קידושין מח.

פרק ב׳ · האיש מקדש

Kiddushin 48a · Chapter 2: HaIsh Mekaddesh

הַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, וְחָזַר וּמְחָלוֹ – מָחוּל, וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל. דְּמָר אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. וּמָר לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל, וְהָכָא בְּאִשָּׁה קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: אִשָּׁה סָמְכָה דַּעְתַּהּ, מֵימָר אָמְרָה: לָא שָׁבֵיק לֵיהּ לְדִידִי וּמָחֵל לֵיהּ לְאַחֲרִינֵי, וּמָר סָבַר: אִשָּׁה נָמֵי לָא סָמְכָה דַּעְתַּהּ בְּמִלְוָה עַל פֶּה. בְּמַאי פְּלִיגִי? בִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה. מָר סָבַר: כִּי קָאָמַר רַב הָנֵי מִילֵּי בְּפִקָּדוֹן, אֲבָל מִלְוָה – לָא. וּמָר סָבַר: לָא שְׁנָא מִלְוָה וְלָא שְׁנָא פִּקָּדוֹן. נֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּשְׁטָר״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁמִין אֶת הַנְּיָיר, אִם יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. הַאי שְׁטָר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שְׁטַר חוֹב דַּאֲחֵרִים – קַשְׁיָא דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר. אֶלָּא בִּשְׁטַר חוֹב דִּידַהּ, וּבִמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה קָא מִיפַּלְגִי! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים. וְרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי, וְרַבִּי אֶלְעָזָר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי, וְרַבָּנַן מְסַפְּקָא לְהוּ אִי כְּרַבִּי מֵאִיר אִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, הִלְכָּךְ שָׁמִין אֶת הַנְּיָיר, אִם יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כְּגוֹן שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וּבִדְרֵישׁ לָקִישׁ קָמִיפַּלְגִי. דְּבָעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: שְׁטַר אֵירוּסִין שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, מַהוּ? הֲוָיָה לִיצִיאָה מַקְּשִׁינַן, מָה יְצִיאָה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ, אַף הֲוָיָה נָמֵי בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ. אוֹ דִלְמָא: הֲוָיוֹת לַהֲדָדֵי מַקְּשִׁינַן, מָה הֲוָיָה דְכֶסֶף לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ, אַף הֲוָיָה דִשְׁטָר לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ. בָּתַר דְּבַעְיַהּ הֲדַר פַּשְׁטַהּ: ״וְיָצְאָה... וְהָיְתָה״, מַקִּישׁ הֲוָיָה לִיצִיאָה. מָר אִית לֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, שֶׁכְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ. וּבִפְלוּגְתָּא דְּרָבָא וְרָבִינָא, וְרַב פָּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא קָמִיפַּלְגִי. דְּאִיתְּמַר: כְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, רָבָא וְרָבִינָא אָמְרִי: מְקוּדֶּשֶׁת, רַב פָּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא אָמְרִי: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. נֵימָא כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: ״עֲשֵׂה לִי שִׁירִים נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, וְאֶקַּדֵּשׁ אֲנִי לָךְ״, כֵּיוָן שֶׁעֲשָׂאָן – מְקוּדֶּשֶׁת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ מָמוֹן לְיָדָהּ. הַאי מָמוֹן הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא אוֹתוֹ מָמוֹן, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: אֲפִילּוּ אוֹתוֹ מָמוֹן נָמֵי לָא! אֶלָּא בְּמַאי כּוּ מִקַּדְּשָׁא? אֶלָּא לָאו בְּמָמוֹן אַחֵר, וּשְׁמַע מִינַּהּ בִּמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה קָמִיפַּלְגִי. וְסָבְרִי דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה [וְעַד] סוֹף וְהָוֵה מִלְוָה. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה מְקוּדֶּשֶׁת, וּמָר סָבַר: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, וְהָכָא – בְּיֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר:

ואפילו יורש - של מלוה: מוחל - שהלוה לא נתחייב ללוקח כלום אלא מחמת המוכר והרי מחלו אצלו ר"מ לית ליה דשמואל הלכך סמכה דעתה ולא חיישינן דלמא אזיל ומחיל ליה ורבנן אית להו דשמואל הלכך לא סמכה דעתה דסברה אזיל ומחיל ליה: אית להו דשמואל - דאי בעי אזיל ומחיל ליה: והכא באשה קא מיפלגי - כלומר אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע דלא סמכה דעתא דבעל קרקע אבל באשה סבר ר"מ דסמכה דעתה דכיון דאיתתיה אנא לא שביק לדידי ומחיל לאחריני: במעמד שלשתן - אמר לו כן קנה ואין טעם בדבר דהא חד הוא מתלת מילי דשוינהו רבנן הלכתא בלא טעמא במס' גיטין: בפקדון - דאיתיה בעין וסמכה דעתא דמקבל: נימא כתנאי - במקדש במלוה: התקדשי לי בשטר - גרס ולא גרס הכא בשטר חוב: ר' אלעזר אומר מקודשת - ואפי' אין בנייר שוה פרוטה כדמפרש טעמא לקמן אי משום דמקדש במלוה מקודשת אי משום כדמשנינן לקמיה: אינה מקודשת - ואפי' הנייר שוה פרוטה דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר אלא במה דכתיבא ביה: ר' אלעזר אומר מקודשת - ואפי' אין בנייר שוה פרוטה כדמפרש טעמא לקמן אי משום דמקדש במלוה מקודשת אי משום כדמשנינן לקמיה: שמין את הנייר - דדעתה נמי אנייר: קשיא דר"מ אדר"מ - דהא תניא לעיל התקדשי לי בשטר חוב ר"מ אומר מקודשת: אלא לאו בשטר חוב דידה - שיש לו מלוה עליה: בשטר שאין לו עדים עליו - שטר אירוסין קאמר שכתב לה על הנייר הרי את מקודשת לי ולא החתים עליו עדים אלא מסרו לה בפני עדים פלוגתא דר"מ ורבי אלעזר במסכת גיטין גבי גט דקאמר ר' אלעזר אע"פ שאין עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים כשר שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם: כרתי - משוי ליה ספר כריתות: מספקא להו בהאי אי כר"מ אי כרבי אלעזר - וסבירא להו דדעתה נמי אניירא הלכך שמין כו' ולפי התירוץ הזה נראה בעיני דלא גרס בהא דרבנן ואם לאו אינה מקודשת אלא וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ובאין שוה מידי לא איירי משום דמספקא להו בההיא אי כר"מ אי כר' אלעזר והשתא ביש בו הוא דאתו לאיפלוגי דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת בתורת כסף דדעתייהו נמי אנייר: שכתבו - לשטר אירוסין שלא לשמה: יציאה בעינן לשמה - דכתיב (דברים כד) וכתב לה לשמה הוא: שלא מדעתה - לא ידעה כשנכתב: רבא ורבינא אמרו מקודשת - טעמייהו מפרש בפ"ק (לעיל קידושין דף ט:) מה יציאה לא בעינן כתיבה מדעתה שהרי בעל כרחה מגרשה אף הויה כו': אינה מקודשת - מה יציאה בעינן בכתיבת הגט דעת מקנה דהיינו בעל שמקנה את האשה לעצמה בגט זה אף הויה בעינן דעת מקנה והיא האשה שמקנה את עצמה לבעל בשטר זה: כהני תנאי - מקדש במלוה דשמעתיה דרב: שירין - אצעדה מתרגמינן שירין (במדבר לא): ואקדש אני לך - בשכר פעולתך שהזהב משלה הוא: אותו ממון - שיחזירם לה לאחר שגמרם: מכלל דת"ק אפילו אותו ממון נמי לא - בתמיה כלומר מכלל דכיון שעשאן דקאמר ר"מ אף על פי שלא באו לידה קא מתמה אלא במאי בו מקדשא: אלא במקדש במלוה קמיפלגי - והכא מאי מלוה איכא דקסברי כולהו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הלכך כשמחזירן לה ההוא הויא לה מלוה למפרע:

המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול - י"מ היינו טעמא דמחלו מחול משום דקנין שטר אינו אלא מדרבנן ולא אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למחול אותו וכן משמע בפרק מי שמת (ב"ב דף קמז:) דקנין שטרות אינן אלא מדרבנן: כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא - וא"ת אמאי לא קאמר דכ"ע כי קאמר רב אפילו במלוה והכא מיירי במעמד שלשתן וקמיפלגי בדשמואל דאמר אפי' יורש מוחל א"נ סברי כשמואל ובסמכה דעתה קא מיפלגי וכדאמר לעיל אלא מדלא קאמר הכי שמע מינה דאפי' שמואל מודה דהמקנה לחבירו במעמד שלשתן ומחלו אינו מחול והא דקאמר לעיל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול היינו דוקא כשאין הלוה בפנינו בשעה שמכר לו את השטר: שמין את הנייר - ודוקא אליבא דרבנן אמרי' דשמין את הנייר אבל לר"מ אפי' איכא בנייר שוה פרוטה אינה מקודשת דאמר עדי חתימה כרתי הקידושין וא"ת לרבנן אמאי שמין את הנייר אפילו כי ליכא בנייר שוה פרוטה מקודשת מספק כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וי"ל דלזה מהני אם היה בו שוה פרוטה מקודשת קידושין גמורין אבל אם אינו שוה פרוטה אינה מקודשת כי אם מספק להצריכה גט אם נשאת לאחר: אילימא בשטר חוב דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ - ואם תאמר ומאי קושיא לישני דלעיל מיירי דאמר ליה קני לך שטר וכל שיעבודיה והכא מיירי דלא אמר ליה וי"ל שהיה תופס לדוחק מאחר שהלשונות שוים לומר שאינם בסיגנון אחד: ורבנן מספקא להו כו'. לפירוש זה לא גרס במילתייהו ואם לאו אינה מקודשת דהא אפילו ליכא בנייר שוה פרוטה צריכה גט מספק דשמא עדי מסירה כרתי כר"א דאי אמרת דאין צריכה גט א"כ קאי כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי מכל וכל וא"כ מאי האי דקאמר מספקא להו אי כר"מ אי כר' אלעזר: