קידושין עט:

פרק ד׳ · עשרה יוחסין

Kiddushin 79b · Chapter 4: Asarah Yochasin

מִי מוֹצִיא מִיַּד מִי? הוּא מוֹצִיא מִיָּדָם בְּלֹא רְאָיָה, וְהֵן אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדוֹ בְּלֹא רְאָיָה, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אִם בָּרִיא הוּא – עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, וְאִם שְׁכִיב מְרַע הוּא – עֲלֵיהֶם לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁבָּרִיא הָיָה. נֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי נָתָן וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי יַעֲקֹב? אָמַר לָךְ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב הָתָם דְּאִיכָּא לְמֵימַר הַעֲמֵד מָמוֹן עַל חֶזְקָתוֹ, אֲבָל הָכָא מִי נֵימָא הַעֲמֵד גּוּף עַל חֶזְקָתוֹ?! וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי נָתָן. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי נָתָן הָתָם דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּחֶזְקַת בְּרִיאִים קָיְימִי, מַאן דְּקָא מַפֵּיק נַפְשֵׁיהּ מֵחֲזָקָה – (הָוֵי) עֲלֵיהּ לְאֵיתוֹיֵי רְאָיָה, אֲבָל הָכָא מִי קָא מַפְּקָא נַפְשַׁהּ מֵחֲזָקָה דְּקַמֵּיהּ? נֵימָא כְּהָנֵי תַּנָּאֵי: קִידְּשָׁהּ אָבִיהָ בַּדֶּרֶךְ וְקִידְּשָׁה עַצְמָהּ בָּעִיר וַהֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת, תָּנָא חֲדָא: הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ, וְתַנְיָא אִידַּךְ: חָיְישִׁינַן לְקִידּוּשֵׁי שְׁנֵיהֶם. מַאי לָאו: חַד כְּרַב וְחַד כִּשְׁמוּאֵל? לָא, אִידִי וְאִידִי כִּשְׁמוּאֵל – כָּאן בְּמַכְחַשְׁתּוֹ, כָּאן בְּשֶׁאֵין מַכְחַשְׁתּוֹ. וְנֵימָא מִדְּמַתְנִיתָא לָא פְּלִיגִי, אָמוֹרָאֵי נָמֵי לָא פְּלִיגִי! וְתִסְבְּרָא? הָא רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב מְנַשְּׁיָא מִדְּוִויל עֲבַד עוֹבָדָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, וְאִיקְּפִיד שְׁמוּאֵל וְאָמַר: כּוּלֵּי עָלְמָא כָּיְילִי לֵיהּ בְּקַבָּא זוּטָא וְהַאי מִדְּרַבָּנַן כָּיְילִי לֵיהּ בְּקַבָּא רַבָּה? וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא פְּלִיגִי, אַמַּאי קָא מִקְּפֵיד? דִּילְמָא כִּי עֲבַד עוֹבָדָא, בְּמַכְחַשְׁתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמַר אַמֵּימָר: הִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. וְרַב אָשֵׁי אָמַר: הִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב. וְהִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב. מַתְנִי׳ מִי שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְאָמַר: ״אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת עִמִּי לִמְדִינַת הַיָּם – הֲרֵי הִיא זוֹ, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ״ – אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הָאִשָּׁה, וְלֹא עַל הַבָּנִים. ״מֵתָה וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ״ – מֵבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים, וְאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה. ״אִשָּׁה נָשָׂאתִי בִּמְדִינַת הַיָּם – הֲרֵי הִיא זוֹ, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ״ – מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים. ״מֵתָה וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ״ – צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְעַל הַבָּנִים. גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: וְכוּלָּן בִּכְרוּכִים אַחֲרֶיהָ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִשָּׁה נָשָׂאתִי בִּמְדִינַת הַיָּם״ – מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה, וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַבָּנִים. וּמֵבִיא רְאָיָה עַל הַגְּדוֹלִים, וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַקְּטַנִּים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בְּאִשָּׁה אַחַת, אֲבָל בִּשְׁתֵּי נָשִׁים – מֵבִיא רְאָיָה עַל הָאִשָּׁה וְעַל הַבָּנִים, עַל הַגְּדוֹלִים וְעַל הַקְּטַנִּים. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ:

מי מוציא מיד מי - הכותב נכסיו לאחרים ולא שייר כלום דקי"ל (ב"ב דף קמו:) בשכיב מרע שאין מתנתו מתנה אם עמד דגלי דעתיה מדלא שייר מידי דמצוה מחמת מיתה היה ואם בריא היה מתנתו מתנה ועכשיו הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה מי מוציא נכסים מיד מי: הוא מוציא מידם - אם עמדו והחזיקו בנכסים ואין צריך להביא ראיה שהיה שכ"מ ואפילו הוא בריא עכשיו בשעת חזרה לא אמרינן מדהשתא בריא מעיקרא בשעת מתנה נמי בריא: רבי נתן אומר אם בריא הוא - עכשיו בשעת חזרה עליו להביא ראיה ואי לא מייתי מחזקינן ליה כי השתא והיינו כרב: רבי נתן אומר אם בריא הוא - עכשיו בשעת חזרה עליו להביא ראיה ואי לא מייתי מחזקינן ליה כי השתא והיינו כרב: ושמואל דאמר כרבי יעקב - דלא אזיל בתר השתא אלא אמרינן שמא בשעת מתנה שכיב מרע היה: התם כו' - וכיון דספיקא הוא אמרינן העמד ממון על חזקה שהיה מוחזק בה קודם מתנה זו שהיה ספק: מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו - ותהוי נערה יומא דמשלם שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות: מי מפקא נפשה מחזקה - כלומר כי מספקינן לה בנערה מי מפקינן לה מחזקת הרבה נערות ביום משלם שית: במכחשתו - והא דקתני הרי היא בוגרת לפנינו במכחשתו לאביה לומר כבר בגרתי מאתמול: כולי עלמא כיילי לה - קפידא הוא דקפיד עליה ואמר לכל תלמידים נמדדה חכמה בקב קטן שיראים לסמוך על חכמתם ולהתיר ספק אשת איש: והאי מדרבנן כיילי ליה - חכמה בקבא רבה שפכו לו חכמה יתירה וסומך על בינתו להתיר ספק ולומר מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת: אמאי קפיד - הא רב במכחשתו קאמר והאי דעבד עובדא כוותיה במכחשתו עבד אלא ודאי באין מכחשתו פליגי והאי בשאין מכחשתו עבד עובדא: מתני' אינו צריך להביא ראיה לא על האשה - שהיא מיוחסת שכבר בדקוה כשנשאה: ולא על הבנים - כדמוקי בגמרא בקטנים וכרוכים אחריה דבחזקת אמן הן ואין צריכים לייחס ע"י עדים: מביא ראיה על הבנים - שהיא מיוחסת ואינו מביא ראיה על הבנים שהרי כרוכין אחריה: ואין צריך להביא ראיה על האשה - שהיתה מיוחסת לפי שכבר בדקו אחריה כשנשאה כאן: מביא ראיה על האשה - שהיו בני אותה אשה: מתה ואלו בניה - שאין כאן שום הוכחה מביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת ועל הבנים שמאותה אשה היו: גמ' וכולן - דקתני מתניתין א"צ להביא ראיה על הבנים: בכרוכין אחריה - נדבקין אצלה: ת"ר נשאתי אשה במדינת הים מביא ראיה על האשה וא"צ להביא ראיה על הבנים. ומסיים ואזיל באלו בנים אמרו בקטנים ולא בגדולים דאם הביא ראיה על הגדולים שאין כרוכין אחר האם אין מביא ראיה על הקטנים: באשה אחת - שאמר אשה אחת נשאתי אבל אמר שתי נשים היו ומתה האחת ואלו בניה של זו מביא ראיה עליה שהיא מיוחסת ועל הבנים שהם בניה על הגדולים ועל הקטנים ואפילו כרוכין אחריה דשמא בניה של חברתה היו וגדלתן:

[והן אין מוציאין מידו בלא ראיה - וא"ת כיון דתנא דהוא מוציא מידם אפילו הוחזקו בהם בלא ראיה כ"ש דאין מוציאין מידו וי"ל דהא קמ"ל דבראיה מיהא מוציאין דה"א כיון דלא כתב כדמהלך על רגלוהי כו' אפילו בראיה לא מפקי כו'. ת"י]: מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו - פי' ותיהוי נערה יומא דמשלים שית הרי היום עשויה להשתנות וא"כ אין בה חזקה דנערות ולא חזקה דבגרות ור"י פי' דרגילות הן לבא בבקר ואין שייך חזקה דנערות: אלא הכא מי מפקא נפשה מחזקה - אי מספקינן לה בנערות הרי היום אין לה חזקה משום דבר לא מנערות ולא מבגרות שהרי היום עשויה להשתנות: במכחשתו - במכחשתו - פי' בקונטרס שמכחשת אביה ואומרת בגרתי מאתמול ולא דק דהא ביומא דמשלים שית איירי: ואי ס"ד לא פליגי אמאי קפיד - כי עביד רב יוסף בר מנשיא עובדא במכחשתו דהא שמואל נמי מודה לרב דאינה מקודשת אלא ש"מ דפליגי מיהא באין מכחשתו דרב נמי דקאמר מילתיה דאינה מקודשת באין מכחשתו ורב יוסף עבד עובדא כוותיה ואית ספרים דגרסי ודלמא כי עבד רב יוסף באין מכחשתו ולפיכך כעס שמואל דאפילו רב נמי מודה לשמואל דחיישינן וצריך גט מספק ורב יוסף עבד עובדא דלא כחד ולא נהירא דהא מתוך לישנא דגמרא משמע דלכל הפחות כרב עביד כדקאמר עבד עובדא כרב: והילכתא כוותיה דרב - ואף על גב דבכולי גמרא קי"ל (בכורות דף מט:) דהילכתא כוותיה דרב באיסורי הוצרך לפסוק כאן הלכה כמותו משום דאיכא אמוראי דפסקי כשמואל: מביא ראיה על הבנים ואינו מביא ראיה על האשה - פי' בקונטרס שהאשה היתה נבדקת כבר בד' אמהות קודם שהוליכה למדינת הים ובגמ' מוקי בכרוכין אחריה וא"ת מאי קמ"ל מתני' דאין צריך להביא ראיה על האשה פשיטא דכיון דנבדקת כבר דשוב אין צריך להביא ראיה ועוד קשה אמאי איצטריך לחזור ולמיתני הא תני ליה ברישא לכן פר"י אין צריך להביא ראיה על הבנים שהן שלו דלא אמרינן שלקחה האשה איש אחר במדינת הים ולא על האשה שיהיו בניה דכיון דכרוכין אחריה מתה מביא ראיה על הבנים פי' שהבנים שלו מן האשה שמתה אבל אינו מביא ראיה שהם מן האשה שהלכה עמו למדינת הים דידעינן בה שהיא מיוחסת שהרי כבר בדקנוה אלא מאחר שהביא ראיה שהבנים הם מאשתו שמתה במדינת הים אין צריך תו להביא ראיה שאותה אשה היתה מיוחסת דאין לחוש שלקח אשה אחרת שם והוליד ממנה אלו בנים דמסתמא מאשתו שהוציא מכאן הם מאחר שלא שמענו שנשא שם אשה אחרת והאשה שהוציא מכאן כבר בדקנוה קודם שהלכה למדינת הים: