Kiddushin 54b · Talmud

תְּרֵי תַּנָּאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר עוּלָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּבַר פְּדָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: הֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד – מִתְחַלֵּל, בְּשׁוֹגֵג – אֵין מִתְחַלֵּל. וְלֹא אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן בִּלְבָד. וְכִי מֵאַחַר דְּאֵין מִתְחַלֵּל, קׇרְבָּן בְּמַאי מִחַיַּיב?! אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין פָּרֵישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּבַר פְּדָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: הֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד – מִתְחַלֵּל, בְּשׁוֹגֵג – אֵין מִתְחַלֵּל. וְלֹא אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל אֶלָּא לְעִנְיַן אֲכִילָה בִּלְבָד. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בְּמַעֲשֵׂר הוֹאִיל וּסְתַם לַן תְּנָא כְּוָתֵיהּ, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּהֶקְדֵּשׁ הוֹאִיל וּסְתַם לַן תְּנָא כְּוָתֵיהּ. כְּרַבִּי מֵאִיר בְּמַעֲשֵׂר, מַאי הִיא – דִּתְנַן: כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִּיעוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֵשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כּוּלּוֹ לַגַּת. מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל – גָּמְרִי ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּעֲשֵׂר, מָה מַעֲשֵׂר יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר – אַף כֶּרֶם רְבָעִי יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר. וּבֵית שַׁמַּאי לָא גָּמְרִי ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּעֲשֵׂר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כְּמַעֲשֵׂר, כְּמַאן סְבִירָא לְהוּ? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, אַמַּאי כּוּלּוֹ לַגַּת? הָאָמַר מַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא! אֶלָּא לָאו כְּרַבִּי מֵאִיר! כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּהֶקְדֵּשׁ מַאי הִיא – דִּתְנַן: שִׁילַּח בְּיַד פִּיקֵּחַ וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל חֶנְווֹנִי – חֶנְווֹנִי מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא. וּכְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַעֲשֵׂר מִי לָא תְּנַן? וְהָתְנַן: הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ – מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ, בֵּין מִשֶּׁלּוֹ בֵּין שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר הִיא – מִי מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ בְּמַתָּנָה? וְהָאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא! אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה! לָא, לְעוֹלָם רַבִּי מֵאִיר וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דְּיָהֵיב נִיהֲלֵיהּ בְּטִיבְלֵיהּ, וְקָסָבַר: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁלֹּא הוּרְמוּ דָּמְיָין. תָּא שְׁמַע: הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ – מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ, בֵּין מִשֶּׁלּוֹ, בֵּין שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר – מִי מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ? וְהָא גָּמְרִי ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּעֲשֵׂר! אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה? לְעוֹלָם רַבִּי מֵאִיר, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דְּיָהֵיב כְּשֶׁהוּא סְמָדַר. וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: סְמָדַר אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי. תָּא שְׁמַע: מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם – נוֹתֵן סֶלַע, וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר, אַמַּאי מִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע? ״וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה! לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וְהָכָא חַד סְתָמָא, וְהָכָא תְּרֵי סְתָמֵי. וְאִי סְתָמָא דַּוְקָא, מָה לִי חַד סְתָמָא מָה לִי תְּרֵי סְתָמֵי?! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר הוֹאִיל וּתְנַן בִּבְחִירָתָא כְּווֹתֵיהּ.

תרי תנאי ואליבא דר' יהודה - איכא למ"ד ירושלים מקדשא כהקדש שאם יטול מאבני החומה לבנות בביתו מעל ואיכא למ"ד לא מקדשא: בר פדא פליג אדרב וס"ל כר' יוחנן דטעמא דר"מ במתני' משום דקסבר אין הקדש מתחלל בשוגג דמקח טעות הוא דלא ניחא ליה דנתחלל הקדש על ידיה: ולא אמרו בשוגג מתחלל - כלומר לא כתיב בתורה מתחלל אלא שצריך קרבן מעילה אבל המעות כל מקום שהולכות הקדש הם: לענין אכילה - האוכל ככר של הקדש דאזל ליה הקדש וה"ה להדלקת נר ולכל הנאה אבל הוצאת מעות הקדש אין בהם מעילה דלא נפקי מרשות הקדש: במעשר - דממון גבוה הוא: כר' יהודה בהקדש - דשוגג מתחלל ולא מזיד: אין לו חומש - המחלל פירותיו להעלות הדמים לירושלים אין צריך להוסיף חומש ואפי' בעליו: אין לו ביעור - בשנה שלישית וששית של שמיטה שהמעשרות מתבערים מן הבית שאסור להשהותן יותר כדכתיב כי תכלה לעשר וגו': יש לו - כדיליף לקמן: יש לו דין פרט ויש לו דין עוללות - דכרמך קרינא ביה והעניים אוכלין אותן בירושלים או פודין אותן ומעלין דמיהן: פרט - הנושר בשעת בצירה וכתיב (ויקרא י״ט:י׳) ופרט כרמך לא תלקט: עוללות - אשכול שאין לו פסיגין אלא אחת היא כולה: כולו לגת - דקסברי כולו ממון גבוה הוא כמעשר שני דיליף מיניה כדמפרש ואזיל ולא קרינא ביה כרמך: והא גמר קדש קדש - האי תנא גמר ממעשר דאי לא גמיר חומש בנטע רבעי מנ"ל אלמא מעשר נמי ניתן במתנה ור' יהודה היא: וב"ה - דמדמו כרם רבעי למעשר כמאן סבירא להו במעשר לענין ממון גבוה או ממון הדיוט: אלא לאו כר"מ - וב"ה כסתם משנה חשיב להו דהלכה כמותן: וכר' יהודה בהקדש מאי היא - היכן תנן בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל: שילח ביד פיקח - רישא הכי תנן שלח ביד חרש שוטה וקטן עשו שליחותן גזבר מעל לא עשו שליחותן לא מעל שלח ביד פיקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני ואוקמינן התם כשהוזכרו שניהם גיזבר ושליח: חנוני מעל כשיוציא - דשגגה גביה איתיה אבל הני מזידין נינהו ולא מחייבי מעילה אלמא שוגג מתחלל מזיד אין מתחלל: משלו - שהפריש מכריו: בין שניתן לו במתנה - קס"ד לאחר שהפריש ניתן לו וקתני מוסיף חומש דשלו הוא וקרינן ביה אם גאל יגאל איש ממעשרו (ויקרא כז): ממון גבוה הוא - ולא מצי יהיב ליה והוה ליה זה שניתן לו כאילו אינו שלו ואין מוסיף חומש אלא בעלים דלא קרינא ביה ממעשרו: וקסבר כו' - דאיכא למ"ד בעלמא כמי שהורמו דמיין ואיהו ס"ל כל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוא דאין שם מעשר עליו לכלום: והא גמר קדש קדש - האי תנא גמר ממעשר דאי לא גמיר חומש בנטע רבעי מנ"ל אלמא מעשר נמי ניתן במתנה ור' יהודה היא: כשהוא סמדר - כשהענבים ניכרים לאחר שנפל הפרח וקמ"ל דכל זמן שהוא סמדר יכול לתתן במתנה שאין שם רבעי עליו ודלא כר' יוסי דאמר במסכת ערלה סמדר ערלה אסור מפני שהוא פרי וקרינא ביה ערלתו את פריו: משך הימנו - איש מחבירו: נותן סלע - וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרינן ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך לחללו בשנים: מפני שמעשר שני שלו - שהמעשר ממון הדיוט ונקנה במשיכה: ונתן הכסף וקם לו - אין הקדש נקנה במשיכה דכתיב ביה ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ואין שטר וחזקה קונין קרקעותיו ולא משיכה את מטלטלין: הכי גרסינן לעולם ר' יהודה והכא חד סתמא והתם תרי סתמי - כר"מ סתם לן תרי זמני בשתי מקומות תנא רבי משנה זו דכרם רבעי חדא בסדר זרעים (מעשר שני פ"ה מ"ג) וחדא בעדיות (פ"ד מ"ה): הכי גרסינן ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא כו': הואיל ותנן בבחירתא כוותיה מסכת עדיות קרי בחירתא שכל דבריהם העידו מפי הגדולים והלכה כמותן:

תרי תנאי ואליבא דר' יהודה - פ"ה איכא למ"ד ירושלים מקדשא שאם יטול מאבני החומה לבנותם בביתו מעל ואיכא למ"ד לא מקדשא מיהו קשה דבפ' שני דייני גזירות (כתובות דף קו:) תני אבני מזבח וההיכל והעזרה באין מבדק הבית חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר באין משירי לשכה ובמסכת שקלים (דף ז.) תניא אבני מזבח וההיכל והעזרות משירי הלשכה חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר באים מלשכת בדק הבית וי"ל דבהא פליגי דההיא דשני דייני גזירות ס"ל אין מועלין בשירים וכמאן דאמר ירושלים אינה קדושה והכי קאמר דאבני מזבח וההיכל והעזרות דקדושים באין מבדק הבית דקדוש כמו כן וחומת העיר דאינו קדוש בא משירי הלשכה וההיא דמסכת שקלים דקאמר אבני מזבח וההיכל והעזרה באין משירי לשכה סבר דמועלין בשירי הלשכה ולכך עושין מהן דבר קדושה וכ"ש מבדק הבית דקדיש טפי חוץ לחומת העזרה כגון חומות העיר ומגדלותיה באין מבדק הבית כלומר אף מבדק הבית דקדוש קדושה גדולה דקסבר ירושלים קדשה: קרבן מי מחייב - דלא היה חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף: לא אמרו אלא לענין אכילה - הא דנקט אכילה לאו דוקא דה"ה אם היה שמן דהקדש והדליק בו הנר דמעל שהרי כילה אותם מן העולם וא"ת א"כ אמאי מועלין בחדתין וי"ל דהתם נמי איירי ששקל כנגדן משקולות שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה ולא אתא אלא למעוטי הוצאה: גמר קדש קדש ממעשר - וא"ת א"כ ל"ל הלולים דדריש מיניה בפ ' כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אחליה והדר אכליה תיפוק ליה מהך ג"ש וי"ל דאי מג"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית אי נמי ה"א מאי חזית דגמר ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו ואינו יוצא לחולין (אבל מאחר דגמרי מהלולים שאינו תופש דמיו גמר ממעשר): לעיל לא אמרו אלא לענין אכילה - הא דנקט אכילה לאו דוקא דה"ה אם היה שמן דהקדש והדליק בו הנר דמעל שהרי כילה אותם מן העולם וא"ת א"כ אמאי מועלין בחדתין וי"ל דהתם נמי איירי ששקל כנגדן משקולות שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה ולא אתא אלא למעוטי הוצאה: שילח ביד פיקח ונזכר כו' - וא"ת אמאי לא מייתי מרישא דקאמר שילח ביד חרש שוטה וקטן עשו שליחותו גזבר מעל לא עשו שליחותו חנוני מעל אלמא היכא דהוי שוגג חייב קרבן מעילה וי"ל דמההיא לא מוכח אלא דבשוגג מתחלל אבל דבמזיד לא מתחלל לא שמעינן ומהך דהכא שמעינן תרי מדקאמר נזכר עד שלא הגיע אצל חנוני חנוני מעל ולא בעל הבית אלמא משמע דבמזיד אינו מתחלל ומדקאמר חנוני מעל לכשיוציא מכלל דבשוגג מתחלל:

קידושין נד:

Navigate the library