קידושיןט:
טוען את הדף…
יְצִיאָה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ – אַף הֲוָיָיה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ, אוֹ דִלְמָא הֲוָיוֹת לַהֲדָדֵי מַקְּשִׁינַן, מָה הֲוָיָיה דְכֶסֶף לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ – אַף הֲוָיָיה דִשְׁטָר לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ? בָּתַר דְּבַעְיָא הֲדַר פַּשְׁטַהּ: הֲוָיָיה לִיצִיאָה מַקְּשִׁינַן, דְּאָמַר קְרָא ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״. אִיתְּמַר: כְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ, וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ – רָבָא וְרָבִינָא אָמְרִי: מְקוּדֶּשֶׁת. רַב פָּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא אָמְרִי: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רַב פָּפָּא: אֵימָא טַעְמָא דִידְהוּ וְאֵימָא טַעְמָא דִידִי. אֵימָא טַעְמָא דִידְהוּ – דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָיה לִיצִיאָה, מָה יְצִיאָה לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, אַף הֲוָיָיה נָמֵי לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ. וְאֵימָא טַעְמָא דִידִי: ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָיה לִיצִיאָה, מָה יְצִיאָה בָּעֵינַן דַּעַת מַקְנֶה, אַף הֲוָיָיה בָּעֵינַן דַּעַת מַקְנֶה. מֵיתִיבִי: אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן. מַאי לָאו שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין מַמָּשׁ! לָא, שְׁטָרֵי פְּסִיקָתָא. וְכִדְרַב גִּידֵּל אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: ״כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ״? – ״כָּךְ וְכָךְ״, ״לְבִתְּךָ״? – ״כָּךְ וְכָךְ״, עָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ – קָנוּ, הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה. וּבְבִיאָה. מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא ״בְּעֻלַת בַּעַל״ – מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשֶׂה לָהּ בַּעַל עַל יְדֵי בְעִילָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אֲבָהוּ וְאָמְרִי לַהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּעוּרָה זוֹ שֶׁשָּׁנָה רַבִּי ״וּבְעָלָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה? אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא עַד דִּמְקַדֵּשׁ וַהֲדַר בָּעֵיל, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: אִם כֵּן, נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דְּאָמַר רַחֲמָנָא בִּסְקִילָה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי דְּאקַדֵּישׁ וַהֲדַר בְּעֵיל בְּעוּלָה הִיא, אִי דְּאקַדֵּישׁ וְלָא בְּעֵיל לָאו כְּלוּם הוּא! אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כְּגוֹן שֶׁבָּא עָלֶיהָ אָרוּס שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבִּי וְרַבָּנַן אֶלָּא בְּאַחֵר, אֲבָל בַּעַל – דִּבְרֵי הַכֹּל אִם בָּא עָלֶיהָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – עֲשָׂאָהּ בְּעוּלָה! מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, וַעֲדַיִין הִיא בְּתוּלָה – כּוּלָּן בִּסְקִילָה. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְכוּלָּן בְּחֶנֶק. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, הוֹאִיל וְגוֹמֵר וּמוֹצִיא, גּוֹמֵר וּמַכְנִיס. וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״וּבְעָלָהּ״, מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ – זוֹ נִקְנֵית בְּבִיאָה, וְאֵין אָמָה הָעִבְרִיָּה נִקְנֵית בְּבִיאָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא תֵּיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִיבָמָה: וּמָה יְבָמָהּ שֶׁאֵין נִקְנֵית בְּכֶסֶף, נִקְנֵית בְּבִיאָה, זוֹ, שֶׁנִּקְנֵית בְּכֶסֶף, אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה? מָה לִיבָמָה, שֶׁכֵּן זְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִב ״אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ״, הִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לְאַחֶרֶת. מָה אַחֶרֶת מִיקַּנְיָא בְּבִיאָה – אַף אָמָה הָעִבְרִיָּה מִיקַּנְיָא בְּבִיאָה, קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי, הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וּבָעַל״, מַאי ״וּבְעָלָהּ״ – שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וּלְרָבָא דְּאָמַר: בַּר אֲהִינָא אַסְבְּרַהּ לִי: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ״ – קִידּוּשִׁין הַמְסוּרִין לְבִיאָה הָווּ קִידּוּשִׁין, קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִין לְבִיאָה לָא הָווּ קִידּוּשִׁין. מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״אוֹ בְעָלָהּ״, מַאי ״וּבְעָלָהּ״ – שְׁמַע מִינַּהּ כּוּלְּהוּ. וְרַבִּי, הַאי ״בְּעֻלַת בַּעַל״, מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ – בַּעַל עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּעוּלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאֵין אַחֵר עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּעוּלָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי הַאי סְבָרָא? וְהָתַנְיָא: בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וַעֲדַיִין הִיא בְּתוּלָה – כּוּלָּם בִּסְקִילָה. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְכוּלָּם בְּחֶנֶק!יציאה בעינן לשמה - דכתיב (דברים כד) וכתב לה לשמה: הוייה דכסף לא בעינן שתהא לשמה - שתהא צורת הדינר טבועה לשמה: הדר פשטה - ויצאה והיתה שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו: שלא מדעתה - קודם הכתיבה לא נמלך בה ואח"כ הודיעה וקבלתה ובגדולה קאי והוא הדין בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה: מה יציאה שלא מדעתה - שהרי על כרחה היא מתגרשת: דעת מקנה - היינו בעל שהקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה ממנו ובעינן שיכתוב מדעתו דכתיב וכתב לה: אף כאן דעת מקנה - דהיינו האשה שנקנית לבעל: מאי לאו שטרי אירוסין ממש - כגון בתך מקודשת לי: שטרי פסיקתא - התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה לזה: באמירה - בלא קנין שהקידושין הן גמר הדבר דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרי ומקני ובאותן התנאים קאמר שהעדים אין רשאין לכתוב עליהם שטר אלא מדעתם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר: אמר קרא בעולת בעל - כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל: כעורה זו - בתמיה וכי אינה מקובלת עליך שאתה מחזר ללמדה ממקום אחר: עד דמקדש - בכסף והדר בעיל כדכתיב כי יקח דהיינו כסף והדר ובעלה: א"כ - דהכי קאמר קרא דבעינן כסף וביאה ובלאו ביאה לא מקדשה: נערה מאורסה דבסקילה כו' - הלכך ע"כ כי יקח הוו קידושין לעצמן ובעלה הוו קידושין לעצמן בלא כסף ומשכחת סקילה בקידושי כסף בלא ביאה: בעולה היא - וסקילה בבתולה כתיבא (דברים כ״ב:כ״ג) כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' ודרשינן (כתובות דף מח:) בתולה ולא בעולה שהבעולה בחנק כשאר אשת איש: שלא כדרכה - דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב (ויקרא כ׳:י״ג) משכבי אשה שתי משכבות וקרינא בה כי יקח ובעלה ואכתי בתולה היא: א"ל אביי - ליכא לאוקמי הכי דאי בא עליה ארוס שלא כדרכה תו לא הויא בסקילה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי גבי באו עליה עשרה שלא כדרכה ואמרו כולן בסקילה אלא באחר שאינו בעלה אבל בעלה עושה אותה בעולה בשלא כדרכה דילפינן לה מבעולת בעל כדלקמן: שלא כדרכה - דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב (ויקרא כ׳:י״ג) משכבי אשה שתי משכבות וקרינא בה כי יקח ובעלה ואכתי בתולה היא: ועדיין היא בתולה - שבאו כולן עליה שלא כדרכה: הראשון בסקילה - לקמן יליף טעמא בשמעתין: משכחת לה - דבסקילה: שקידשה בשטר - וההיא לא בעיא ביאה: דהואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס - בלא ביאה הלכך אם לאו דר' יוחנן הוה אמינא לגבי כסף עד דמקדש ובעיל אבל השתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה לחודה מיקדשה ע"כ כי יקח דיליף קיחה קיחה אגמריה דבכסף לחודה מיקדשה דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני: לאחרת - אשתו: א"כ - דלא אשמעינן אלא קידושי ביאה לכתוב ובעל מאי ובעלה זו ולא אמה העבריה: ולרבא דאמר - לקמן בפ' שני גבי מקדש אחת משתי אחיות סתם לא הוו קידושין הואיל ואין ראויין לביאה שאינו ידוע איזו אשתו ואיזו אחות אשתו שהיא בכרת ואמר רבא בר אהינא אסברה לי חכם אחד ששמו בר אהינא לימדני טעם זה מן המקרא כי יקח ובעלה קיחת כסף הראויה לבעילה הוא דהויא קיחה מנא ליה הא דדרשי' ליה לכדרבי ולמעוטי אמה: א"כ - דלקידושי ביאה ולמעוטי אמה ותו לא יליף מינה לכתוב או בעלה: מאי ובעלה - משמע דקאי נמי אקיחה למילף הך דבר אהינא: האי סברא - דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה:הן הן הדברים הנקנים באמירה - תימה דבפרק שני דייני גזירות (כתובות קט.) תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה ולמה תשב ישאנה ויקרא חמיו לדין כיון דהן הן דברים הנקנין באמירה וי"ל שהחתן אינו רוצה לטרוח בב"ד ולמיקם בדינא ורשב"ם פי' דדוקא כשמתוך התנאים עמדו וקדשו אז נקנים באמירה ומדקדק מדקתני עמדו וההוא דשני דייני גזירות מיירי בשלא קדשו מתוך הדברים ומ"מ מאחר שהסכימו על כך תשב עד שתלבין ראשה ומיהו אין ראיה מלשון עמדו דאורחיה דגמרא בהכי כמו קטנה שלא מיאנה (והגדילה) ועמדה ונשאת ביבמות פ' ב"ש (יבמות דף קח.) ור"ת פי' דהא דאמר נקנים באמירה בנישואין ראשונים דוקא שהאב משיא את בתו ויש לו קירוב דעת גדול אצל חתנו אבל התם מיירי בשניים וכן היה אומר ר"ת אין נקנין באמירה אלא כשהאב פוסק אבל אחיה ואמה לא: