Kiddushin 70a · Talmud

לֹא תֹאכֵל״. ״גֵּירֵי וַחֲרוֹרֵי״. מְנָלַן? אָמַר רַב חִסְדָּא, דְּאָמַר קְרָא: ״וְכׇל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵי הָאָרֶץ אֲלֵהֶם״. מַמְזֵרֵי. מְנָלַן? דִּכְתִיב ״וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי״, וּכְתִיב: ״כִּי רַבִּים בִּיהוּדָה בַּעֲלֵי שְׁבוּעָה לוֹ כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַח וִיהוֹחָנָן בְּנוֹ לָקַח אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה״, קָסָבַר נׇכְרִי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל – הַוָּלָד מַמְזֵר. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: הַוָּלָד מַמְזֵר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: הַוָּלָד כָּשֵׁר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְתוּ: מִמַּאי דַּהֲווֹ לֵיהּ בְּנֵי? דִּילְמָא לָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנֵי! וְתוּ: מִמַּאי דְּהָכָא הֲווֹ לְהוּ וּסְלִיקוּ? דִּילְמָא הָתָם הֲווֹ! אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר, וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם״, ״תֵּל מֶלַח״ – אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִים מַעֲשֵׂיהֶם לְמַעֲשֵׂה סְדוֹם שֶׁנֶּהֶפְכָה לְתֵל מֶלַח. ״תֵּל חַרְשָׁא״ – זֶה שֶׁקּוֹרֵא ״אַבָּא״ וְאִמּוֹ מְשַׁתַּקְתּוֹ. ״וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם״ – זֶה הוּא אֲסוּפִי שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק. ״כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר״ – אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָמַר אָדוֹן: אֲנִי אָמַרְתִּי יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי חֲשׁוּבִים כִּכְרוּב וְהֵם שָׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר. אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָמַר אָדוֹן: אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר – הֵן חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כׇּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ חֲרָשׁוֹ לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ וּזְרָעוֹ מֶלַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא״. אָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַב: כׇּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשׁוּם מָמוֹן – הָוַיִין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּה׳ בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מָמוֹן פָּלֵט, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: ״חֶלְקוֹ״ – וְלֹא חֶלְקָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חֶלְקֵיהֶם״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לִזְמַן מְרוּבֶּה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חֹדֶשׁ״. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: חֹדֶשׁ נִכְנַס וְחֹדֶשׁ יָצָא וּמָמוֹנָם אָבַד. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי סַלָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כׇּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ אֵלִיָּהוּ כּוֹפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ. וְתָנָא: עַל כּוּלָּם אֵלִיָּהוּ כּוֹתֵב וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם: אוֹי לוֹ לַפּוֹסֵל אֶת זַרְעוֹ, וְלַפּוֹגֵם אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְלַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, אֵלִיָּהוּ כּוֹפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ. וְכׇל הַפּוֹסֵל – פָּסוּל. וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בִּשְׁבָחָא לְעוֹלָם, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל. הָהוּא גַּבְרָא דְּמִנְּהַרְדְּעָא דְּעָל לְבֵי מַטְבְּחַיָּא בְּפוּמְבְּדִיתָא. אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לִי בִּישְׂרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: נְטַר עַד דְּשָׁקֵיל (לְ)שַׁמָּעֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה בַּר יְחֶזְקֵאל וְנִיתֵּיב לָךְ. אֲמַר: מַאן יְהוּדָה בַּר שְׁוִיסְקֵאל דְּקָדֵים לִי, דְּשָׁקֵל מִן קַמַּאי?! אֲזַלוּ אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה. שַׁמְּתֵיהּ. אֲמַרוּ: רְגִיל דְּקָרֵי אִינָשֵׁי ״עַבְדֵי״. אַכְרֵיז עֲלֵיהּ דְּעַבְדָּא הוּא. אֲזַל הָהוּא אַזְמְנֵיהּ לְדִינָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אַיְיתִי פִּיתְקָא דְהַזְמָנָא. אֲזַל רַב יְהוּדָה לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא. אֲמַר לֵיהּ: אֵיזִיל אוֹ לָא אֵיזִיל? אֲמַר לֵיהּ: מֵיזָל לָא מִיבְּעֵי לָךְ לְמֵיזַל, מִשּׁוּם דְּגַבְרָא רַבָּה אַתְּ, אֶלָּא מִשּׁוּם יְקָרָא דְּבֵי נְשִׂיאָה קוּם זִיל. אֲתָא אַשְׁכְּחֵיהּ דְּקָעָבֵיד מַעֲקֶה. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר אִידִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה? אֲמַר לֵיהּ: פּוּרְתָּא דְגוּנְדְּרִיתָא הוּא דְּקָא עָבֵידְנָא. אֲמַר לֵיהּ: מִי סְנֵיא ״מַעֲקֶה״ דִּכְתִיב בְּאוֹרָיְיתָא, אוֹ ״מְחִיצָה״ דַּאֲמוּר רַבָּנַן? אֲמַר לֵיהּ: יֵתִיב מָר אַקַּרְפִּיטָא. אֲמַר לֵיהּ: וּמִי סְנֵי ״סַפְסָל״ דַּאֲמוּר רַבָּנַן, אוֹ ״אִיצְטְבָא״ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי? אֲמַר לֵיהּ: לֵיכוֹל מָר אֶתְרוּנְגָּא. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָאוֹמֵר ״אֶתְרוּנְגָּא״ תִּילְתָּא בְּרָמוּת רוּחָא – אוֹ ״אֶתְרוֹג״ כִּדְקַרְיוּהּ רַבָּנַן, אוֹ ״אֶתְרוֹגָא״ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ: לִישְׁתֵּי מָר אַנְבָּגָא. אֲמַר לֵיהּ: מִי סְנֵי ״אִיסְפָּרָגוֹס״ דְּקַרְיוּהּ רַבָּנַן אוֹ ״אַנְפַּק״ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי? אֲמַר לֵיהּ: תֵּיתֵי דּוֹנַג תַּשְׁקֵינַן. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּאִשָּׁה. קְטַנָּה הִיא. בְּפֵירוּשׁ אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּאִשָּׁה כְּלָל, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה. נְשַׁדַּר לֵיהּ מָר שְׁלָמָא לְיַלְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: קוֹל בָּאִשָּׁה עֶרְוָה. אֶפְשָׁר עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל:

לא תאכל - ואפילו זרע אין לה ושבה אל בית אביה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק: לשכניה בן ארח - ישראל היה: ותו ממאי דהוו להו בני - לטוביה ולבנו מנשים הללו מבת שכניה ומבת משלם: ותו ממאי דהוו להו בני - לטוביה ולבנו מנשים הללו מבת שכניה ומבת משלם: ותו - אפי' היו להם ממאי דמבבל עלו אותם נשים ובניהם דילמא בארץ ישראל נותרו בימי גדליה אותם שכניה ומשלם ושם נשאו טוביה ובנו את בנותיהם (ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם היינו שתוקי ואסופי): למעשה סדום - שהיו מגלי עריות דכתיב (בראשית י״ג:י״ג) רעים וחטאים רעים בגופם וחטאים בממונם ואמרינן בחלק (סנהדרין דף קט:) דמחי לאתתא דחבריה ומפילה א"ל תהוי גבך עד דמעברא הרי ממזרים לגבי ישראל: חרשא - לשון מחרישה: בית אבותם - אביו: וזרעם - אמו: זה אסופי - דאילו שתוקי מכיר להודיע אמו שהיא מישראל והכא לא ידעו אם מישראל הם: אמר אדון - מסרס המקרא ודריש אדון כמו אדון אימר כמו אמר: אדון - הקב"ה: ככרוב - קדושים ככרובי הקדש כחיות הקדש דכתיב ביה (יחזקאל י) פני הכרוב: כנמר - כחיה זו שאינה מקפדת בזוג חבירתה: כאילו חרשו כו' - משום דלא יכלו להגיד יחוסם קרי להו תל מלח חרשא לשון חורש: בנים זרים - מאשה פסולה לו ולשם ממון נסבה כדמסיים קרא יאכלם חדש את חלקיהם ממון שנשאה לשמו יאכלם בחדש אחד: ושמא תאמר חלקו - כגון נכסי צאן ברזל: ולא חלקה - כגון נכסי מלוג דהיא לאו איסורא עבדא שחזרה לינשא למיוחס: שאינה הוגנת - פסולה לו: כופתו - הלוקה בב"ד כופתין שתי ידיו על העמוד במסכת מכות (דף כב:) כופתו קושרו: רוצעו - מלקיהו ברצועה: ועל כלם - כהנים לויים וישראלים: אליהו כותב - מאי דקאמר ואזיל אוי לו לפוסל זרעו ולפוגם את משפחתו כגון שנשא אשה שאינה הוגנת לו: (האי אליהו לאו אליהו דכתיב במקרא הוא דא"כ מקמי דהוה אתי מאן כפתיה אלא שם מלאך הוא שהוא סופר למעלה): כל הפוסל - מגדף תמיד את המשפחות הוא עצמו פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם: נטר עד דשקיל שמעיה דרב יהודה - המתן עד שיטול שלוחו של רב יהודה שעומד כאן ליטול: בר שויסקל - לשון גנאי גרגרן אוכל שויסק צלי כדאמר בפסחים (דף צו.) באימורי פסח מצרים מאן לימא לן דלא שויסקי עבדינהו בשם רבינו הלוי: שמתיה - כדאשכחן דמנדים לכבוד הרב במועד קטן (דף טז.): אמרו ליה - לרב יהודה רגיל ההוא גברא דקרי לאינשי עבדי: לקמיה דרב הונא - לימלך בו אם יש לו לילך לפני רב נחמן: לא מיבעי לך למיזל - לפני רב נחמן שאתה גדול ממנו ואתה ראש בפומבדיתא ורב נחמן ראש בנהרדעא ודיין לראש גלותא וחתניה דבי נשיאה כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכד.) משום דרב נחמן חתני' דבי נשיאה הוא מזלזל בשמעתיה דר' יוחנן: יקרא דבי נשיאה - שהוא חתן הנשיא: אסור לעשות מלאכה בפני שלשה - שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו: דגונדריתא - היינו מעקה באחד הלשונות: מי סני - כלומר מכוער ושנוי לשון תורה ולשון שאר בני אדם שאתה מדבר בעמקי שפה ומתכוין היה רב יהודה לתופסו בדבריו לקנטרו להודיעו שלא היה לו להנשא עליו להזמינו לפניו: אקרפיטא - ספסל: תילתא ברמות רוחא - מתוך ששליש רוחו גסה הוא משנה בדיבורו: אנבגא - כוס שהוא רביעית והיו רגילין לשתות כוס אחד ממשקה העשוי לשתותו שחרית וקוריהו אספרגוס במסכת ברכות (דף נא.): אנפק - כוס של רביעית ולשון אנפק היה שגור בפיהם: תיתי דונג - תבא בתי שכך שמה: אין משתמשין באשה - שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים: קטנה היא - רב נחמן קאמר לה: לילתא - שם אשתו: קול באשה ערוה - שנאמר השמיעני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני: אמר ליה רב נחמן - אפשר לשלוח לה שאילת שלום ע"י שליח:

קידושין ע.

Navigate the library