Kiddushin 15a · Talmud

וְאִידָּךְ? הָהִיא – לִגְזֵירָה שָׁוָה הוּא דַּאֲתָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן לִרְצִיעָה שֶׁהִיא בְּאֹזֶן יָמָנִית? נֶאֱמַר כָּאן: ״אֹזֶן״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״אֹזֶן״. מָה לְהַלָּן יָמִין – אַף כָּאן יָמִין. וְאִידַּךְ? אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״אֹזֶן״, מַאי ״אׇזְנוֹ״? וְאִידַּךְ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״אׇזְנוֹ״ – וְלֹא אׇזְנָהּ. וְאִידַּךְ? נָפְקָא לַהּ מִ״וְּאִם יֹאמַר הָעֶבֶד״ – הָעֶבֶד וְלֹא אָמָה. וְאִידַּךְ? מִיבְּעֵי לֵיהּ: עַד שֶׁיֹּאמַר כְּשֶׁהוּא עֶבֶד. וְאִידַּךְ? מֵ״עֶבֶד״ ״הָעֶבֶד״ נָפְקָא. וְאִידַּךְ? ״עֶבֶד״ ״הָעֶבֶד״ לָא דָּרֵישׁ. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵין מַעֲנִיקִין לוֹ? מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין: ״הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ״ – לוֹ, וְלֹא לְמוֹכֵר עַצְמוֹ. וְאִידַּךְ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: לוֹ, וְלֹא לְיוֹרְשָׁיו. יוֹרְשָׁיו אַמַּאי לָא? ״שָׂכִיר״ קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא, מָה שָׂכִיר פְּעוּלָּתוֹ לְיוֹרְשָׁיו – אַף הַאי פְּעוּלָּתוֹ לְיוֹרְשָׁיו! אֶלָּא: לוֹ, וְלֹא לְבַעַל חוֹבוֹ. מִדִּסְבִירָא לַן בְּעָלְמָא כְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי נָתָן: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה, וַחֲבֵרוֹ בַּחֲבֵרוֹ – מִנַּיִן שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה וְנוֹתְנִין לָזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ״. אֲתָא ״לוֹ״ לְאַפּוֹקֵי. וְאִידַּךְ? בְּעָלְמָא נָמֵי לָא סְבִירָא לַן כְּרַבִּי נָתָן. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית? מַיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין: ״אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה״ – לוֹ, וְלֹא לְמוֹכֵר עַצְמוֹ. וְאִידַּךְ? לוֹ – בְּעַל כׇּרְחוֹ. וְאִידַּךְ? מִ״כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר״ נָפְקָא, דְּתַנְיָא: ״כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ״ – שָׂכִיר אֵינוֹ עוֹבֵד אֶלָּא בַּיּוֹם, עֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁעֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בַּמַּאֲכָל, עִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִכָּאן שֶׁרַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. וְאִידַּךְ? אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי מִדַּעְתֵּיהּ, אֲבָל בְּעַל כֻּרְחֵיהּ אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. אֶלָּא, מַאן תַּנָּא דְּלָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״? הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: ״וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְגוֹ׳״ אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִי בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! אִי בְּנִרְצָע – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! הָא אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בִּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, שֶׁהַיּוֹבֵל מוֹצִיאוֹ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, לְמָה לִי? נֵילַף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְעוֹלָם יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, וְאִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, מוֹכֵר עַצְמוֹ הוּא, דְּלָא עֲבַד אִיסּוּרָא, אֲבָל מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין, דַּעֲבַד אִיסּוּרָא, אֵימָא נִיקְנְסֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר: אִי בְּנִרְצָע – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְגוֹ׳״ בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִי בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! אִי בִּמְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! הָא אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּנִרְצַע שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, שֶׁהַיּוֹבֵל מוֹצִיאוֹ. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא בַּר שֵׁילָא: אָמַר קְרָא: ״אִישׁ״, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁנּוֹהֵג בָּאִישׁ וְאֵין נוֹהֵג בָּאִשָּׁה – הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ רְצִיעָה. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב נִרְצָע. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַאי זִמְנֵיהּ, אֲבָל נִרְצָע, דִּמְטַאי זִמְנֵיהּ, אֵימָא נִיקְנְסֵיהּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן נִרְצָע, מִשּׁוּם דַּעֲבַד לֵיהּ שֵׁשׁ, אֲבָל מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין, דְּלָא עֲבַד לֵיהּ שֵׁשׁ, אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״וְשַׁבְתֶּם״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״לְעוֹלָם״. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״לְעוֹלָם״, הֲוָה אָמֵינָא לְעוֹלָם מַמָּשׁ, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְשַׁבְתֶּם״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְשַׁבְתֶּם״, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא עֲבַד שֵׁשׁ, אֲבָל הֵיכָא דַּעֲבַד שֵׁשׁ לֹא יְהֵא סוֹפוֹ חָמוּר מִתְּחִלָּתוֹ, מָה תְּחִלָּתוֹ שֵׁשׁ – אַף סוֹפוֹ נָמֵי שֵׁשׁ, קָמַשְׁמַע לַן: ״לְעוֹלָם״ – לְעוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹבֵל. אֶלָּא מַאן תַּנָּא דְּלָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״? רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא:

ונאמר להלן אוזן - במצורע עני שכל הפרשה לדרשה שהרי נאמרה לעצמה במצורע עשיר והוכפלה והכי אמרינן במנחות (דף י.): ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לן - מדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר: ולא אזנה - של אמה העבריה נרצעת והא דכתיב (דברים טו) ואף לאמתך תעשה כן אהענקה קאי כדלקמן (קידושין דף יז:): כשהוא עבד - מואם יאמר העבד נפקא שאם לא אמר אהבתי את אדוני לא אצא חפשי עד שיכלו שש שניו אינו נרצע: עבד העבד - עבד עד שיאמר כשהוא עבד העבד נפקא ליה מה"א יתירא למעוטי אמה: לא דריש - דאורחא דקרא לאישתעי הכי: ולא ליורשיו - אם לא הספיק להעניקו עד שמת: פעולתו - שכר פעולתו: ולא לבעל חובו - אין האדון מחוייב להגבות הענקו לבעל חובו ומשום דסבירא לן בעלמא כרבי נתן דאמר הנושה בחברו מנה וחברו בחברו מוציאין מזה ונותנין לזה איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא: מכי משנה שכר שכיר נפקא - גמרינן בעל כרחו וכי תנא ביה קרא אדוניו יתן לו כו' למעוטי מוכר עצמו: ושב אל משפחתו - במוכר עצמו כתיב לומר שיצא ביובל: אם במוכר עצמו - וללמד שאם פגעו יובל בתוך שש יובל מוציאו: הרי כבר אמור - דכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך: אם בנרצע - ללמד שאף הנרצע יוצא ביובל: הרי כבר אמור - לקמיה בעי לה מאי היא: דלא עבד איסורא - דלא גנב כלום אבל מכרוהו ב"ד בגניבתו נימא נקנסיה לעבוד עד שש: ליקנסיה - על שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כ״ה:מ״ב) והוא קונה אדון לעצמו חנם: ושבתם איש אל אחוזתו - בפרשת יובל כתיב: הרי כבר אמור - כדאמר לעיל עד שנת היובל יעבוד עמך: אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור - ושב אל משפחתו כדאוקימנא לעיל: דלא מטא זימניה - לא מלאו שש שניו לצאת: ליקנסיה - על שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כ״ה:מ״ב) והוא קונה אדון לעצמו חנם: משום דעבד ליה שש - קודם לכן ואין רבו מפסיד בשילוחו אבל מכרוהו ב"ד שפגע בו יובל בתוך שש אימא דלא נפסדיה לאדון קמ"ל: לעולם - ועבדו לעולם והוא לעולמו של יובל דטפי מהכי ליכא למימר דהא כתיב קרא אחרינא ושבתם איש וגו' ואוקימנא בנרצע: ה"מ - דיוצא נרצע ביובל ולא קודם לכן היכא דלא עבד שש אחר רציעה אבל היכא דעבד שש אחר רציעתו אימא ניפוק בשש דלא תהא רציעה חמורה מתחילת ממכרו: קמ"ל לעולם - מידי דחשוב עד לעולם:

ואידך לג"ש הוא דאתא. פי' וצריך שתהא מופנה משני צדדין דאי אינה מופנה אלא מצד אחד איכא מ"ד (בנדה דף כב:) דלמידין ומשיבין ומאי משיבין דאיכא למיפרך. מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת: ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לן - מדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר: ואידך. פי' ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן מכאן מדקדקין דאין הלכה כר' נתן דהא ר"א ורבנן פליגי בדר' נתן ור' אליעזר דשמותי הוא סבר כר' נתן והלכה כרבנן ועוד מדקדק ר"ת מהא דאמר לקמן פ' האומר (קידושין דף סט.) גבי אושפזיכניה דר' שמלאי ממזירא הוה א"ל אי קדימתך טהרתינהו לבנך ומפרש משום דא"ל זיל גנוב ואיזדבן לעבד עברי ואי מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית למה ליה למימר זיל גנוב ה"ל למימר זיל זבון עצמך אלא ש"מ דאין הלכה כר"א דודאי מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכי היכי דבהא לית הילכתא כוותיה בהא דקאמר מעניקין לו נמי לית הילכתא כוותיה אלא ודאי אין מעניקין לו כת"ק ועוד ראיה מהא דאמר לקמן (קידושין דף טז:) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע דאין הלכה כוותיה ור"ת ור"י פי' דהלכה כר' נתן דהא גבי פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) דאמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה אי אפשר לרבא ליישב אליבא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן אלא כר' נתן וקי"ל כרב נחמן בדיני ורבא נמי דחק להעמידה כמותו וקי"ל כרבא גבי אביי ומה שהבאתי דמדלית הילכתא כר"א בהא דרבו מוסר לו שפחה כנענית ה"נ נימא דלית הילכתא כוותיה בההיא דמעניקין לו אין זה ראיה דילמא בההיא אין הלכה כמותו אבל באחריני הלכתא כוותיה ועוד דשמא גם בהא דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית נמי הילכתא כוותיה והא דנקט התם זיל גנוב לרווחא דמילתא נקט דמכרוהו ב"ד כ"ע מודו דרבו מוסר לו שפחה כנענית ומה שאומר דר"א שמותי הוא ברוב ספרים גרס ר' אלעזר והא דקאמר תוטאי היא דילמא הכי קאמר תוטאי היא וס"ל כוותיה וה"ר נתנאל מפרש לגבי מלוה כ"ע אית להו כר' נתן והכי נפרש לעיל אליבא דר"א אלא לו ולא לבעל חובו משום דסבירא לן בעלמא כר' נתן בשאר שכירות שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקיה פי' שאינו משלם הענקה לב"ח ואידך ת"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן משום דטרח בגופו אבל בב"ח כ"ע אית להו דרבי נתן כדפי': כי טוב לו עמך - ה"ר אברהם גריס כשכיר כתושב יהיה עמך (ויקרא כ״ה:מ׳) דמהתם ילפינן בת"כ אבל בספרי לא דריש מידי מכי טוב לו עמך דאין זה צווי אלא סיפור דברים בעלמא: ואידך אי מהתם ה"א ה"מ מדעתיה. אף על גב דמדעתו מואם אדוניו יתן לו אשה נפקא מ"מ הוה אמינא דלהרצאת אדון קאתי: איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה - ואם תאמר ואימא זו מכרוהו ב"ד דלא שייך באשה דכתיב (שמות כב) בגניבתו ולא בגניבתה וי"ל דמ"מ שם מכירה נוהגת באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה [ותימה דכיון דקרא לא משתמע אלא בנרצע למאי איצטריך למימר אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור]. ת"י:

קידושין טו.

Navigate the library