לוֹ, פְּרָט לְגָדוֹל שֶׁאֵין יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ, פְּרָט לְקָטָן שֶׁאֵין חוֹפֶה אֶת רוֹב רַגְלוֹ, פְּרָטיבא עליה ולקחה לו - כלומר ביאתה הן ליקוחיה: ודילמא כאשה - מה אשה כסף ושטר כי ביאה אף יבמה כסף ושטר כי ביאה דהא כתיב לאשה: ויבמה - ביאה משמע שנה עליה הכתוב לעכב: ה"ג האי מיבעי ליה ויבמה בעל כרחה - דלהכי דרשינן לה ביבמות (דף ח:): אם כן - דלביאה גומרת אותה נימא ויבם מאי ויבמה למילף נמי בעל כרחה והכי תניא ליה בהדיא ביבמות בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נד.) ויבם ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה ויבמה בעל כרחה: מנלן - דחלוצה מותרת להנשא דילמא מצות חליצה הוא דרמא רחמנא עלה ולעולם לא משתריא: בישראל בית חלוץ - הכי משמע בישראל ראויה להביא לבית משחלצה: תרי בישראל - להקים לאחיו שם בישראל: שהיא בלאו - לשוק לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר: מה לאשת איש - הנתרת ע"י מיתת הבעל: שכן אוסרה מתירה - שהרי בעלה הוא האוסרה לפיכך הוא מתירה במיתתו אבל יבמה דקידושי דבעל קאסרי לה היאך תהא מיתת היבם מתירתה: הא נמי - כשמת יבם נמצא אוסרה מתירה דאי לאו יבם מכי מיית הבעל אישתריא לה: ככה - יעשה אשר לא יבנה וגו': דכתיב גורל - על השעירים: וכתיב חוקה - בפרשה וכל חוקה עיכובא הוא: הגורל עושה חטאת - שעיר שגורל השם עולה עליו עושה חטאת: ואין השם - אם קרא עליו שם חטאת אינו נקבע בכך ויפיל עליהם גורלות ואם יפול הגורל על חבירו יהא זה לעזאזל: שיכול - כלומר להכי איצטריך האי קרא שהייתי יכול לומר ומה במקום שלא קידש הגורל כגון גבי קנין דכתיב בהם (ויקרא ה׳:ז׳) אחד לחטאת ואחד לעולה ואם הטיל עליהם גורל אינם נקבעים בכך ויכול לשנותם דקי"ל בסדר יומא (דף מא.) אין הקנין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן: קידש השם - אם אמר בשעת לקיחה זו לחטאת וזו לעולה הוקבעו ואם שינה פסול: כאן שקידש הגורל - דכתיב (ויקרא ט״ז:ח׳) ונתן אהרן וגו' אין דין כו': ת"ל - שנה עליו לעכב: הוה דרשינן קל וחומר - להביא מה שלא נכתב בפרשה ואע"ג דכתיב עיכובא: לה - דכתיב וכתב לה: תרי לה כתיבי - ושנאה האיש האחרון וגו': ולא לה ולחבירתה - ששמותן שוין שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד אם כתב פלוני מגרש פלונית ופלונית נשיו: אמר קרא נעל - קרא יתירא בית חלוץ הנעל דמצי למיכתב בית החלוץ: פרט - לנעל גדול שאין יכול להלוך בו:הא נמי יוצאה בחליצה - כיון דחליצה במקום גט לא חשיב לה פירכא: ותהא אשת איש יוצאה בחליצה - וא"ת איכא למיפרך מה ליבמה שכן בלאו ולכן דין הוא שתצא בקל תאמר באשת איש שהיא במיתה וי"ל כיון שמצינו שחליצה מפקע' איסורא אין לחלק בין חמור לקל והכי נמי אמרינן ביבמות (דף קיט.) וכי מאחר שהתרתה מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ואע"ג דעבדינן מינה לעיל ק"ו ומה אשת איש שהיא במיתה כו' לא דמי דהתם אנו רוצים להשוותם זה לזה ולימא דבכולהו אשה מותרת לאחר מיתה בין דבעל בין דיבם אבל אין לומר כשמפקיע את הקל לא יפקיע את החמור דאדרבה נאמר עתה להפך הוא הדין את החמור דאין לחלק בין לחמור בין לקל כדפירשתי: ותהא יבמה יוצאת בגט מק"ו - תימה מה לאשת איש שכן נקנית בשטר ולכך דין הוא שתצא בשטר אבל יבמה לא וכי תימא דלא פרכינן מהכנסה להוצאה הא לעיל (קידושין דף ה:) פרכינן מה לשטר שכן מוציא ומש"ה דין הוא שמכניס וכמו כן נאמר עתה להפך דכיון שמכניס דין הוא שמוציא ואומר הר"מ דעביד ק"ו מיבם ויבמתו וקורא לה אשת איש דכתיב (דברים כ״ה:ה׳) ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר להיות יוצאה בגט אע"פ שאינה נקנית בשטר: אמר קרא ככה עיכובא. וא"ת מנא לן דאתיא ככה למעוטי יבמה מגט דילמא אתי למעוטי מיתת היבם שלא תהא מותרת במיתת היבם וי"ל דסברא הוא דככה יעשה לא ממעט אלא יציאות דבידי אדם דהיינו גט דומיא דחליצה דתלו בעשיה אבל יציאה דבידי שמים דהוי ממילא כגון מיתה לא ממעט: הא לאו הכי דרשינן ק"ו אע"ג דכתיב ביה חוקה - תימה הא בפרק טרף בקלפי (יומא דף מא.) מוקמי הא ברייתא כרבי יהודה משום דסתם סיפרא רבי יהודה ושמעינן ליה לר' יהודה בפרק הוציאו לו (יומא דף ס:) דאמר לא כתיב חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים והגרלה הוי בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ א"כ מאי פריך לעיל והרי יוה"כ דכתיב ביה גורל וחוקה והא לא כתיב חוקה בהגרלה כדפי' וי"ל דפריך הכא משום דכתיב אשר עלה תרי זמני אלמא דריש ק"ו אע"ג דכתיב עיכובא והרב רבינו שמשון מקוצי תירץ מדאיצטריך ליה לר' יהודה וזאת לגלות דלא קיימא חוקה אלא אדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים ש"מ דדרשינן ק"ו אע"ג (היכא) דכתיב חוקה דאי לא דרשינן ק"ו היכא דכתיב חוקה לישתוק מזאת ואנא ידענא דחוקה לא כתיב אדברים הנעשים בחוץ דהיינו הגרלה מדאצטריך ועשהו חטאת למידרש הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת מכלל דלא קיימא חוקה אדברים הנעשים בחוץ דהיינו הגרלה דאי קאי חוקה על דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ אמאי איצטריך ועשהו חטאת למעוטי קריאת שם הא לא דרשינן ק"ו היכא דכתיב עיכובא והיכי תיסק אדעתין לרבות קריאת שם מק"ו אלא ש"מ דדרשינן ק"ו אפילו היכא דכתיב חוקה ולהכי איצטריך ועשהו ואפילו אי כתיבה חוקה בחוץ ואיצטריך נמי וזאת לגלויי דלא כתיבה חוקה בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ דליכא למימר מדאיצטריך ועשהו ידעינן ליה כיון דדרשינן ק"ו אפילו היכא דכתיב חוקה: