קידושין מז:

פרק ב׳ · האיש מקדש

Kiddushin 47b · Chapter 2: HaIsh Mekaddesh

הֲרֵי הִיא כְּפִקָּדוֹן. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר: מִלְוָה, אַף עַל גַּב דְּלֹא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה, וּמָר סָבַר: נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה – אִין, וְאִי לָא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה – לָא. אֲבָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא מְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה מְקוּדֶּשֶׁת! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְתִסְבְּרַאּ הָא מְתָרַצְתָּא? הָא מְשַׁבַּשְׁתָּא הִיא. הַאי פִּקָּדוֹן הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקַבִּיל עֲלַיהּ אַחְרָיוּת, הַיְינוּ מִלְוָה. אִי דְּלָא קַבִּיל עֲלַיהּ אַחְרָיוּת – אִי הָכִי אַדְּתָנֵי סֵיפָא: וּבְמִלְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקוּדֶּשֶׁת, נִיפְלוֹג וְנִיתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ אַחְרָיוּת, אֲבָל קִבְּלָה עָלֶיהָ אַחְרָיוּת, אַף עַל גַּב דְּלֹא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת! אֶלָּא, תָּרֵיץ הָכִי: וּבְמִלְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: מִלְוָה הֲרֵי הִיא כְּפִקָּדוֹן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר רַבָּה: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן בְּבֵי רַב דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: בְּמִלְוָה בִּרְשׁוּת בְּעָלִים לַחֲזָרָה וְהוּא הַדִּין לְאוּנְסִין קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: מִלְוָה בִּרְשׁוּת לֹוֶה קָיְימָא, וְהוּא הַדִּין לָאוֹנָסִים. וּמָר סָבַר: מִלְוָה בִּרְשׁוּת בְּעָלִים קָיְימָא, וְהוּא הַדִּין לָאוֹנָסִים. וְאָמֵינָא לְהוּ: לָאוֹנָסִים – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבִרְשׁוּת לֹוֶה קָיְימִי, מַאי טַעְמָא – לָא גָּרְעָא מִשְּׁאֵלָה, מָה שְׁאֵלָה דְּהָדְרָה בְּעֵינַהּ חַיָּיב בָּאוֹנָסִים, מִלְוָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. אֶלָּא הָכָא מִלְוָה בִּרְשׁוּת בְּעָלִים לַחֲזָרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא: הַשּׁוֹאֵל קוּרְדּוֹם מֵחֲבֵירוֹ, בִּיקַּע בּוֹ – קְנָאוֹ. לֹא בִּיקַּע בּוֹ – לֹא קְנָאוֹ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? לָא, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּמִלְוָה, דְּלָא הָדְרָה בְּעֵינַהּ. אֲבָל בִּשְׁאֵלָה, דְּהָדְרָה בְּעֵינַהּ, דִּבְרֵי הַכֹּל בִּיקַּע בּוֹ – אִין, לֹא בִּיקַּע בּוֹ – לֹא קְנָאוֹ. נֵימָא כְּתַנָּאֵי? ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּשְׁטַר חוֹב״, אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ מִלְוָה בְּיַד אֲחֵרִים וְהִירְשָׁהּ עֲלֵיהֶם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. הַאי שְׁטַר חוֹב הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שְׁטַר חוֹב דַּאֲחֵרִים – הַיְינוּ מִלְוָה בְּיַד אֲחֵרִים! אֶלָּא לָאו שְׁטַר חוֹב דִּידַהּ, וּבִמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה קָמִיפַּלְגִי? לְעוֹלָם שְׁטַר חוֹב דַּאֲחֵרִים, וְהָכָא בְּמִלְוָה בִּשְׁטָר וּבְמִלְוָה עַל פֶּה קָא מִיפַּלְגִי. בְּמִלְוָה בִּשְׁטָר בְּמַאי פְּלִיגִי – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי. דְּתַנְיָא: אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁכָּתַב וְלֹא מָסַר, בֵּין שֶׁמָּסַר וְלָא כָּתַב – לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וְיִמְסוֹר. מָר אִית לֵיהּ דְּרַבִּי וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֵית לְהוּ דְּרַבִּי, וְהָכָא בִּדְרַב פָּפָּא קָמִיפַּלְגִי, דְּאָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דְּזָבֵין שְׁטָרָא לְחַבְרֵיהּ, צָרִיךְ לְמִיכְתַּב לֵיהּ: ״קְנִי לָךְ הוּא וְכׇל שִׁעְבּוּדֵיהּ״. מָר אִית לֵיהּ דְּרַב פָּפָּא, וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַב פָּפָּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב פָּפָּא וְהָכָא בְּדִשְׁמוּאֵל קָמִיפַּלְגִי. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל:

הרי היא כפקדון - דאם נשתייר אין לא נשתייר לא: אבל דכ"ע המקדש במלוה - שישנה בעין מקודשת: ותסברא מתרצתא היא - דקתני במלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת: אי דקביל עליה אחריות - שאם יגנב תשלמנו לו: היינו מלוה - כיון שנגנב ונתחייבה בו נמצא מלוה אצלה וכיון דתנא במלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת פקדון נמי שלא נשתייר תתקדש ביה: אלא דלא קביל עליה אחריות - וכי איגנוב לא אחייבא ביה אבל קבלה עליה אחריות מקודשת: אדתני - במלוה נפלוג בפקדון גופיה דיש פקדון שאפי' לא נשתייר כלום מקודשת: אלא - על כרחך בדקבלה עליה אחריות קתני דאם לא נשתייר אינה מקודשת דמלוה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת וכי נשתייר מקודשת בההיא שיור וגבי מלוה תריץ הכי אע"פ שנשתייר אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה: במאי קמיפלגי - אי בלהוצאה ניתנה פליגי סוף סוף כתנאי אמרה רב לשמעתיה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב - מצאתי התלמידים בבית המדרש דכל היכא דמיירי בבי רב לאו רב ממש הוא אלא בבית המדרש הוא: וקאמרי - לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל ואם שלח בה יד להוציא ממנה שוה פרוטה הרי החזיק בהם ואין הבעלים יכולין לחזור והויא ליה מלוה ואינה מקודשת ואפילו רובה בעין והכא בשלא הוציא ממנה כלום ולהכי אמר ר"ש בן אלעזר מקודשת דקסבר מלוה שהיא כולה בעין ברשות בעלים היא לחזרה אם בא מלוה לחזור בו ולתובעה חוזר הילכך השתא הוא דיהבה ניהליה והוא הדין לאונסין קיימא נמי ברשותיה דאי מתאנסי פטור הלוה: השואל קורדום - לעשרה ימים: ביקע בו - הויא חזקה להשתמש בו ימי שאילתו ואין המשאיל יכול לחזור בו: לימא כתנאי אמרה - דלר' מאיר אם ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו ולת"ק אפילו לא ביקע בו נמי דמלוה אינו ברשות בעלים לחזרה: דלא הדרה בעינא - הילכך כיון דרשאי הלוה ליקח בהן סחורה מיד הויא ליה ברשותיה ואין המלוה יכול לחזור שהרי לא לכך הלוהו לקבל מעות הללו עצמן אלא מעות אחרים: נימא כתנאי - הא דרב דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת: והירשה עליהן - כתב לה הרשאה עליהן: נקנות במסירה - אינו צריך לכתוב שטר מכירה על השטר שהוא מוכר לו אלא משמסר לו שטר שיש לו על אחרים לזכות בו נתחייב הלוה לפורעם לזה: בין שכתב - לו שטר מכירה עליו ולא מסר לו שטר החוב ובין שמסר לו שטר החוב ולא כתב לו שטר מכירה עליו לא קנה וה"נ שמסר לה שטר החוב אע"פ שלא כתב לה שטר מכירה עליו מ"ד מקודשת אית ליה דרבי ומר לית ליה דרבי: ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרבי - והכא בשמסר וכתב מיירי אלא שכתב לה קני לך האי שטר ולא כתב לה קני לך כל שעבודא דאית ביה מאן דאמר אינה מקודשת כרב פפא: ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרבי - והכא בשמסר וכתב מיירי אלא שכתב לה קני לך האי שטר ולא כתב לה קני לך כל שעבודא דאית ביה מאן דאמר אינה מקודשת כרב פפא: דכולי עלמא אית להו דרב פפא - וכי אמר ר"מ מקודשת בשכתב לה כו' והכא בדשמואל קא מיפלגי:

אלא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו - פ' דלת"ק דר"ש אינה מקודשת משום דמלוה ברשות לוה קיימא ור"ש בן אלעזר דאמר מקודשת משום דמלוה ברשות מלוה קיימא וא"ת אכתי נימא רב כתנאי אמרה לשמעתיה דהא איהו דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת לא מצי סבר כר"ש בן אלעזר וי"ל דרב נמי סבר כוותיה ולא תיקשי מידי דהא דאמר רב אינה מקודשת מיירי במלוה שהתחיל להוציאה ובהא קאמר דאינה מקודשת אפילו נשתייר שוה פרוטה ור"ש בן אלעזר לא איירי אלא במלוה שהיא עדיין בעין ואע"ג דאמר במילתיה דר"ש אם נשתייר ש"פ מקודשת דמשמע אע"פ שהתחיל להוציאה י"ל דר"ש בן אלעזר מיירי שנגנבו או שאבדו שלא שלח בהן יד אבל אם התחיל להוציאה אינה מקודשת: אלא הא דאמר רב הונא השואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו - לענין שלא יוכל המשאיל לחזור בו קאמר אבל לענין להתחייב באונסין כי לא ביקע בו נמי חייב באונסין כדאמר בפרק השואל (ב"מ דף צט.) דמשעת משיכה חייב באונסיה: לעולם שטר חוב דאחרים - אבל שטר חוב דידה אינה מקודשת וא"ת ומאי שנא והא אידי ואידי מלוה היא וי"ל דודאי מלוה דידה שקנאתו כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש שהרי אותם המעות היו שלה קודם הקידושין דין הוא דאינה מקודשת אבל כשנתן לה המלוה דאחרים נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אמר דמקודשת דנהי דאין המלוה בעין מ"מ זכות הוא לו כאילו היה בעין: דכ"ע לית להו דרבי - מכאן יש להוכיח דאין הלכה כרבי מדהוה מצי למימר דכ"ע אית להו דרבי דמסירת אותיות לחודה מהני והכא גבי אשה נמי מיירי שמסר לה את השטר והיינו טעמא דחכמים דאמרי אינה מקודשת משום דקסברי דצריך לומר בפה כשמוסר לו השטר קני לך איהו וכל שיעבודיה והוא לא אמר לה כך ופליגי בדרב פפא דכי היכי דאמר רב פפא דבעי למיכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה כמו כן צריך לומר הכי בפה למ"ד אותיות במסירה נקנות ומדקאמר גמרא דכ"ע לית להו דרבי שמע מינה דלית הלכתא כוותיה דרבי ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף עז.) יש ספרים חלוקין אית דגרסי דהלכה דאותיות נקנות במסירה ואית דגרסי דהלכה דאין אותיות נקנות במסירה ומשמע הכא כההיא גירסא דאין אותיות נקנות במסירה: