Kiddushin 60a · Talmud

וּבָא אַחֵר וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר עֲשָׂרָה יָמִים״, מֵרִאשׁוֹן וּמֵאַחֲרוֹן – צְרִיכָה גֵּט, מֵאֶמְצָעִי – אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט. מָה נַפְשָׁךְ – אִי תְּנָאָה הֲוַאי, דְּקַמָּא קִידּוּשֵׁי, דְּהָנָךְ לָאו קִידּוּשֵׁי. אִי חֲזָרָה הֲוַאי, דְּבָתְרָא קִידּוּשֵׁי, דְּהָנָךְ לָאו קִידּוּשֵׁי. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי לִישָּׁנָא מַשְׁמַע תְּנָאָה וּמַשְׁמַע חֲזָרָה וְתִיבְעֵי גִּיטָּא מִכֹּל חַד וְחַד, קָא מַשְׁמַע לַן. עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ מֵאָה תּוֹפְסִין בָּהּ. וְכֵן אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ מֵאָה תּוֹפְסִין בָּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי לְרַבִּי אַסִּי: אַסְבְּרַהּ לָךְ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן: שַׁוּוֹ נַפְשַׁיְהוּ כִּי שִׁרְגָּא דְלִיבְנֵי, דְּכֹל חַד וְחַד רְוָחָא לְחַבְרֵיהּ שְׁבַק. מֵתִיב רַב חֲנִינָא: ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ – גֵּט וְאֵינוֹ גֵּט, וְאִם מֵת – חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. בִּשְׁלָמָא לְרַב – מְסַיְּיעָא לֵיהּ, לִשְׁמוּאֵל נָמֵי: הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא, וַאֲנַן דְּאָמְרִי כְּרַבִּי. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר שִׁיּוּרָא הָוֵי, כֹּל גִּיטָּא דִּמְשַׁיַּיר בַּהּ וְלָא כְּלוּם הוּא. יַבּוֹמֵי מְיַיבֵּם! אָמַר רָבָא: גֵּט לְהוֹצִיא, וּמִיתָה לְהוֹצִיא, מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר גֵּט, גְּמָרַתּוּ מִיתָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? גֵּט מוֹצִיאה מֵרְשׁוּת יָבָם, מִיתָה מַכְנֶסֶת לִרְשׁוּת יָבָם! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: הָתָם טַעְמָא מַאי? גְּזֵירָה ״מִשּׁוּם מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״ – הֲרֵי זֶה גֵּט. וְנִגְזוֹר ״מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי״ דְּתַחְלוֹץ, אַטּוּ ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״! אִם אַתָּה אוֹמֵר חוֹלֶצֶת – מִתְיַיבֶּמֶת. הָכָא נָמֵי אִם אַתָּה אוֹמֵר חוֹלֶצֶת – מִתְיַיבֶּמֶת! תִּתְיַיבֵּם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם, חֲשָׁשָׁא דְרַבָּנַן הוּא. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִךְ מָאתַיִם זוּז״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְהוּא יִתֵּן. ״עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִךְ מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״, נָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָאתַיִם זוּז״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיֵשׁ לוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָאתַיִם זוּז״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיַרְאֶה לָהּ. וְאִם הֶרְאָה עַל הַשֻּׁלְחָן – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. גְּמָ׳ אִיתְּמַר, רַב הוּנָא אָמַר: ״וְהוּא יִתֵּן״. רַב יְהוּדָה אָמַר: ״לִכְשֶׁיִּתֵּן״. רַב הוּנָא אָמַר: ״וְהוּא יִתֵּן״ תְּנָאָה הָוֵי, מְקַיֵּים תְּנָאָה וְאָזֵיל. רַב יְהוּדָה אָמַר: ״לִכְשֶׁיִּתֵּן״ לְכִי יָהֵיב הָווּ קִידּוּשֵׁי, הַשְׁתָּא מִיהָא לָא הָווּ קִידּוּשֵׁי. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִבְּלָה קִידּוּשִׁין מֵאַחֵר. לְרַב הוּנָא לָא הָווּ קִידּוּשֵׁי, לְרַב יְהוּדָה הָווּ קִידּוּשֵׁי. וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי גִיטִּין כִּי הַאי גַוְונָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז״ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת, וְהִיא תִּתֵּן. אִיתְּמַר רַב הוּנָא אָמַר: ״וְהִיא תִּתֵּן״. רַב יְהוּדָה אָמַר: ״לִכְשֶׁתִּתֵּן״. רַב הוּנָא אָמַר: ״וְהִיא תִּתֵּן״, תְּנָאָה הָוֵי, מְקַיְּימָא תְּנָאָה וְאָזְלָה. רַב יְהוּדָה אָמַר: ״לִכְשֶׁתִּתֵּן״, לְכִי יָהֲבָה לֵיהּ הוּא דְּהָוֵי גֵּט, הַשְׁתָּא מִיהָא לָא הָוֵי גֵּט.

ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר עשרה - וה"ה בהאי אחר אם קדשה סתם הואיל ולא בא אחר אחריו מה לי ולתנאו אלא סידרא נקט ותנא: אי חזרה הוי דבתרא הוו קידושין - שלא בא אחר אחריו וגמרו קידושין לאחר עשרה: האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה - שתי לשונות במשמע יש אומרה בלשון תנאי ויש אומרה בלשון חזרה ואיכא למימר להאי תנאה ולהאי חזרה ותבעי גיטא מכל חד וחד דלמא קמא לחזרה מכוין וחלו של שני ושני לתנאה איכוון ושלו קיימין ואין של ראשון ושל אחרון קידושין ובעיא גיטא מאמצעי ואיכא למימר דקמא תנאה ושלו קיימין ואיכא למימר דכולהו חזרה ושל אחרון לבד קיימין קמ"ל דלאו תרוייהו משתמעי מינה אלא ספק תנאה ספק חזרה ואי תנאה הוא לכולהו הוי תנאה ואין לשון חזרה כלל ואי חזרה הוי לא הוה ביה לישנא דתנאה כלל וממה נפשך אמצעי לא הוו קידושין: אסברה לך כו' - דהא ליכא למימר טעמא דר' יוחנן משום דקסבר שתי לשונות במשמע ומספקא ליה לגבי האי גברא בתנאה ולגבי האי בחזרה דאם כן לא שייך למיתני תופסין דאין תפיסה אלא באחד מהן ואנן הוא דלא ידעינן הי נינהו ומדקתני תופסין משמע דסבירא ליה שיש בה צד קידושין לכולהו: דשוו נפשייהו כי שרגא דליבני - המסדר לבינים ורחב כולן שוה אינו מסדר ממש זו על זו דא"כ הרי שורה החיצונה נופלת וחבירתה אחריה אלא מסדר תחילה זו אצל זו וחוזר ומסדר עליה שורה אחרת ונותן החיצונה משוכה לחוץ כדי שישאר ריוח בתחתונה להיות שניה יושבת מקצת עליה ומקצת על שאצלה ונשאר ריוח גם בשניה להיות שלישית מקצת עליה וכן כולם הכא נמי כל אחד מצא מקום זמן פנוי לקדושין ותפסו כולן לאוסרה: חולצת - שמא אינו גט וזקוקה ליבם: ולא מתייבמת - שמא גט הוא והויא לה גרושת אחיו והרי היא לו בכרת שאין עליה זיקת יבום: הא מני רבנן היא - דמספקא להו אי תנאה אי חזרה: גיטא דשייר ביה לא כלום הוא - דרחמנא אמר (דברים כד) כריתות: אם מתי - פשיטא לן דתנאה הוא והוי גיטא למפרע לכשימות: הרי זה גט - ואינה צריכה חליצה משימות: אטו מהיום ולאחר מיתה - דפשיטא לרבי יוחנן דשיורא הוא ולא הוי גט כלל: ומשני אם אתה מצריכה חליצה אתו נמי ליבומה - דאמר מדאצרכוה חליצה קים להו לרבנן דלאו גיטא הוא ואתו לייבומי גרושה והיא בכרת ופרכינן הכא נמי במהיום ולאחר מיתה ניחוש דלמא אתי ליבומה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת ומשני תתייבם ואין בכך כלום דגיטא דשייר ביה לאו גיטא הוא כלל והא דקתני לא מתייבמת חששא דרבנן היא דגזרו אטו מהיום אם מתי אחזקה דיבם מוקמינן לה לא שייך למיתני הכא אלא ביבמות גבי מילתא אחריתי דמשום ספיקא בפרק ד' אחין (יבמות לא.) אבל הכא דאפילו ספיקא ליכא לא בעי חזקה דהא ודאי יבמה היא: מתני' הרי את מקודשת לי - בפרוטה זו על מנת שאתן ליך מאתים זוז: ה"ג ואם הראה על השלחן אינה מקודשת - והכי פירושה ואם היה שולחני והראה לה מעות שאינן שלו והם על שלחן שלפניו אינה מקודשת דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו: גמ' אמר רב הונא והוא יתן - לכשירצה וקידושין חלין למפרע משעת קידושין ומיהו מודה רב הונא דאם מת קודם שניתנו אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו: וקיבלה קידושין מאחר - קודם שיקיים תנאו ואח"כ עמד זה וקיים תנאו: לרב הונא לא הוו קידושי - שני קידושין דהא גמרו קידושי ראשון למפרע: לרב יהודה הוו קידושי - שני קדושין שהרי הראשון לא נתכוון לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז דלית ליה לרב יהודה באומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והרי קדמו קידושי שני:

אפילו מאה תופסין בה - פירוש דהא קונין ומשיירים שהרי המקדש ר"ל מעכשיו יתחילו הקידושין ולאחר ל' יום יגמרו ופי' בקונטרס דליכא למימר דטעם דרבי יוחנן משום דקסבר דמספקא ליה אי הלשון משמע תנאה או חזרה דא"כ לא שייך למימר ולמיתני לשון תופסין דהא אין קדושין תופסין אלא באחד מהן ואנן לא ידעינן הי נינהו ומספיקא צריך גט מכולהו ולישנא דתופסין משמע דסבירא ליה שיש בכולם צד קידושין ואם תאמר אמאי אמרי' הכא דמקודשת והא אמר לעיל בפ"ק (קידושין דף ז.) האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת ויש לומר דהתם היינו טעמא לפי שאין אשה מתקדשת לחצאין והוא שייר בגוף האשה אבל הכא לא שייר בגוף האשה כלום אלא גומרין כולם: אפילו מאה תופסין בה - פירוש דהא קונין ומשיירים שהרי ... המקדש ר"ל מעכשיו יתחילו הקידושין ולאחר ל' יום יגמרו ופי' בקונטרס דליכא למימר דטעם דרבי יוחנן משום דקסבר דמספקא ליה אי הלשון משמע תנאה או חזרה דא"כ לא שייך למימר ולמיתני לשון תופסין דהא אין קדושין תופסין אלא באחד מהן ואנן לא ידעינן הי נינהו ומספיקא צריך גט מכולהו ולישנא דתופסין משמע דסבירא ליה שיש בכולם צד קידושין ואם תאמר אמאי אמרי' הכא דמקודשת והא אמר לעיל בפ"ק (קידושין דף ז.) האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת ויש לומר דהתם היינו טעמא לפי שאין אשה מתקדשת לחצאין והוא שייר בגוף האשה אבל הכא לא שייר בגוף האשה כלום אלא גומרין כולם: כל גיטא דמשייר ביה לא כלום הוא - פירש בקונטר' דלא הוי גט כריתות כיון דשייר בה ולא נהירא דאם כן תקשי ליה מקידושין גופייהו דהיכי אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופסין בה כיון דמשייר לאו כלום הוא דהא איתקש הויה ליציאה לכך נראה לומר דודאי בכי האי גוונא הוי כריתות אלא ה"פ כל גיטא דמשייר בה לאו כלום הוא כיון שאינו יכול להיות נגמר אלא אחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה ה"ה בקידושין אם אמר מהיום ולאחר מיתה דאינה מקודשת והיכא דאמר מהיום ולאחר ל' יום מקודשת דהא קידושין תופסין בה אחר ל' כמו לפני ל':

קידושין ס.

Navigate the library