Kiddushin 33a · Talmud

״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ, תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן״ וּמִדְּלָא כְּתַב הָכִי, שְׁמַע מִינַּהּ חַד הוּא. אָמַר מָר: יָכוֹל יְהַדְּרֶנּוּ בְּמָמוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם וְהָדַרְתָּ״ – מָה קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס – אַף הִידּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. וְקִימָה לֵית בַּהּ חֶסְרוֹן כִּיס? מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא נָקֵיב מַרְגָּנִיתָא, אַדְּהָכִי וְהָכִי קָאֵים מִקַּמֵּיהּ וּבָטֵיל מִמְּלַאכְתּוֹ! אֶלָּא: אַקֵּישׁ קִימָה לְהִידּוּר. מָה הִידּוּר שֶׁאֵין בּוֹ בִּיטּוּל – אַף קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ בִּיטּוּל. וְאַקֵּישׁ נָמֵי הִידּוּר לְקִימָה, מָה קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס – אַף הִידּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. מִכָּאן אָמְרוּ: אֵין בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת רַשָּׁאִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּם. וְלָא? וְהָתְנַן: כׇּל בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת עוֹמְדִים מִפְּנֵיהֶם, וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם, וְאוֹמְרִים לָהֶם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי מָקוֹם פְּלוֹנִי בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִים, מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ, שֶׁהֲרֵי מִפְּנֵיהֶם עוֹמְדִים, מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין עוֹמְדִים. וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִם כֵּן, אַתָּה מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא. אָמַר מָר: יָכוֹל יַעֲמוֹד מִפָּנָיו מִבֵּית הַכִּסֵּא וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ. וְלָא? וְהָא רַבִּי חִיָּיא הֲוָה יָתֵיב בֵּי מַסְחוּתָא וְחָלֵיף וְאָזֵיל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי, וְלָא קָם מִקַּמֵּיהּ וְאִיקְּפַד, וַאֲתָא אֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ: שְׁנֵי חוּמָּשִׁים שָׁנִיתִי לוֹ בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, וְלֹא עָמַד מִפָּנַי! וְתוּ: בַּר קַפָּרָא, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יוֹסֵי, הֲוָה יָתֵיב בֵּי מַסְחוּתָא. עָל וְאָזֵיל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי וְלָא קָם מִקַּמֵּיהּ, וְאִיקְּפַד, וַאֲתָא אֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ: שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי שְׁלִישׁ שָׁנִיתִי לוֹ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים – וְלֹא עָמַד מִפָּנַי! וְאָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בָּהֶן יוֹשֵׁב וּמְהַרְהֵר. טַעְמָא דְּבָהֶן יוֹשֵׁב וּמְהַרְהֵר, הָא לָאו הָכִי לָא! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּבָתֵּי גַּוָּאֵי, הָא בְּבָתֵּי בָּרָאֵי. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכׇל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּמִבֵּית הַכִּסֵּא. דִּילְמָא לְאוּנְסֵיהּ שָׁאנֵי. יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא רָאָהוּ. אַטּוּ בְּרַשִּׁיעֵי עָסְקִינַן? אֶלָּא: יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו מִקַּמֵּי דְּלִימְטְיֵהּ זְמַן חִיּוּבָא, דְּכִי מְטָא זְמַן חִיּוּבָא הָא לָא חָזֵי לֵיהּ דְּקָאֵים מִקַּמֵּיהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם וְיָרֵאתָ״. תָּנָא: אֵיזוֹהִי קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִידּוּר – הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּרַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מוּבְהָק, אֲבָל בְּרַבּוֹ הַמּוּבְהָק – מְלֹא עֵינָיו. אַבָּיֵי מִכִּי הֲוָה חָזֵי לֵיהּ לְאוּדְנֵיהּ דְּחַמְרָא דְּרַב יוֹסֵף דְּאָתֵי, הֲוָה קָאֵים. אַבָּיֵי הֲוָה רְכִיב חֲמָרָא וְקָא מְסַגֵּי אַגּוּדָּא דִּנְהַר סַגְיָא, יָתֵיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא וְרַבָּנַן בְּאִידַּךְ גִּיסָא וְלָא קָמוּ מִקַּמֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ: וְלָאו רַב מוּבְהָק אֲנָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתִּין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְזָקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָקֵן וְיָרֵאתָ״. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן דְּאִי מַקֵּיף – חָיֵי. אַבָּיֵי מַקֵּיף, רַבִּי זֵירָא מַקֵּיף. רָבִינָא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי, חֲלַף הָהוּא גַּבְרָא קַמֵּיהּ וְלָא מִיכַּסֵּי רֵישָׁא. אָמַר: כַּמָּה חֲצִיף הָא גַּבְרָא. אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא מִמָּתָא מַחְסֵיָא נִיהוּ, דְּגִיסִי בַּהּ רַבָּנַן. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם״ – וַאֲפִילּוּ כׇּל שֵׂיבָה בַּמַּשְׁמָע. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה קָאֵי מִקַּמֵּי סָבֵי דְאַרְמָאֵי. אָמַר: כַּמָּה הַרְפַּתְקֵי עֲדוֹ עֲלַיְיהוּ דְּהָנֵי. רָבָא מֵיקָם לָא קָאֵי, הִידּוּר עָבֵד לְהוּ. אַבָּיֵי יָהֵיב יְדָא לְסָבֵי. רָבָא מְשַׁדַּר שְׁלוּחֵיהּ. רַב נַחְמָן מְשַׁדַּר גּוֹזָאֵי. אָמַר: אִי לָאו תּוֹרָה כַּמָּה נַחְמָן בַּר אַבָּא אִיכָּא בְּשׁוּקָא? אָמַר רַבִּי אַיְיבוּ אָמַר רַבִּי יַנַּאי:

יכול יהדרנו בממון - כדכתיב (ויקרא י״ט:ט״ו) לא תהדר פני גדול דמשמע בממון וכגון ודל לא תהדר בריבו (שמות כ״ג:ג׳): מי לא עסקינן - כלומר מי לא משמע נמי אפילו נוקב מרגניתא שאומנות יקרה היא ומצריך ליה למיקם ואע"ג דבטל ממלאכתו ואיכא חסרון כיס: מה הידור שאין בו ביטול מלאכה - דאין לשון הידור אלא נשיאות פנים או בממון או בכיבוד דברים ואין במשמעו ביטול מלאכה: מה קימה שאין בה חסרון כיס - דהא אוקימנא דבשאין בה ביטול מלאכה עסקינן ותו לא שייך בה חסרון כיס: אף הידור שאין בו חסרון כיס - ועל כרחיך לא נכתב הידור אלא לדרוש כדאמרן למעוטי עמידה מרחוק ולמעוטי בית המרחץ כדאמרן: עומדין מפניהם - במביאי בכורים קאי כשעוברים בתוך ירושלים: נמצאת מכשילן - שלא יביאו עוד שיאמרו נבזים אנו בעיניהם ולאו משום חיבוב מצוה הוה ואילו בני אדם הניכרים חשובים בעיר ועסוקים במצות לא הוה למיקם מקמייהו: מסחותא - מרחץ כדמתרגמי' (בראשית מג) וירחץ ואסחי: שני חומשים - שני חמישיות של ספר שניתי לו מדרש אגדותיו: שני שלישי שליש - שני חלקים של שליש הספר: תורת כהנים - ספר ויקרא שניתי לו ברייתא של מדרש הספר: בהן היה מהרהר - וטרוד היה ולא הבין בעברך לפניו: בתי גואי - מקום שבני אדם עומדים ערומים והא דר' שמעון ברבי בבתי בראי מקום שעומדים לבושים דהתם מקום הידור הוא: ה"נ מסתברא - דר' שמעון ברבי בבתי בראי מדקאמר ליה בהן יושב ומהרהר: לאונסיה שאני - פעמים שהוא טרוד ומעיין בשמועתיה לפני כניסתו למרחץ וע"כ היא שגורה בפיו ולבו ומעיין בה בבית המרחץ: ברשיעי עסקינן - בתמיה למה לי קרא אם ראה ועצם עיניו הרי עבר על תקום והדרת: זמן חיוביה - בארבע אמותיו כדלקמן (עמוד ב): ת"ל ויראת - יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו: שיש בה הידור - כבוד ונשיאות פנים שדבר הניכר הוא שבשבילו עמד: באידך גיסא - הנהר מפסיק ביניהם: ולאו רב מובהק אנא - ואף על פי שאתם רחוקים יותר מד' אמות איבעי לכו למיקם: לאו אדעתין - לא נזכרנו לעמוד שהיינו טרודים: ואי מקיף - מסבב דרך אחרת שלא לעבור לפני הצבור: חיי - מאריך ימים: ת"ל ויראת - יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו: דגיסי בהו ברבנן - תמיד רגילים אצלם ולבם גס בחכמים כאילו הם מהם: גיסי - בלע"ז פריבי"ץ: הרפתקי - מקראות וצרות וראו נסים הרבה ומופתים: עדו עליהן - עברו עליהם: אביי יהיב ידא לסבי - פושט ידו לזקנים כל כמה שעוברים אצלו ונשענין עליו: רבא - היה שולח שלוחיו לפשוט להן יד אבל הוא עצמו לא: רב נחמן משדר גוזאי - סריסים שהיו תמיד לפניו לפי שהיה שר חתן הנשיא ואב ב"ד היו רגילין לעמוד לפניו משרתים להכות ולכוף מאן דלא ציית דינא וכשהיו זקנים עוברים לפניו היה שולח הנך סריסים להחזיק בידם אבל הוא עצמו לא שלא לזלזל בתורתו דאמר אי לאו תורה כמה נחמן איכא בשוקא הלכך אין חשיבותי בשביל עצמי אלא בשביל תורה ואית דמפרשי אביי יהיב ידא לסבי מכבד עצמו בזקנים ופושט להם ידו שישען הוא עליהם רבא משדר שלוחיה שיצאו לקראתו לכבודו וכן רב נחמן וליתא דכל היכא דגרסי' יהיב ידא להשען אחרים עליו קאמר ולא להשען הוא על אחרים כדאמר בפרק קמא דיומא (דף ט:) ריש לקיש הוה סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהיב ליה ידא שישען ר' שמעון בן לקיש עליו ויצא לשפת הנהר:

אין בעלי אומניות רשאין לעמוד כו' - תימה מה לשון רשאי שייך דמשמע דאיכא איסורא וי"ל דמיירי בעוסקין במלאכת אחרים. והשתא שייך לשון רשאים ומיהו י"ל רשאים כמו חייבין כי ההיא דתנן בערכין פרק המקדיש שדהו (ערכין דף כח:) כמה רוצה אדם ליתן בשור זה לעולה אע"פ שאינו רשאי פי' אע"פ שאינו חייב והשתא ניחא דמיירי שפיר בעוסקין במלאכת עצמן.: שני חומשין - פי' בקונט' לשון חומש הספר וי"מ חמשה חומשין יש בו כמו בשל תורה אשרי האיש (תהלים א) כאיל תערוג על אפיקי מים (שם מב) אך טוב לישראל (שם עג) תפלה למשה (שם צ) יאמרו גאולי (שם קז) לכל אחד מן הספרים אלו מסיים באמן לבד מן האחרון שהוא סוף תהלים: [שמא בהן יושב ומהרהר כו' - לא היה צריך לומר בהן דה"ה בשאר ד"ת אלא הא דקאמר הכי סוד ה' ליראיו כדאיתא בב"ר דאמר ר' חייא יבא עלי אם לא הייתי מסתכל בספר תהלים כו'. ת"י:]

קידושין לג.

Navigate the library