Kiddushin 18b · Talmud

כֵּיוָן שֶׁפֵּירַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, שׁוּב אֵין רַשַּׁאי לְמוֹכְרָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״בְּבִגְדוֹ בָּהּ״ – כֵּיוָן שֶׁבָּגַד בָּהּ, שׁוּב אֵין רַשַּׁאי לְמוֹכְרָהּ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא וְלַמָּסוֹרֶת. בָּעֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: יִעוּד נִישּׂוּאִין עוֹשֶׂה, אוֹ אֵירוּסִין עוֹשֶׂה? נָפְקָא מִינַּהּ לְיוֹרְשָׁהּ, וְלִיטַמֵּא לָהּ, וּלְהָפֵר נְדָרֶיהָ. מַאי? תָּא שְׁמַע: ״בְּבִגְדוֹ בָּהּ״ – כֵּיוָן שֶׁפֵּירַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ שׁוּב אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמוֹכְרָהּ. זַבּוֹנֵי הוּא דְּלָא מְזַבֵּין לַהּ, הָא יַעוֹדֵי מְיַיעֵד לַהּ, וְאִי אָמְרַתְּ נִישּׂוּאִין עוֹשֶׂה, כֵּיוָן דְּנִישֵּׂאת שׁוּב אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ אֵירוּסִין עוֹשֶׂה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּקִידּוּשִׁין דְּעָלְמָא קָאֵי. וְהָכִי קָאָמַר: כֵּיוָן שֶׁמְּסָרָהּ אָבִיהָ לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב בִּשְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ – שׁוּב אֵין יָכוֹל לְמוֹכְרָהּ. תָּא שְׁמַע: אֵין מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמְרוּ: מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. וְשָׁוִין שֶׁמּוֹכְרָהּ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. הַאי אַלְמָנָה הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּקַדִּישׁ נַפְשַׁהּ, אַלְמָנָה קָרֵי לַהּ? וְאֶלָּא דְּקַדְּשַׁהּ אָבִיהָ. מִי מָצֵי מְזַבֵּין לַהּ? וְהָא אֵין אָדָם מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ לְשִׁפְחוּת אַחַר אִישׁוּת. וְאָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָכָא בְּקִדּוּשֵׁי יִעוּד, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לָאו לְקִידּוּשִׁין נִיתְּנוּ. וְאִי אָמְרַתְּ נִישּׂוּאִין עוֹשֶׂה, כֵּיוָן שֶׁנִּישֵּׂאת שׁוּב אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ! וְאֶלָּא מַאי, אֵירוּסִין עוֹשֶׂה? – וְשָׁוִין שֶׁמּוֹכְרָהּ?! הָא אֵין אָדָם מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ לְשִׁפְחוּת אַחַר אִישׁוּת! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר: שָׁאנֵי אֵירוּסִין דִּידַהּ מֵאֵירוּסִין דְּאָבִיהָ? – אֲפִילּוּ תֵּימָא נִישּׂוּאִין עוֹשֶׂה, שָׁאנֵי נִישּׂוּאִין דִּידַהּ מִנִּישּׂוּאִין דְּאָבִיהָ. הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא אֵירוּסִין מֵאֵירוּסִין שָׁאנֵי, אֶלָּא נִישּׂוּאִין מִנִּישּׂוּאִין,

בדברי ר"ע גרסינן כיון שפירש טליתו עליה - דעל כרחך מיבעי ליה לאוקמי יש אם למקרא כר"ע כדאמרינן בסנהדרין בפ"ק ויש אם למסורת כר"א כדדייקי' בבכורות דרמינן מהא פלוגתא על מילתא אחריתי דאמרינן התם לר"א יש אם למקרא ורמינן עלה מהא דיש אם למסורת ס"ל בפ' כל פסולי המוקדשין ובמכילתא גרסינן שפירש טליתו עליה בדברי ר"ע ודר"א ליתא התם: לעם נכרי - דהיינו לשפחות לא ימשול האב מאחר שפירש טליתו אדון עליה לשם יעוד אם גירשה בגט וחזרה אצל אביה אבל לא יעדה וחזרה אצל אב חוזר ומוכרה כרבנן דאמרי לעיל לשפחות אחר אישות הוא דלא כי הכא דמכי יעדה הוה ליה לאישות אבל לשפחות אחר שפחות מצי מזבין ור"א אומר כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למוכרה לעם נכרי דהיינו שפחות אבל לשפחות אחר אישות קידושין מצי מזבין ור"ש דריש להא כר"א כיון שבגד בה שוב לא ימכרנה ודריש ליה נמי כר"ע דכיון שפירש טליתו עליה לא ימכרנה להכי קאמר לא לשפחות אחר אישות ולא לשפחות אחר שפחות: למסורת - בבגדו כתיב ולא בביגדו אין הברת חירק בלא יו"ד ונקודה שתחת הבי"ת במקום יו"ד משתמשת אבל לפי מה שנכתב היה לו לקרות חטף קמץ בבגדו לשון בגידה כמו שאתה קורא בשמעו את דברי האלה (דברים כ״ט:י״ח): יש אם למקרא - בבגדו קרינן כמו ותתפשהו בבגדו (בראשית לט): יש אם למקרא ולמסורת - הילכך דריש תרוייהו וא"ת הא דאמר בסנהדרין גבי בסכת בסכת בסוכות לר"ש יש אם למקרא התם ליכא למימר מקרא ומסורת דאי איתיה להאי ליתיה להאי אם שלשה דפנות הכשרת לא תדרש מקרא ואם תפסול לא תדרש מסורת אבל כאן יש לקיים שניהם: יעוד - אמר לאמתו העבריה הרי את יעודה לי בכסף מקנתיך: הא יעודי מייעד - כלומר לקידושין שלא לשם שפחות מוכרה: אין לאביה רשות בה - כדאשכחן לענין נדרים דאפקה קרא מרשותיה ונדר אלמנה וגרושה וגו' ולענין ירושה וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו: הכא - דקתני פירש טליתו לאו בייעוד קאי אלא בקידושי קטנה בעלמא שלא נמכרה: כיון שמסרה למי שנתחייב בה כו' - כלומר שקידשה לאישות: אין מוכרה - האב לבתו לקרובים שהיא אסורה עליהם לייעד דבעינן אשר לא יעדה (שמות כא): מוכרה לקרובים - ולא בעינן יעוד והיכא דאיתיה אמר קרא דתפיס: ושוין שמוכרה - כשהיא אלמנה לכ"ג וקידושין תופסין לו בה דקידושין תופסין בחייבי לאוין כדלקמן בפ"ג (קידושין דף סח.): אי דקדיש נפשה - שלא ע"י אביה ונתארמלה הימנו: אלמנה קרי לה - בתמיה וכי יש במעשה קטנה כלום: ואמר רב עמרם - גרסינן: הכא - שנתארמלה מקידושי יעוד והאי דהדר מצי לזבונה ולא קרי ליה לשפחות אחר אישות אליבא דר' יוסי בר' יהודה היא דאמר לקמן (קידושין דף יט.) מעות הראשונות של מקנתה לאו לקידושין ניתנו וכי מייעד לה בעבדות שיש לו עליה מייעד לה ואין קידושין אלו ע"י האב וגזירת הכתוב היא שיהיו קידושין הילכך הדר מצי לזבונה: הא אין אדם מוכר וכו' - ואפי' אחר אירוסין: שאני אירוסין דידה - דכיון דהוא לא קידשה יכול למוכרה: בשלמא אירוסין מאירוסין שאני - דאיכא למימר אאב קפיד קרא דלא לזבנה בתר דקידשה וכיון דהני קידושין לאו איהו עביד ניתן לו רשות למוכרה:

כיון שפירש טליתו. פי' בקונטרס בדר"ע גרס כיון שפירש טליתו דע"כ מיבעי ליה לאוקמי יש אם למקרא כדאמרינן פ"ק דסנהדרין (דף ד.) ויש אם למסורת כר"א כדדרשינן בבכורות (דף לד.) דרמינן מהאי פלוגתא על מילתא אחריתי דאמר התם לר"א יש אם למקרא ורמינן עלה מהא דיש אם למסורת ס"ל וה"פ ור"ע סבר כיון שפירש טליתו עליה לשם יעוד אם גירשה בגט וחזרה אצל אביה אינו יכול למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות דסבר יש אם למקרא כלומר בבגדו קרינן ביה שהוא לשון בגד דאי לשון בגידה איבעי ליה למימר בבגדו כמו בשמעו (דברים כט) ואע"ג דבעלמא קרינן בפגעו (במדבר לה) התם ליכא למיטעי אבל הכא איכא למיטעי: רבי אליעזר סבר יש אם למסורת. ומדלא כתב בביגדו ביו"ד משמע היינו לשון בגידה דאי לשון בגד הוה ליה למיכתב ביו"ד ואע"ג דכתיב (בראשית ל״ט:י״ב) ותתפשהו בבגדו בלא יו"ד היינו משום דליכא למיטעי וקשה היכי דייק שהמסורת לשון בגידה מדלא כתיב בביגדו ביו"ד דאדרבה נידוק שהוא לשון פריסת טלית מדלא כתב בבוגדו בוי"ו ועוד דאין רגילות למיכתב לא יו"ד ולא וי"ו בתוך אותיות הפעולה ונראה לפרש שהמקרא ודאי משמע לשון פריסת טלית כמו ותתפשהו בבגדו דאי לשון בגידה היה ראוי לקרות בבגדו אבל המסורת הוא לשון בגידה דאי לשון פריסת טלית היה לו לכתוב בבגדו עליה ולא בבגדו בה ומיהו קשה לר"ת דאין דרך הגמרא להקדים דברי ר"ע לדברי ר"א שהיה רבו לכך נראה לר"ת דגרסי' כיון שפירש טליתו עליה דברי ר"א ור"ע אומר כיון שבגד בה וניחא השתא שדברי ר"א קודמין לדברי ר"ע שהיה תלמידו וה"פ ר"א סבר יש אם למסורת ומסורת הוי לשון בגד דהיינו פריסת טלית מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו או בביגדו ביו"ד אע"ג דבשמעו לא כתב בוי"ו היינו משום דליכא למיטעי ור"ע סבר יש אם למקרא היינו לשון בגידה דאי לשון בגד הל"ל בבגדו דמבגד יאמר בגדו כמו מנגד נגדו ומחלב חלבו ואע"ג דקרינן ותתפשהו בבגדו ולא בבגדו התם ליכא למיטעי וי"מ בהאי דכתיב אשר לא יעדה וקרינן לו בוי"ו ר"ע סבר יש אם למקרא דהיינו לו בוי"ו והשתא מגלה על בבגדו שהוא לשון בגד פריסת טלית ר"א סבר יש אם למסורת וכתיב לא באל"ף והשתא מגלה על בבגדו שהוא לשון בגידה: זבוני הוא דלא מזבין לה הא יעודי מייעד לה - לאו דוקא יעודי מייעד אלא ר"ל קדושי מקדש לה דאי לא היה יכול לקדשה אמאי קאמר שוב אינו רשאי למוכרה פשיטא אפי' לקדשה אינו יכול כ"ש למוכרה ויש מיישבין הגירסא זבוני הוא דלא מזבין לה הא לשאר מילי מצי עביד וקא מתמה גמרא הא יעודי מייעד לה כלומר היכי אמרינן דשאר מילי מצי עביד והא כבר יעודי מייעד לה ואי אמרת נישואין עושה אין לאביה רשות בה ודוחק: בשלמא אירוסין מאירוסין שאני - פי' שאני אירוסין דידה דכיון דהוא לא קדשה יכול למוכרה אלא נישואין מנישואין מי שאני פי' הקונטרס כיון דמדאורייתא נפקא מרשותיה לגמרי וקשה והא אירוסין נמי הוו דאורייתא כדילפינן לעיל מכי יקח וכ"ת דמ"מ יש לחלק בין אירוסין לנישואין משום דבנישואין נפקא מרשותיה לגמרי כדפי' הקונטרס הא ליתא דהא קטנה אי מסרה נפשה לחופה ה"נ דנפקא מרשותיה דאב פשיטא דלא לכך יש ליישב פי' הקונטרס הכי בשלמא אירוסין מאירוסין שאני דאכתי ברשותיה דאב היא לכל מילי ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה עם בעלה חוץ ממכירה שאינו רשאי למוכרה אחר שקבל כסף קדושיה א"כ הא מילתא הוי חדוש ואיכא למימר אין לך בה אלא חדושו ואיכא לאוקמי האי חדוש באירוסין דידיה פירוש כשקיבל אביה קידושין אבל נישואין גמורין דמפקי לה לגמרי מרשותיה דאב א"כ אין לחלק בין נישואין דידה לנשואין דידיה ובנישואין דידה נמי לא מצי מזבין לה אבל קטנה דממסרה נפשה לחופה לא אשכחן דנפקא מרשותיה דאב בהכי:

קידושין יח:

Navigate the library