קידושין ח.

פרק א׳ · האשה נקנית

Kiddushin 8a · Chapter 1: HaIshah Nikneit

אַף שָׁוֶה כֶּסֶף נָמֵי דְּקִיץ. אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ – בְּכֶסֶף הוּא נִקְנֶה, וְאֵינוֹ נִקְנֶה בִּתְבוּאָה וְכֵלִים. הַאי תְּבוּאָה וְכֵלִים הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא מַקְנוּ בְּהוּ כְּלָל, ״יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא – לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף; וְאִי דְּלֵית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, מַאי אִירְיָא תְּבוּאָה וְכֵלִים, אֲפִילּוּ כֶּסֶף נָמֵי! אֶלָּא לָאו דְּאִית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְכֵיוָן דְּלָא קַיְיצִי לָא? וְאִידָּךְ, הָכִי קָאָמַר: בְּתוֹרַת כֶּסֶף הוּא נִקְנֶה, וְאֵין נִקְנֶה בְּתוֹרַת תְּבוּאָה וְכֵלִים, וּמַאי נִינְהוּ – חֲלִיפִין. וּלְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר: פֵּירוֹת לָא עָבְדִי חֲלִיפִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, לְעוֹלָם דְּלֵית בְּהוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. וּדְקָאָמְרַתְּ ״מַאי אִירְיָא תְּבוּאָה, וְכֵלִים אֲפִילּוּ כֶּסֶף נָמֵי!״, לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא כֶּסֶף, דְּאִי אִית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה – אִין, אִי לָא – לָא, אֲבָל תְּבוּאָה וְכֵלִים, אֵימָא מִדִּמְקָרְבָא הֲנָאָתַיְיהוּ, גָּמַר וּמַקְנֵי נַפְשֵׁיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: ״עֵגֶל זֶה לְפִדְיוֹן בְּנִי״, ״טַלִּית זֹה לְפִדְיוֹן בְּנִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״עֵגֶל זֶה בְּחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי״, ״טַלִּית זוֹ בְּחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי״ – בְּנוֹ פָּדוּי. הַאי פִּדְיוֹן, הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא שָׁוֵי, כֹּל כְּמִינֵּיהּ? אֶלָּא לָאו אַף עַל גַּב דְּשָׁוֵי, וְכֵיוָן דְּלָא קַיְיצִי – לָא? לָא, לְעוֹלָם דְּלָא שָׁוֵי, וּכְגוֹן דְּקַבֵּיל כֹּהֵן עִילָּוֵיהּ. כִּי הָא דְּרַב כָּהֲנָא שָׁקֵיל סוּדָרָא מִבֵּי פִּדְיוֹן הַבֵּן, אָמַר (לֵיהּ): לְדִידִי חֲזֵי לִי חָמֵשׁ סְלָעִים. אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא וּמִבְּעֵי לֵיהּ סוּדָרָא אַרֵישֵׁיהּ, אֲבָל כּוּלֵּי עָלְמָא – לָא. כִּי הָא דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי זְבַן סוּדָרָא מֵאִימֵּיהּ דְּרָבָא מִקּוּבֵּי שָׁוֵי עַשְׂרָה בִּתְלֵיסַר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְנָתַן לָהּ דִּינָר – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַשְׁלִים. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאָמַר לַהּ ״מָנֶה״ וְיָהֵב לַהּ דִּינָר, כְּמַאן דְּאָמַר לַהּ: ״עַל מְנָת״ דָּמֵי. וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל הָאוֹמֵר ״עַל מְנָת״ כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי. מֵיתִיבִי: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְהָיָה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ, וְרָצָה אֶחָד מֵהֶן לַחֲזוֹר אֲפִילּוּ בַּדִּינָר הָאַחֲרוֹן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר ״בְּמָנֶה זֶה״. הָא מִדְּסֵיפָא ״בְּמָנֶה זֶה״, רֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם, דְּקָא תָנֵי סֵיפָא: אָמַר לָהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה זֶה״ וְנִמְצָא מָנֶה חָסֵר דִּינָר, אוֹ דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. דִּינָר רַע – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַחְלִיף. לָא, רֵישָׁא וְסֵיפָא דְּאָמַר ״בְּמָנֶה זֶה״, וּפָרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ: רָצָה אֶחָד מֵהֶן לַחֲזוֹר, אֲפִילּוּ בְּדִינָר הָאַחֲרוֹן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. כֵּיצַד – כְּגוֹן דְּאָמַר לַהּ ״בְּמָנֶה זוֹ״. וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם, הַשְׁתָּא בְּמָנֶה סְתָם לָא הָווּ קִידּוּשֵׁי, ״בְּמָנֶה זֶה״ מִיבַּעְיָא? אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא – תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר רֵישָׁא ״בְּמָנֶה זֶה״, אֲבָל בְּמָנֶה סְתָם הָווּ קִידּוּשִׁין, תְּנָא סֵיפָא ״בְּמָנֶה זֶה״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בְּמָנֶה סְתָם, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא הָווּ קִידּוּשִׁין. רַב אָשֵׁי אָמַר: מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ שָׁאנֵי, דְּדַעְתַּהּ אַכּוּלֵּיהּ. הַאי דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָדְעָה בֵּיהּ – הָא סְבַרָה וְקַבִּלָה! לָא צְרִיכָא, דְּיַהֲבֵיהּ נִיהֲלַיהּ בְּלֵילְיָא, אִי נָמֵי דְּאִשְׁתְּכַח לַיהּ בֵּינֵי זוּזֵי. הַאי דִּינָר רַע הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא נָפֵיק – הַיְינוּ דִּינָר שֶׁל נְחֹשֶׁת! אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן דְּנָפֵיק עַל יְדֵי הַדְּחָק. אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לַהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְהִנִּיחַ לָהּ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶ[ם] – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת,

מכסף מקנתו - בעבד עברי כתיב: ישיב גאולתו - ישיב קרא יתירא הוא דמצי למכתב לפיהן גאולתו לרבות שוה כסף לענין פדיון וכיון דמיפרוק ביה איקנויי נמי מקנה ביה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו: וכיון דלא קייץ לא - וה"ק ואינו נקנה בתבואה וכלים אלא א"כ קצץ דמיה: בתורת כסף וכו' - בתורת דמים הוא נקנה בין שנותנין עליו כסף בין שוה כסף בתורת דמים אקנו ולא בתורת חליפין שדרך לעשות חליפין בתבואה וכלים כלים שנאמר (רות ד׳:ז׳) שלף איש נעלו ותבואה נמי דכתיב (שם) כל דבר: ולרב נחמן דאמר - בפרק הזהב פירי לא עבדי חליפין אם נתן תבואה בתורת חליפין כמו סודר לקנות בהן שדה או שום דבר בחליפין לא קנו והאי כל דבר מפרש ליה דהכל נקנה במנעל השתא ליכא למימר תורת תבואה וכלים היינו חליפין מאי איכא למימר: אלא לעולם - ואינו נקנה בתבואה וכלים דקאמר בדלית בהו שוה פרוטה: מקרבא הנאתייהו - מזומנין ליהנות מהם: לפדיון בני - לחמש סלעים של פדיון הבכור דכתיב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים: לא אמר כלום - אפי' נתנו לכהן: כל כמיניה - כי אמר בחמש סלעים בתמיה: דשוי - ואפי' הכי קתני רישא לא אמר כלום הואיל ולא נישומו: לדידי שוי לי - אני שם אותו לעצמי ואקבלו בכך: דגברא רבה הוא - ולא אזיל בגילוי הראש: מקובי - שם מקום: ונתן לה דינר - מיד מקודשת דקיבלה ליה לשם קידושין וע"מ שישלים תנאו: הרשות בידו - שאין הקידושין חלין עד שתקבל את כולו ואת אמרת מקודשת: במנה זו - דדעתה אכולה: דינר רע - לקמן מפרש: כיצד דאמר במנה זו - ונמצא חסר דינר אינה מקודשת והיינו דקאמר רצה אחד לחזור הרשות בידו: מסתברא - דפרושי מפרש: השתא במנה סתם - תנא ליה דיכולים לחזור כל זמן שלא קבלה את כולה: במנה זו - ונמצא חסר דהשתא לא קבלה כולה מיבעי' דמצי הדרא: מונה והולך שאני - ואע"ג דאמר במנה סתם כיון דחזיתיה מונה והולך דעתה אכולה אבל כי לא נתן לה אלא דינר וקבילתיה ודאי לשם קידושין קבילתיה ועל מנת שישלים: דאישתכח ביני זוזי - ולא הכירה בו מתחילה שהיה מעורב ביניהם: היינו דינר של נחשת - ואמאי מקודשת:

אף שוה כסף דקיץ - הא דאמרינן לקמן (קידושין דף יב.) ההוא גברא דקדיש בזוודא דאורדי יתיב רב שימי בר חייא וקא מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה אין אי לא לא לכאורה דומה דלא כרב יוסף: ומאי ניהו חליפין - אין עבד עברי נקנה בחליפין ולא קונה עצמו בחליפין דמה שהוא קונה בכסף נפקא לן מהאי קרא דמכסף מקנתו לקמן (קידושין דף יד:) אבל עבד כנעני נקנה בחליפין. כדתני בפ' השולח (גיטין (דף לט:) גבי שקל כומתא ושדא בה אמר לה קני האי וקנה נפשך ומשמע משום דהויא ליה כליו של מקנה לא עשה ולא כלום אבל בכליו של קונה קנתה ומתורת חליפין משמע ולא בתורת כסף וכך פירש רבינו חננאל שם: מנא אמינא לה דתניא עגל זה - ללישנא קמא מייתי ראיה: רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן - משמע הכא דרב כהנא היה כהן ותימה דבסוף אלו עוברין (פסחים דף מט.) משמע דלא היה כהן דקאמר אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי וי"ל דתרי רב כהנא הוו אי נמי י"ל דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן בפרק הזרוע (חולין דף קלב.) רב כהנא אכל בשביל אשתו: אבל כולי עלמא לא - וא"ת מאי טעמא דלא מהני מי גרע ממתנה ע"מ להחזיר דאמרינן לעיל (קידושין דף ו:) דשמה מתנה וי"ל דאין הכי נמי דמיגרע גרע דהתם איכא דבר חשוב דהוי מתנה אע"פ שנתן ע"מ להחזיר אבל הכא גבי פדיון לא היה שוה אותו סודר חמש סלעים ומתחילה כשנתן לו לא יצא ידי נתינה: השתא במנה סתם לא הוו קידושין במנה זו מיבעיא - וא"ת דלמא הא קמ"ל דבמנה זו אע"ג דלא חזרה בה לא הוי קידושין כיון שנמצא חסר ויש לומר דמרישא שמעת מינה כיון דבמנה סתם יכולה לחזור בה ולא אמרינן ישלים אלמא לא חלו הקידושין כלל עד שישלים הכי נמי כי אמר לה במנה זו ונמצא חסר לא חלו הקידושין ואף ההשלמה לא מהניא שהרי לא סמכה דעתה להשלמתו אלא למנה שמראה לה והרי הוא חסר: