Kiddushin 58a · Talmud

הָרְאוּיִם לִיקְרַב, מִנַּיִן לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין? מְרַבֶּה אֲנִי בַּעֲלֵי מוּמִין, שֶׁכֵּן: מִין הַמַּכְשִׁיר. וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַחַיָּה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַחַיָּה, שֶׁהִיא בִּשְׁחִיטָה כִּבְהֵמָה. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹפוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּשְׁחָטוֹ״ ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ״ ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ״. יָכוֹל לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט יַשְׁלִיכֶנּוּ לִפְנֵי כְלָבִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ אַתָּה מַשְׁלִיךְ לַכֶּלֶב, וְאִי אַתָּה מַשְׁלִיךְ חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה. אַשְׁכְּחִינְהוּ מָר יְהוּדָה לְרַב יוֹסֵף וּלְרַב שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה דַּהֲווֹ קָיְימִי אַפִּיתְחָא דְּבֵי רַבָּה. אֲמַר לְהוּ: תַּנְיָא: הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶטֶר חֲמוֹר, בְּבָשָׂר בְּחָלָב, וּבְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אַלְמָא חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לָאו דְּאוֹרָיְיתָא. וּרְמִינְהוּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה – יִשָּׂרְפוּ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּעֲזָרָה. אִישְׁתִּיקוּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה. אֲמַר לְהוּ: פָּלְגָאָ[ה] אוֹקְמִינְכוּ, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁחֲטָה וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ. דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵיפָה וְכֵן הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה – זֶה וָזֶה חוּלִּין בַּעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בַּהֲנָאָה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן – מְקוּדֶּשֶׁת. מְנָלַן? מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא בַּעֲבוֹדָה זָרָה: ״וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ״, כֹּל שֶׁאַתָּה מְהַיֶּיה הֵימֶנָּה – הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ, מִכְּלָל דְּכׇל אִיסּוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה שְׁרוּ. וְנֵילַף מִינַּהּ! מִשּׁוּם דְּהָוֵה עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁבִיעִית שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. עֲבוֹדָה זָרָה – הָא דַּאֲמַרַן. שְׁבִיעִית מַאי הִיא? ״יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם״ – מָה קוֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו, אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ. אִי מָה קוֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין, אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ וְיוֹצְאָה לְחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּהְיֶה״ – בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא. כֵּיצַד? לָקַח בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית בָּשָׂר – אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְבַּעֲרִים בַּשְּׁבִיעִית. בַּבָּשָׂר דָּגִים – יָצָא בָּשָׂר נִכְנְסוּ דָּגִים. בְּדָגִים יַיִן – יָצְאוּ דָּגִים נִכְנַס יַיִן. בְּיַיִן שֶׁמֶן – יָצָא יַיִן נִכְנַס שֶׁמֶן. הָא כֵּיצַד? אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּס בַּשְּׁבִיעִית, וּפְירִי עַצְמוֹ אָסוּר. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? [תְּרֵי] מִיעוּטֵי כְּתִיבִי, כְּתִיב הָכָא: ״כִּי חֵרֶם הוּא״, וּכְתִיב הָתָם: ״יוֹבֵל הִיא״ – הִיא אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא. מַתְנִי׳ הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת וּבַמַּעַשְׂרוֹת, וּבַמַּתָּנוֹת, וּבְמֵי חַטָּאת, וּבְאֵפֶר חַטָּאת – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל. גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא: טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת, וּבְמַעַשְׂרוֹת, וּבַמַּתָּנוֹת בְּמֵי חַטָּאת, וּבְאֵפֶר פָּרָה – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ טְבָלִים מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן. וְקָא סָבַר: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין מֵרַב הוּנָא: טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן אוֹ אֵינָהּ מָמוֹן? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ: הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת וּבְמַעַשְׂרוֹת וּבְמַתָּנוֹת בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר פָּרָה – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל! אֲמַר לֵיהּ: וְלָאו אוֹקֵימְנָא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ טְבָלִים מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן?

ת"ל כו' - כיון דאיתרבו הנך מינייהו לענין איסור שחיטה איתרבו נמי לענין אכילה כתמימים: ואי אתה משליך לכלב וכו' - והכי משתמעי חולין מיניה דאילו האי קרא מיירי בבשר היוצא חוץ ממחיצתו כגון עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו ילפינן לה (חולין דף סח.) מהאי קרא לאיסורא ובשר בשדה כגון שיצא בשר חוץ למחיצתו בגלוי כשדה שאין לו מחיצה הרי הוא כטרפה ולא תאכלו ומיעט בסיפיה לכלב תשליכון אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה ודריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין ע"י כניסת מחיצה דאסורין אף בהנאה: תניא המקדש בפטר חמור כו' - ברייתא היא: רבי שמעון אומר מקודשת - בפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה דאמר לעיל (קידושין דף נז:) מותר בהנאה: ובבשר בחלב - רבי שמעון לטעמיה דאמר לעיל (שם) ומותר בהנאה: רבי שמעון אומר מקודשת - בפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה דאמר לעיל (קידושין דף נז:) מותר בהנאה: ובחולין בעזרה - קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן: ישרפו - ולא סגי להו בקבורה אלמא איסורו מן התורה דאי מדרבנן מי מחמרינן כולי האי נהי דבבהמה גזור אטו פסולי המוקדשין דלא נימרו קדשים פסולין נקברים אלא חיה אי עיקר איסור דידה לאו דאורייתא מהיכא תיתי הא ליכא למיגזר אטו קדשים ולמה היא בשריפה ואפילו בקבורה אלא ודאי איסורן מן התורה ושריפתן מדברי סופרים בבהמה גזור דילמא אתי למימר קדשים פסולין לקבורה והתורה אמרה ישרפו ובחיה נמי גזרו שלא תחלוק בדין חולין שנשחטו בעזרה שהשוו חכמים דבריהן בכל מקום שלא יפקפקו בהם: פלגא - קנטרן רגיל לחלוק על חביריו: הכא במאי עסקינן - דאמר רבי שמעון מקודשת שנמצאת טריפה ור' שמעון לטעמיה דאמר לענין כיסוי הדם (חולין דף פה.) ואותו ואת בנו (שם דף פ.) ותשלומי ארבעה וחמשה (ב"ק דף עא.) שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמיה שחיטה וכל חיוב ואיסור הבא ע"י שחיטה אינו חל עליה הילכך איסור חולין הללו ע"י שחיטה בא עליה והא לאו שחיטה היא: ובחולין בעזרה - קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן: את הטריפה - טריפה הניכרת: מנלן - דלא תפסי דמייהו: שאתה מהייה גרסינן: יצא בשר - מקדושת שביעית דבפירות גופייהו כתיב בו תהיה בהווייתו תהא אבל חילופיהם הן יוצאין לחולין: ופירי עצמו - הפירי הראשון אסור לאחר הביעור שלא יצא מקדושתו: מתני' ובמתנות - הזרוע והלחיים והקיבה: ואפילו הוא ישראל - וקא ס"ד אע"פ שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה שבידו לתתם לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיא צריכה ליתנם לכהן והמעשר ללוי ומיקדשה בטובת הנאה זו דקסבר טובת הנאה ממון: גמ' אינו ממון - לקדש בו האשה: גמ' אינו ממון - לקדש בו האשה: כמי שהורמו דמיין - הואיל ועומדת לתרום ונגמרה מלאכתו לכך וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישה ולקיימה לעצמו אף יורש זה יפרישנה וימכרנה לכהנים וכן היא תמכרנה והוא הדין נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן אלא הא קשיא ליה א"כ מאי קמ"ל מתניתין פשיטא דמקודשת:

אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא - וא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא וא"כ היאך מקדש בהן והאמר רב בפ"ק דפסחים (דף ז.) דהמקדש מו' שעות ולמעלה ואפילו בחיטי קרדנייתא דאינם אסורים אלא מדרבנן אין חוששין לקדושין וי"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי' ר"ת התם אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן ולפי' הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא דהא אפילו לר"ש אינה מקודשת: וכן חיה שנשחטה בעזרה - וע"כ דאורייתא נשרפים כדמוכח פרק כיסוי הדם (חולין דף פה:) דקאמר התם אא"ב דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה וניחא מה דקאמר וכן חיה אלא אי אמרת לאו דאורייתא מאי וכן חיה היא גופה אינה אלא דרבנן ואנן נגזור: ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין - תימה היכי הוו ב' כתובים הבאים כאחד הא לא אתי שביעית מעבודת כוכבים דאיכא למיפרך מה לעבודת כוכבים שכן אסורה בהנאה וי"ל מ"מ נכתוב שביעית וניתי עבודת כוכבים מינה וכהאי גוונא מיקרי שפיר ב' כתובים הבאין כאחד בכמה דוכתי ולא בעינן שיהא כל אחד יכול ללמוד וא"ת אכתי אי לא כתיב עבודת כוכבים לא הוה ידעינן דינא דעבודת כוכבים משביעית שהרי אינם שוים דשביעית אחרון אחרון נתפס והראשונים יוצאים לחולין ובעבודת כוכבים (ע"ז דף נד:) איכא למאן דאמר חליפין וחליפי חליפין אסורין ואפילו למאן דאמר חליפי חליפין מותרים אכתי לא הוי כשביעית שהאחרון נתפס וי"ל מדכתיב (דברים ז) כי חרם הוא דמשמע מינה דלדרשא אתא לומר דעבודת כוכבים ושביעית הוו ב' כתובים הבאים כאחד דליכא למימר דאיצטריך לגופיה לאשמועינן דחליפי חליפין מותרים דהא ידעינן מדכתיב (שם) כמוהו דמשמע שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם אחת:

קידושין נח.

Navigate the library