Kiddushin 2b · Talmud

אִי נָמֵי, ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ״, תָּנֵי ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״. וְנִיתְנֵי הָתָם ״הָאִישׁ קוֹנֶה״! מֵעִיקָּרָא תָּנֵי לִישָּׁנָא דְאוֹרָיְיתָא, וּלְבַסּוֹף תָּנֵי לִישָּׁנָא דְרַבָּנַן, וּמַאי לִישָּׁנָא דְרַבָּנַן? – דְּאָסַר לַהּ אַכּוּלֵּי עָלְמָא כְּהֶקְדֵּשׁ. וְנִיתְנֵי הָכָא ״הָאִישׁ קוֹנֶה״! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא: ״וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ״ בְּדִידַהּ, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא בְּדִידַהּ. וְנִיתְנֵי ״הָאִישׁ קוֹנֶה וּמַקְנֶה״! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא מִיתַת הַבַּעַל, דְּלָאו אִיהוּ קָא מַקְנֵי – מִן שְׁמַיָּא הוּא דְּמַקְנִי לָהּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אִי תְּנָא ״קוֹנֶה״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ בְּעַל כׇּרְחָהּ – תְּנָא ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״, דְּמִדַּעְתָּהּ – אִין, שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ – לָא. וּמַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״שָׁלֹשׁ״? לִיתְנֵי ״שְׁלֹשָׁה״! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי ״דֶּרֶךְ״ וְ״דֶרֶךְ״ לְשׁוֹן נְקֵבָה הוּא, דִּכְתִיב: ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ״. וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: ״בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב״, נִיתְנֵי ״שֶׁבַע״! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי ״דֶּרֶךְ״, וְאַשְׁכְּחַן ״דֶּרֶךְ״ דְּאִיקְּרִי לְשׁוֹן זָכָר, דִּכְתִיב: ״בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ״. אִי הָכִי, קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי! וְקַשְׁיָא נָמֵי מַתְנִיתִין אַהֲדָדֵי! קְרָאֵי אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָין: הָכָא, דִּבְתוֹרָה קָאֵי, וְתוֹרָה אִיקְּרִי לְשׁוֹן נְקֵבָה, דִּכְתִיב: ״תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ״ – כָּתַב לָהּ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה. הָתָם, דִּבְמִלְחָמָה קָאֵי, דְּדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה – כָּתַב לָהּ בִּלְשׁוֹן זָכָר. מַתְנִיתִין אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָין: הָכָא, דִּלְגַבֵּי אִשָּׁה קָאֵי – קָתָנֵי לַהּ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה. הָתָם, דִּלְגַבֵּי אִישׁ קָאֵי, דְּדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לִיבָּדֵק וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִיבָּדֵק, דְּהָא אִשָּׁה נָמֵי בְּאוֹנֶס מִיטַּמְּאָהּ – תָּנֵי לְשׁוֹן זָכָר. מַאי טַעְמָא תָּנֵי ״שָׁלֹשׁ״ – מִשּׁוּם ״דְּרָכִים״? נִיתְנֵי ״דְּבָרִים״ וְנִיתְנֵי ״שְׁלֹשָׁה״! מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי ״בִּיאָה״, וּבִיאָה אִיקְּרִי ״דֶּרֶךְ״, דִּכְתִיב: ״וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת״. הָא תִּינַח ״בִּיאָה״, ״כֶּסֶף״ וּ״שְׁטָר״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מִשּׁוּם ״בִּיאָה״. וְתָנֵי תַּרְתֵּי אַטּוּ חֲדָא? הָנָךְ נָמֵי צוֹרֶךְ בִּיאָה נִינְהוּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״, וְלֹא כָּתַב ״כִּי תִּלָּקַח אִשָּׁה לְאִישׁ״? – מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר עַל אִשָּׁה וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל אִישׁ. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה – מִי חוֹזֵר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵידָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵידָתוֹ. וְהָא דִּתְנַן: ״בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב״, לִיתְנֵי ״דְּבָרִים״! הָתָם הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּדַרְכָּא דְּמֵיכְלָא יַתִּירָא לְאֵתוֹיֵי לִידֵי זִיבָה, וְדַרְכָּא דְּמִישְׁתְּיָא יַתִּירָא לְאֵתוֹיֵי לִידֵי זִיבָה. וְהָא דִּתְנַן: ״אֶתְרוֹג שָׁוֶה לָאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים״, לִיתְנֵי ״דְּבָרִים״! מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן מִתְנֵי סֵיפָא: ״וְלַיָּרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד״. סֵיפָא נָמֵי, נִיתְנֵי ״דָּבָר״!

וניתני הכא האיש קונה - כי היכי דתני בלישנא דרבנן האיש מקדש: וניתני - הכא האיש קונה בג' דרכים: ומקנה - אותה לעצמה בשתי דרכים. ומשני משום דאיכא בהנהו ב' דרכים מיתת הבעל: בודקין את הזב – במאכל ובמשתה בחולי בקפיצה במשא ובמראה ובהרהור שמא מחמת אחד מהן ראה ואנוס הוא וטהור דרחמנא אמר (ויקרא טו) מבשרו מאיליו ולא מחמת אונס והאשה באונס נמי מטמאה כדאמר בפ’ בנות כותים (נדה לו:) כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אומר: ופרכינן מ"ט תני שלוש - משום דרכים קאמרת: ליתני דברים וניתני שלושה - כי אורחא דגמרא: ותני תרתי משום חדא - בתמיה, שינה לשון כסף ושטר משום ביאה היה לו לילך אחרי הרוב: הא מני - דתני לשון דרך בקדושי אשה ר"ש היא דאמר אורחא דארעא שייך בהו: אבידה - אחת מצלעותיו: בג' דרכים - ערלה ורבעי נוהג בו כאילן ולעניין שביעית הולכין בפירותיו אחר החנטה כאילן ולא אחר לקיטה כירק: ולירק בדרך אחד - שבשעת לקיטתו - עישורו שאין הולכין בו לעניין מעשרות אחר חנטה כשאר אילנות אלא אחר שנה שנלקט בו כירק כדמפרש טעמיה לקמן. המעשרות משתנות כסדר השנים שנה ראשונה של שמיטה מעשר ראשון ושני וכן בשניה אבל שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ואם חנט בשניה ונלקט בשלישית בשאר אילנות אחר חנטה ובאתרוג אחר לקיטה כירק:

אי נמי שדות בכסף יקנו - והא דלא מייתי קנין שנכתב בתורה "מכסף מקנתו" (ויקרא כה,נא) משום דבעי לאתויי קנין דשדה. וקשה: א"כ ה"ל לאתויי "השדה אשר קנה אברהם"! וי"ל: דמההיא ליכא למידק, דאיכא למימר "השדה אשר קנה אברהם" בחזקה או בשטר - דהא לא כתיב "השדה אשר קנה בכסף". דאסר לה אכולי עלמא כהקדש - והרי את מקודשת לי, כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי כמו (נדרים מח.) "הרי הן מקודשין לשמיים" להיות לשמיים. ופשטא דמילתא: מקודשת לי, מיוחדת לי, ומזומנת לי. ומיהו: אם היה אומר "טלית זו מקודש לי" אין נראה שיועיל, דגבי אשה במה דמתיחדת להיות לו היא נאסרת לכל, אבל בככר וטלית לא שייך למימר הכי. אי תנא קונה ה"א בעל כרחה - ואע"ג דתני "האיש מקדש" דמשמע בע"כ, היינו משום דכבר אשמועינן הכא דבע"כ לא. והא דקתני "היבמה נקנית" ולא קתני "היבם קונה" בע"כ - איידי דקתני "האשה נקנית" תני נמי סיפא "היבמה נקנית", דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ. ליתני שלושה - פירוש, משום דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. קשו קראי אהדדי - אע"ג דמצינו כמה דברים שנקראים בלשון זכר ונקבה, דכתיב "יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר" (יחזקאל ב,ט) וכן "השמש באה" (ברא' טו,יז) "השמש יצא" (שם יט,כג) "המחנה האחת והכהו" (שם לב,ח), וכן בלשון חכמים מצינו גבי נר שכבתה אין זקוק לה (שבת כא.) "נר שכבה" (שם מד.), "הלכה חמורך טרפון" (סנהדרין לג.) "השוכר את החמור והבריקה והוליכה להר" (ב"מ עח.) "לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור" (כתובות עו.) וכהנה רבות. מיהו היכא דאיכא לשנויי משנינן ובקראי נמי יש שום דרשה, אי נמי: לפי שראה המשניות ששינו לשונם אחרי שני הפסוקים היה רוצה לתת בהם טעם ודקדוק עליהם. הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה - וא"ת: מלחמה נמי איקרי לשון נקבה דכתיב "ותכבד המלחמה אל שאול" (שמ"א לא, ג) "ותוסף עוד המלחמה" (שם יט,ח) ועוד כי היכי דקאמר דרכו של איש לעשות מלחמה ולא אשה - ה"נ דרכו של איש ללמוד תורה ולא אשה! וי"ל: דלא דמי, דהכא בתורה גופיה קאי דקרי הכתוב בלשון דרך ולא קאי בלומדיה, וכתוב "יצאו אליך" (דברים כח,ז) אאנשי מלחמה קאי והם האנשים שדרכם לעשות מלחמה. [מפני מה אמרה תורה כי יקח וכו' - פירוש: דמשמע בעל כרחה ולא כתיב "כי תלקח" דמשמע מדעתה. ת"י] אתרוג שוה לאילן בג' דרכים - פירוש בקונטרס: לערלה ולרבעי ולשביעית, דלעניין שביעית הולכין בפירותיו אחר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. וא"ת: השתא דמשמע דרבעי נוהג באתרוג, א"כ קשה מהכא למ"ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין (ברכות לה.) דמשמע דאין רבעי נוהג בשאר אילנות. וי"ל דה"ק: כרם רבעי, כל היכא דמצי למתני והיכא דלא מצי למתני - לא פליגי עליה, דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מההיא דאתרוג איכא פלוגתא דתנאי בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מס' מעשר שני, ובשאר דוכתין: אי כמאן דסבר (ברכות לה.) נטע רבעי אי כמאן דסבר כרם רבעי (שם), לידע כמאן הלכתא. וי"מ: דאפילו מאן דתני כרם רבעי - מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר. ויש לנו נפקותא בדבר: דאי פליגי - דמאן דתני כרם רבעי דווקא, אבל בנטע אין רבעי כלל אפילו מדרבנן, ואמרו: (שבת קלט.) "כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ" וא"כ עכשיו בחו"ל אין דין רבעי נוהג באילנות, ואי מדרבנן - כ"ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה"ה בחו"ל דרבעי נוהג מדרבנן. ומה שפירש הקונטרס: לשביעית אזלינן בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק - משמע מתוך פירושו דבירק אזלינן בתר לקיטה לעניין שביעית. ולא דק, דבמס' שביעית (שביעית ג,א) תנן "כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב" והקשה רבינו ניסים דבפרק מקום שנהגו (פסחים נא:) תני איפכא! ותירץ: דבההיא דמס' שביעית דקתני "כל הספיחין מותרין" מיירי בספיחים של ערב שביעית שנכנסו בשביעית, דכיוון שגדלו רובן בשישית הם כשל שישית ומותרים אף לסחורה "חוץ מספיחי כרוב" שהם אסורים לסחורה כדין שביעית או אחר הביעור לאכילה, כדמפרשינן בירושלמי דכל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן אבל ספיחי כרוב - שדרכו לגדל אמהות אהמות - ויש עלין שהם גדלים בשביעית ושמא יקח מן העלין שהן אסורין ויאמר מן האמהות לקחתי. וההיא דמקום שנהגו (שם) דקתני "כל הספיחים אסורים" מיירי בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דרבי עקיבא דדריש "וכי מאחר שלא נזרע מהיכן אוספין אלא לימד על הספיחים שהן אסורים אפילו לאכילה וכ"ש לסחורה וסבר דספיחים אסורין בשביעית מדאורייתא ואפילו קודם זמן הביעור וכשיצאו למוצאי שביעית אסור מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן וקסבר כל שאר ספיחים אסורים במוצאי שביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה לא גזרינן בהם משום שאר ספיחים דהא מינכרא מילתא ומה שגידל אמהות הרי היא של שביעית ואסור ומה שלא הגיע הרי הוא של מוצאי שביעית ושרי ומאן דחזי לבר אינש דאכל ספיחי כרוב למוצאי שביעית לא אתי למיכל שאר ספיחים דהא שאני משאר ספיחים ולא גזרינן היתירא משום איסורא מ"מ ש"מ דלא אזלינן כלל בירק בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולים מדשרי ספיחי ששית שנכנסו לשביעית וי"ל דנהי דההיא דלא אזלינן בתר לקיטה מ"מ בתר חנטה נמי לא אזלינן אלא הגדל באיסור אסור בהיתר מותר מה שאין כן באתרוג ושאר אילן דאזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי' מה שגדל בהיתר אח"כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גידול:

קידושין ב:

Navigate the library