קידושיןלא:
טוען את הדף…
וּמְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי קִיֵּים מִצְוַת כִּיבּוּד. חַמְשָׁה בְּנֵי סְמִיכִי הֲוָה לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו, וְכִי הֲוָה אֲתָא רַבִּי אֲבָהוּ, קָרֵי אַבָּבָא, רָהֵיט וְאָזֵיל וּפָתַח לֵיהּ וְאָמַר: אִין, אִין, עַד דְּמָטֵאי הָתָם. יוֹמָא חַד אֲמַר לֵיהּ: אַשְׁקְיַין מַיָּא. אַדְּאַיְיתִי לֵיהּ נַמְנֵם. גָּחֵין קָאֵי עֲלֵיהּ עַד דְּאִיתְּעַר. אִיסְתַּיַּיעָא מִילְּתֵיהּ וּדְרַשׁ אֲבִימִי ״מִזְמוֹר לְאָסָף״. אֲמַר לֵיהּ רַב יַעֲקֹב בַּר אֲבוּהּ לְאַבָּיֵי: כְּגוֹן אֲנָא, דְּעַד דְּאָתֵינָא מִבֵּי רַב אַבָּא מְדַלֵּי לִי כָּסָא וְאִמָּא מָזְגָה לִי, הֵיכִי אֶיעֱבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: מֵאִמָּךְ קַבֵּיל, וּמֵאֲבוּךְ לָא תְּקַבֵּל דְּכֵיוָן דְּבַר תּוֹרָה הוּא חָלְשָׁה דַּעְתֵּיהּ. רַבִּי טַרְפוֹן הֲוָה לֵיהּ הָהִיא אִמָּא דְּכֹל אֵימַת דַּהֲוָת בָּעֲיָא לְמֵיסֵק לְפוּרְיָא גָּחִין וּסְלִיק לַהּ, וְכֹל אֵימַת דֵּהוָת נָחִית, נֶחְתַּת עֲלוּיָה. אֲתָא וְקָא מִשְׁתַּבַּח בֵּי מִדְרְשָׁא. אָמְרֵי לֵיהּ: עֲדָיִין לֹא הִגַּעְתָּ לַחֲצִי כִּיבּוּד. כְּלוּם זָרְקָה אַרְנָקִי בְּפָנֶיךָ לַיָּם וְלֹא הִכְלַמְתָּהּ? רַב יוֹסֵף כִּי הֲוָה שָׁמַע קָל כַּרְעָא דְאִמֵּיהּ, אָמַר: אֵיקוּם מִקַּמֵּי שְׁכִינָה דְּאָתְיָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חֲמָאָן. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי עִבְּרַתּוּ אִמּוֹ – מֵת אָבִיו, יְלָדַתּוּ – מֵתָה אִמּוֹ. וְכֵן אַבָּיֵי. אִינִי? וְהָאָמַר אַבָּיֵי: אֲמַרָה לִי אֵם! הָהִיא מְרַבְּיָנְתֵּיהּ הֲוַאי. רַב אַסִּי הֲוָה לֵיהּ הָהִיא אִמָּא זְקֵינָה. אֲמַרָה לֵיהּ: בָּעֲיָנָא תַּכְשִׁיטִין. עֲבַד לַהּ. בָּעֲיָנָא גַּבְרָא: נְיעַיֵּין לָךְ. בָּעֲיָנָא גַּבְרָא דְּשַׁפִּיר כְּוָתָךְ, שַׁבְקַהּ וַאֲזַל לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. שְׁמַע דְּקָא אָזְלָה אַבָּתְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לָצֵאת מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. לִקְרַאת אִמָּא מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינִי יוֹדֵעַ. אִתָּרַח פּוּרְתָּא, הֲדַר אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַסִּי, נִתְרַצֵּיתָ לָצֵאת – הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם, דִּלְמָא מִירְתָּח רָתַח? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמַר לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲמַר לֵיהּ: וְאִם אִיתָא דְּרָתַח – לָא הֲוָה מְבָרֵךְ לֵךְ. אַדְּהָכִי וְהָכִי שְׁמַע לַאֲרוֹנַאּ דְּקָאָתֵי. אָמַר: אִי יְדַעִי לָא נְפַקִי. תָּנוּ רַבָּנַן: מְכַבְּדוֹ בְּחַיָּיו, וּמְכַבְּדוֹ בְּמוֹתוֹ. בְּחַיָּיו כֵּיצַד? הַנִּשְׁמָע בִּדְבַר אָבִיו לְמָקוֹם, לֹא יֹאמַר: ״שַׁלְּחוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי״, ״מַהֲרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי״, ״פִּטְרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי״. אֶלָּא כּוּלְּהוּ: ״בִּשְׁבִיל אַבָּא״. בְּמוֹתוֹ כֵּיצַד? הָיָה אוֹמֵר דָּבָר שְׁמוּעָה מִפִּיו, לֹא יֹאמַר: ״כָּךְ אָמַר אַבָּא״, אֶלָּא: ״כָּךְ אָמַר אַבָּא מָרִי, הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ״. וְהָנֵי מִילֵּי תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִכָּאן וְאֵילָךְ אוֹמֵר: ״זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא״. תָּנוּ רַבָּנַן: חָכָם – מְשַׁנֶּה שֵׁם אָבִיו וְשֵׁם רַבּוֹ. תּוּרְגְּמָן – אֵינוֹ מְשַׁנֶּה לֹא שֵׁם אָבִיו וְלֹא שֵׁם רַבּוֹ. אֲבוּהּ דְּמַאן? אִילֵימָא אֲבוּהּ דִּמְתוּרְגְּמָן – אַטּוּ תּוּרְגְּמָן לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא? אֶלָּא אָמַר רָבָא: שֵׁם אָבִיו שֶׁל חָכָם, וְשֵׁם רַבּוֹ שֶׁל חָכָם. כִּי הָא דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי כִּי הֲוָה דָּרֵישׁ בְּפִירְקָא, אִיהוּ אָמַר: אַבָּא מָרִי, וְאָמוֹרֵיהּ אָמַר: הָכִי אָמַר רַב אָשֵׁי. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ מוֹרָא וְאֵיזֶהוּ כִּיבּוּד? מוֹרָא – לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו, וְלֹא מַכְרִיעוֹ. כִּיבּוּד – מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה, מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה, מַכְנִיס וּמוֹצִיא. אִיבַּעְיָא לְהוּ:ומביאו לעוה"ב - שמכבדו בדברו דברים טובים ונחומים והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו ובגמרת ירושלמי גרס מעשה בשניהם מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך כל אלה אמר לו סבא מה איכפת לך טחון ואכול כלומר לעוס ואכול הראהו שקשה לו ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה: חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו - ואפילו הכי כי הוה קרי ר' אבהו אבבא היה אבימי רץ ופותח לו ואינו מניח לאחד מבניו לילך: אין אין - אפתח אפתח: איסתייעא מילתא - בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון (איכה ד׳:י״א): כגון אנא - שאני אהוב לאבי ויקיר לאמי ועושין לי זאת מה אעשה: כיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה - אם תקבל ממנו עבודה: אשרי מי שלא חמאן - שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך והוא נענש עליהם: מרבניתיה - אומנת: נתרצית לצאת - סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל: יחזירך לשלום - עד מקומך: אמר ליה - ר' אסי לר"א דלמא ח"ו מרתח רתח עלי רבי יוחנן: הנשמע בדבר אביו למקום - אם מכיר באנשי המקום שמכבדים אביו לחלוק לו כבוד לקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפי' יודע שיכבדוהו כאביו אלא יתלה הכבוד באביו: שלחוני בשביל אבא - שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו כדבר עצמו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי: הריני כפרת משכבו - עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו: מכאן ואילך - כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא י"ב חדש: חכם משנה שם אביו כו' - חכם הדורש דרשה ברבים ולוחש לתורגמן והוא משמיע משנה שם אביו ושם רבו אם בא לומר דבר הלכה שאמר אביו או רבו לוחש לתורגמן כך אמר אבא מורי כך אמר רבי ומורי: אבל התורגמן - המשמיע לרבים אינו משנה אלא מכנהו בשמו ואומר כך אמר פלוני: אבוה דמאן - אין המתורגמן משנה: אי נימא אבוה דתורגמן - אם לוחש לו חכם דבר הלכה בשם אביו של תורגמן להשמיע לרבים בשם אומרו לא ישנה לומר כך אמר אבא מורי אלא קורהו בשמו: אטו תורגמן לאו בר חיובא - לכבד את אביו הוא: כי הוה דרש בפירקא - ולוחש דבר הלכה לתורגמן בשם רב אשי אביו איהו אמר לתורגמן כך אמר אבא מורי: ואמוריה - כשהוא משמיע לרבים בשם אומרו אומר כך אמר רב אשי ואינו אומר כך אמר אביו ואדוניו של חכם: לא עומד במקומו - במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה: ולא מכריעו - אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני:איסתייא מילתא - בעודו גחין לפניו שהבין ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שלא היה מבין בו מקודם לכן ודרשו וי"מ שמקרא זה לבד דרש מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי' ליה ודרש שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה מישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון כך פירש בקונטרס אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו כך בני קרח שהיו בלועים כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח: ר' טרפון הויא ליה אמא. יש בירושלמי פעם אחת אמיה דר' טרפון אבדה פזמקי דידה בחצירה ויצאתה ממטתה לבקשו ושם ר' טרפון ידו תחת רגליה על הקרקע שלא תטנף רגליה והיתה דורסת על ידיו ועוד איתא בירושלמי דאמיה דר' ישמעאל כל שעתא ושעתא דהוה אתי רבי ישמעאל מבי מדרשא היתה רוחצת את רגליו והיתה שותה את המים כששמע רבי ישמעאל שהיתה עושה כך היה מסרב בדבר עד שבאת לפני חכמים והיתה קובלת על ר' ישמעאל בנה שלא היה מקיים מצות כיבוד ונבהלו חכמים בדבר ושאלו לרבי ישמעאל וספר להם המעשה וצוו לו שיניחנה לעשות רצונה ובענין זה הוא כיבוד: