Kiddushin 50a · Talmud

״יַקְרִיב אֹתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ. יָכוֹל בְּעַל כׇּרְחוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִרְצֹנוֹ״. הָא כֵּיצַד? – כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: ״רוֹצֶה אֲנִי״. וְאַמַּאי? הָא בְּלִבֵּיהּ לָא נִיחָא לֵיהּ! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים? וְדִילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דַּאֲנַן סָהֲדִי דְּנִיחָא לֵיהּ בְּכַפָּרָה. אֶלָּא מִסֵּיפָא: וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּגִיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: ״רוֹצֶה אֲנִי״. וְאַמַּאי? הָא בְּלִבֵּיהּ לָא נִיחָא לֵיהּ! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים? וְדִילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים. אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף, מֵהָכָא: הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְאָמַר: כְּסָבוּר הָיִיתִי שֶׁהִיא כֹּהֶנֶת וַהֲרֵי הִיא לְוִיָּה, לְוִיָּה וְנִמְצֵאת כֹּהֶנֶת, עֲנִיָּיה וַהֲרֵי הִיא עֲשִׁירָה, עֲשִׁירָה וַהֲרֵי הִיא עֲנִיָּיה – מְקוּדֶּשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעַתּוּ. וְאַמַּאי? הָא קָאָמַר כְּסָבוּר הָיִיתִי! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דִּלְחוּמְרָא. אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, מֵהָכָא: בְּכוּלָּם, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה ״בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ״ – אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְאַמַּאי? הָא קָאָמְרָה ״בְּלִבִּי הָיָה״! וְדִילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּכֵיוָן דְּאַתְנִיה לָאו כֹּל כְּמִינַּהּ דְּעָקְרָא לֵהּ לִתְנָאֵיהּ. אֶלָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין: עוֹבָדָא הֲוָה בֵּי רַב חִסְדָּא, וְרַב חִסְדָּא בֵּי רַב הוּנָא, וּפַשְׁטוּהָ מֵהָא: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: ״הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן אוֹ מִן הַדְּלוֹסְקָמָא״, וְהֵבִיא לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת: ״לֹא הָיָה לִי בְּלִבִּי אֶלָּא עַל זֶה״, כֵּיוָן שֶׁהֵבִיא לוֹ מִזֶּה – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. וְאַמַּאי? הָא קָאָמַר ״בְּלִבִּי״! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים? וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דִּלְמִיפְטַר נַפְשֵׁיהּ מִקׇּרְבָּן קָאָתֵי. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר מֵזִיד הֲוָה! לָא עֲבִיד אִינִישׁ דִּמְשַׁוֵּי נַפְשֵׁיהּ רַשִּׁיעָא. הֲוָה לֵיהּ לוֹמַר ״נִזְכַּרְתִּי״, דִּתְנַן: נִזְכַּר בַּעַל הַבַּיִת, וְלֹא נִזְכַּר שָׁלִיחַ – שָׁלִיחַ מָעַל. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִיכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמִיסַּק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. סְלֵיק וְלָא אִיתְּדַר לֵיהּ. אָמַר רָבָא: כֹּל דְּסָלֵיק – אַדַּעְתָּא לְמֵידַר הוּא, וְהָא לָא אִיתְּדַר לֵיהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: אַדַּעְתָּא לְמִיסַּק, וְהָא סְלֵיק לֵיהּ. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִיכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמִיסַּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְסוֹף לָא סְלֵיק. אָמַר רַב אָשֵׁי: אִי בָּעֵי, סָלֵיק. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אִי בָּעֵי, לָא סָלֵיק? מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּאִיתְיְלִיד אוּנְסָא בְּאוֹרְחָא. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: ״צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. גְּמָ׳ וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי גִיטִּין: הָאוֹמֵר ״תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – פָּסוּל, ״הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי״ וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר – כָּשֵׁר. וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי קִידּוּשִׁין – מִשּׁוּם דִּלְקָרוֹבַהּ קָאָתֵי, בְּהַאי אַתְרָא רָחֲמוּ לִי וְלָא מְמַלְּ[לִ]י מִילֵּי עִלָּוַי, בְּהַאי אַתְרָא סָנוּ לִי מְמַלְּ[לִ]י מִילֵּי עִלָּוַי. אֲבָל גַּבֵּי גִּיטִּין, דִּלְרַחוֹקַהּ קָאָתֵי, אֵימַר לָא אִיכְפַּת לֵיהּ. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן גַּבֵּי גֵירוּשִׁין, בְּהַאי אַתְרָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִיבַּזֵּי, בְּהַאי אַתְרָא לָא נִיחָא לֵיהּ, אֲבָל גַּבֵּי קִידּוּשִׁין – אֵימָא לָא אִיכְפַּת לֵיהּ, צְרִיכָא. מַתְנִי׳ הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים – תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה. עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ מוּמִין וְנִמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין – תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה. שֶׁכׇּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בַּכֹּהֲנִים פּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים. גְּמָ׳ וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי כְתוּבּוֹת כִּי הַאי גַוְונָא! הָכָא, קִידּוּשִׁין אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, תְּנָא כְּתוּבּוֹת אַטּוּ קִידּוּשִׁין, הָתָם, כְּתוּבּוֹת אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, תְּנָא קִידּוּשִׁין אַטּוּ כְּתוּבּוֹת. מַתְנִי׳ הַמְקַדֵּשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה, אוֹ אִשָּׁה אַחַת בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִכָּאן

יקריב אותו - קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישא דקרא זכר תמים יקריבנו: שכופין אותו - לקיים דברי נדרו: דמצוה לשמוע דברי חכמים - ואית לן לאחזוקיה בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין: שאני התם דלחומרא - כלומר איכא למימר דהא דתני מקודשת לחומרא קאמר שאינה מותרת לאחר בלא גט אבל קידושין גמורים לא הוו לבטל קידושין אחרים שלא יתפס בה שאם בא אחר וקדשה צריכה גט אף משני: אינה מקודשת - והיינו קולא: כיון דאתניה - שפירש תנאו בפיו לאו כל כמינה למיעקר תנאו בדברים שבלב הואיל ושמעה ולא מיחתה לומר אעפ"כ אני חפיצה בך קדש אותי בלא תנאי: ורב חסדא הוה בי רב הונא - כלומר הלך לבי מדרשו של רב הונא לעיין בדבר: הבא לי מן החלון - מעות והיו שם מעות של הקדש ושגג בעל הבית כסבור שהן חולין: דלוסקמא - טסקא (טשק"א: שק) : והביא לו - מאותו חלון: לא היה בלבי - מכיס זה אלא מכיס זה: בעה"ב מעל - שהרי עשה שליח שליחותו ותנן (מעילה דף כ.) השליח שעשה שליחותו הבעה"ב מעל: והא לא היה בלבי קאמר - והוה ליה לא עשה שליחותו: למיפטר נפשיה מקרבן קאמר - ושקורי קא משקר אבל האי גברא חזינן דטרח לעלות לארץ ישראל ונאנס: לא עביד איניש כו' - קושיא היא כלומר דילמא האי דלא מיפטר משום דלא מהימן הוא ודקאמרת היה לו לפטור עצמו בענין אחר ולומר מזיד הייתי הא לא ניחא ליה למימר דמשוי נפשיה רשע: נזכרתי - לאחר (שהלכתי) להוציאה בשוק בשליחותי נזכרתי שהם של הקדש קודם שהוצאת: שליח מעל - ובעל הבית פטור דכיון שנזכר לא שגגה היא גביה ושליח חייב שהוציא מעות הקדש לחולין ואילו לא נזכר בעל הבית הוה רמיא מעילה עליה דאיתרבי שליח למעול שולחו על ידו בריש פירקין (לעיל קידושין דף מב:) אבל השתא דאיפטר בע"ה רמיא מעילה אשליח ככל התורה כולה דאין שליח לדבר עבירה והעושה הוא מתחייב: דזבין לניכסיה אדעתא למיסק - ופריש ליה דאדעתא דהכי עביד: ולא איתדר - ולא יכול לדור או משום חיסור מזונות או לא מצא דירה: והא לא מיתדר ליה - והוה ליה כמאן דלא מצי למיסק והדר זביני: אי בעי הוה סליק - ובדידיה קיימא מילתא ולא בטלה זביניה: אי בעי לא סליק - בתמיה מי אנסו: דאיתיליד ליה אונסא באורחא - שמע שהיו ליסטים בדרך ללישנא קמא לא הדרינן זביני דהכי קאמר דאי בעי למטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוה סליק וללישנא בתרא דקא מתמה אתמוהי ומשמע שלא היה לו שום עיכוב אבל אם היה לו צד עיכוב הדרי זביני: מתני' אינה מקודשת - דדוקא קאמר ליה מקום פלוני שיש לי שם אוהבים ואם בא אדם לומר דברים עלי בפניהם ימחו בידו: הרי היא - שם תמצאנה ואין זו קפידא: הכא לאשמועינן קידושין איצטריכא ליה - תנא דין כתובה אטו דין קידושין: גמ' לא ממלי מילי עלי - לא יאמרו לה דבר גנאי עלי: לא ניחא ליה דליבזי - שהמגרש את אשתו גנאי הוא לו: מתני' תצא שלא בכתובה - דאמר אי אפשי באשה נדרנית אבל גיטא בעיא מדבריהם מספיקא כיון דלא פריש דלמא דעתיה נמי אנדרנית: הפוסלין בכהנים - מפורשים בבכורות (פרק מומין אלו): גמ' כהאי גוונא - משנה שנויה שם בהמדיר: הכא לאשמועינן קידושין איצטריכא ליה - תנא דין כתובה אטו דין קידושין: והתם - דקאי בדיני כתובות איצטריכא ליה משום כתובה ותנא המקדש אינה מקודשת אטו כתובה דבעי למיתני בסיפא כנסה סתם תצא בלא כתובה: מתני' סבלונות - דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו:

היה לו לומר מזיד הייתי - דנהי דאין אנו מאמינים אותו לומר בלבי היה כך מכל מקום מזיד הייתי הוי טענה מקובלת יותר ואין נראה כל כך רמאות והר"ם פי' ודאי מזיד הייתי אנו מאמינים לו יותר כי הא דאמרי' בפ"ק דב"מ (דף ג:) גבי אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דחכמים פוטרים מטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי: דאיתיליד ליה אונסא באורחא - ולעיל שהוצרך לומר דברים שבלב אינן דברים צריך לומר דללישנא דאי בעי לא סליק אתיליד ליה אונסא באורחא וללישנא דאי בעי סליק צריך לומר דאיתיליד אונס שאפילו ע"י תיור לא היה יכול לעלות:

קידושין נ.

Navigate the library