קידושיןסג.
טוען את הדף…
״לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו״, רַבִּי אוֹמֵר: בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד עַל מְנָת לְשַׁחְרְרוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן דִּכְתַב לֵיהּ: ״לִכְשֶׁאֶקָּחֲךָ, הֲרֵי עַצְמְךָ קָנוּי לְךָ מֵעַכְשָׁיו״. רַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי״, ״לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי״, ״לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לָךְ יְבָמִיךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת. וּמָה טַעַם אָמְרוּ ״אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת״ – מִשּׁוּם אֵיבָה. וְנִחְשׁוֹב נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא! הַיְינוּ רַבִּי, הַיְינוּ רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא. וְנִחְשׁוֹב נָמֵי רַבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ״ – אֵין צָרִיךְ לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָפֵר, שֶׁמָּא תַּעֲדִיף עָלָיו יָתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. הָאִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בְּאוֹמֶרֶת: ״יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶם״, וְיָדַיִם אִיתַנְהוּ בָּעוֹלָם. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן״, ״וְאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כְּפוֹעֵל״, דִּבֵּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן וְעָשָׂה עִמָּהּ כְּפוֹעֵל – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. גְּמָ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְהוּא שֶׁנָּתַן לָהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. וּבְשָׂכָר לָא? וְהָתַנְיָא: בִּשְׂכַר שֶׁהִרְכַּבְתִּיךְ עַל הַחֲמוֹר שֶׁהוֹשַׁבְתִּיךְ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. בִּשְׂכַר שֶׁאַרְכִּיבִךְ עַל הַחֲמוֹר, שֶׁאוֹשִׁיבִךְ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה – מְקוּדֶּשֶׁת. וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי בְּדִיהַב לַהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְהָא בִּשְׂכַר קָאָמַר. וְעוֹד תַּנְיָא: שֵׁב עִמִּי בְּצַוְותָּא וְאֶקַּדֵּשׁ לָךְ, שְׂחוֹק לְפָנַי, רְקוֹד לְפָנַי, עֲשֵׂה כַּדִּימוֹס הַזֶּה – שָׁמִין, אִם יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְכִי תֵּימָא, הָכָא נָמֵי בְּדִיהַב לַהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְהָא שָׁמִין אוֹתוֹ קָאָמַר! תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ. אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: הַאי תַּנָּא בָּרָא סָבַר: אֵינָהּ לִשְׂכִירוּת אֶלָּא לְבַסּוֹף. וְתַנָּא דִידַן סָבַר יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף. וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ לְאוֹקוֹמַיהּ לְמַתְנִיתִין בְּיֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף, וּבְדִיהַב לַהּ? אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ, מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״עַל מְנָת״? נִיתְנֵי ״בִּשְׂכַר״, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: כֹּל ״עַל מְנָת״ הֵיכָא דִּיהַב לַהּ הוּא. מַתְנִי׳ ״עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא״, רָצָה הָאָב – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מֵת הָאָב – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. מֵת הַבֵּן – מְלַמְּדִין הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה. גְּמָ׳ מַאי ״עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אַבָּא״? אִילֵּימָא עַד דְּאָמַר אַבָּא ״אִין״, אֵימָא מְצִיעֲתָא: מֵת הָאָב – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְהָא לָא אֲמַר ״אִין״! אֶלָּא:לא תסגיר - אזהרה לב"ד שלא יסגירוהו לבעליו להשתעבד בו: בלוקח עבד ע"מ לשחררו - דאי בשיחררו ובא להשתעבד בו לא קרי ליה קרא עבד: לכשאקחך - דבר שלא בא לעולם הוא: משום איבה - איבת אחותה ואיבת בעלה ואשארא כר"מ סבירא ליה: קונם שאני עושה לפיך - מעשה ידי יהיו לפיך כהקדש אין בעלה צריך להפר שאין נדרה חל שהרי משועבדת לו: שמא תעדיף - על מעשה ידיה יותר מן הראוי לו ויותר ממה שהיא חייבת לעשות לו ובכתובות (דף סד:) אמרינן מה היא עושה לו משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל ולכי אתיא העדפה קדשה אע"ג דלא באה לעולם בשעת הנדר: לעושיהם - למי שבראם ומיהו במידי דמשתעבדי ידיה לבעל לא מצי לאקדושינהו: מתני' אעשה עמך כפועל - בפעולת יום אחד: גמ' והוא שנתן לה פרוטה - ואמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת כו' והא אתא לאשמועינן תנא דידן דבשכר דיבור או בשכר פעולה לא מקדשה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ומלוה הוא ולקמן מפרש היכי שמע לה ר"ל ממתני': שהרכבתיך - כבר נתחייבה לו והוי מלוה גבה: שארכיבך - והרכיבה: בצוותא - שלא אשב יחידי: דימוס - בנין: ע"מ - תנאה משמע ולא בשכר: מתני' ע"מ שירצה אבא - אביו של חתן: רצה האב - בגמ' מפרש לה: מלמדין וכו' - כדי לעקור את הקידושין למפרע ולא תזקק ליבם:כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו - הכא משמע דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ צריך הוא לומר מעכשיו וכן משמע בפ"ק דב"מ (דף טז:) דקאמר התם אמר רבא שדה זו לכשאקחנה תהא קנוייה לך מעכשיו וקשה דהא מילתא דרבי מאיר בסמוך גבי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' דאמר ר"מ מקודשת ולא קאמר דליבעי למימר מעכשיו ואמאי צריך לומר בשדה ובעבד טפי מבגר וכי תימא דהא דקאמר מקודשת היינו היכא דאמר מעכשיו ואע"ג דליתיה בברייתא וכדאשכחן בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פב.) גבי משוך פרה זו ולא תהא קנוייה לך עד לאחר ל' יום ומוקי לה דאמר מעכשיו ואע"ג דליתיה במילתיה הא לא נהירא לומר כן דמסברא מהני למ"ד אדם מקנה דשלב"ל כדבר שבא לעולם דלא מצינו חלוק בדבר ובדבר שבא לעולם לא מצרכינן לומר מעכשיו דהא אמר במתניתין הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום לא בא אחר וקידשה מקודשת ואע"ג דלא אמר מעכשיו והדרא קושיא לדוכתיה לכך אומר ר"י דלא דמי דלגבי קידושין היינו טעמא דלא בעי למימר מעכשיו משום דסתם קידושין בכסף וקנין מעות לא מתבטל כדאמר לעיל לא בא אחר וקדשה מקודשת ואע"ג דנתאכלו המעות אבל הכא גבי שחרור של עבד וגבי שדה דהתם רוב קניינם בשטר ואם לא אמר מעכשיו ה"א אם נתקרע השטר בתוך הזמן העבד לא יהא משוחרר וגבי שדה נמי לא יהא קנוי לו להכי נקט בשדה ובעבד לישנא דמהני בכל ענין אפי' נקרע השטר והיינו כשאמר לו מעכשיו והר"ם פירש דלהכי נקט מעכשיו גבי שדה ועבד לאשמועינן דסבר כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אע"פ שרוצה שיחול הקנין מעכשיו קנה דאי לא נקט מעכשיו ה"א דאתיא אפילו כרבנן וצריך לעשות קנין אחר השחרור וא"ת כיון שלא חל הקנין אמאי הזהיר הכתוב שלא להסגיר עבד אל אדוניו הא לא שיחרר ליה מ"מ כשפדוהו או קוניהו שליחותיה עבדינן דניחא ליה דליקו בהימנותיה כדאמרי' בפ"ק דב"מ (דף טו:) גבי גזל שדה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים כו' ומסיק דניחא ליה דליקו בהימנותיה אבל גבי קידושין לא שייך למימר הכי ולכך לא בעי אמר מעכשיו ומיהו קשה לפר"י דפירש דמעכשיו מהני אפי' נתקרע הגט א"כ ל"ל במשוך פרה זו מעכשיו לאחר ל' יום דקא מוקי לה ר' יוחנן אפי' בעומדת באגם דמקום ראוי למשיכה פירוש ולא מיבעיא בחצירו הא אפילו ברה"ר קיימא קנה כיון דאמר מעכשיו וי"ל דר' יוחנן לטעמיה לעיל בפירקין (קידושין דף ס.) מעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי וה"ק מעכשיו יתחילו הקידושין ולא יגמרו אלא עד לאחר ל' יום וכמו כן אמר גבי מעכשיו דמשיכה וכיון דלא קנה לגמרי צריך שיהו בשעת גמר המשיכה במקום ראוי למשיכה ומש"ה מוקי לה ר' יוחנן התם בעומדת באגם דראוי למשיכה אבל ברה"ר לא והא דקאמר הכא דאפי' נקרע השטר מהני הואיל ואמר ליה מעכשיו אתיא כשמואל דאמר לעיל (קידושין דף נט:) תנאה הוי וצריך לדקדק אליבא דרבי יוחנן איך אנו קונין שום דבר לאחר זמן כגון שידוכים ושאר תנאים דהא אפילו אמר ליה מעכשיו לא מהני לר' יוחנן אם חזר בו או אם הוא קנין סודר כיון שאין הסודר ביד הקונה בסוף הזמן דהדרא סודרא למריה דה"נ אמר (נדרים דף מח:) גבי ההוא גברא שרצה להקנות נכסים לבריה ע"מ שיהא בר בריה צורבא מרבנן (הוא) וקאמר התם דלא קני מהאי טעמא דאימת קא קני כי הויא בריה צורבא מרבנן וההיא שעתא כבר הדרא סודרא למריה ואמר הר"ם דשמא ע"מ מהני אפילו לרבי יוחנן ולא הוי שיורא אלא תנאי ולכך טוב לומר ע"מ מעכשיו: ה"ג קונם מה שאני עושה לפיך - ול"ג איני עושה כיון [דבלאו] דמשועבדת לבעלה לא מצית למיסר בקונם: יפר שמא תעדיף - תימה הלא אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ועינוי נפש וי"ל דהא נמי דברים שבינו לבינה שלפי שאי אפשר לצמצם ליהנות משלה מה שהיא חייבת לו ואי אפשר שלא יהנה יותר מן הראוי לו ויאסר אף בשאר מעשה ידיה ולכך צריך להפר: וידים איתנהו בעולם - והוי כמקדיש דקל לפירותיו דמהני אפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדמשני בפ' אע"פ (כתובות דף נט.):