Kiddushin 59a · Talmud

וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי ״הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ״? הָכָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן, וְהָתָם רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן. הָכָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאִי תְּנָא ״שְׁלוּחוֹ״ הֲוָה אָמֵינָא: שְׁלוּחוֹ הוּא דְּהָוֵי רַמַּאי, דְּסָמְכָה דַּעְתֵּיהּ, סָבַר: עָבֵד לִי שְׁלִיחוּתַי, אֲבָל חֲבֵירוֹ, דְּלָא סָמְכָה דַּעְתֵּיהּ, אֵימָא לָא לֶיהֱוֵי רַמַּאי. הָתָם רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאִי תְּנָא: ״הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ״ הֲוָה אָמֵינָא: חֲבֵירוֹ הוּא דְּכִי קִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, דְּסָבַר: לָא טָרַח, אֲבָל שְׁלוּחוֹ דְּטָרַח אֵימָא: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן. רָבִין חֲסִידָא אֲזַיל לְקַדּוֹשֵׁי לֵיהּ אִיתְּתָא לִבְרֵיהּ, קַידְּשַׁהּ לְנַפְשֵׁיהּ. וְהָתַנְיָא: מַה שֶּׁעָשָׂה – עָשׂוּי, אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת! לָא יַהֲבוּהּ נִיהֲלֵיהּ. אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי! סָבַר: אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא מְקַדֵּשׁ לַהּ. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה יְהַיב לֵיהּ זוּזֵי לְרַב, אֲמַר: זִבְנַהּ נִיהֲלִי לְהַאי אַרְעָא. אֲזַל זַבְנַהּ לְנַפְשֵׁיהּ. וְהָתַנְיָא: מַה שֶּׁעָשָׂה – עָשׂוּי, אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת! בָּאגָא דְאַלִּימֵי הֲוָה (לֵיהּ), לְרַב – נָהֲגִי בֵּיהּ כָּבוֹד, לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה – לָא נָהֲגִי בֵּיהּ כָּבוֹד. אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי! סְבַר: אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא זַבֵּין לַהּ. רַב גִּידֵּל הֲוָה מְהַפֵּיךְ בְּהַהִיא אַרְעָא. אֲזַל רַבִּי אַבָּא זַבְנַהּ. אֲזַל רַב גִּידֵּל קַבְלֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. אֲזַל רַבִּי זֵירָא וְקַבְלֵיהּ לְרַב יִצְחָק נַפָּחָא. אָמַר לֵיהּ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלֶה אֶצְלֵנוּ לָרֶגֶל. כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: עָנִי מְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה, וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: נִקְרָא רָשָׁע. וְאֶלָּא מָר מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדַעְנָא. הַשְׁתָּא נָמֵי נִיתְּבַהּ נִיהֲלֵיהּ מָר. אֲמַר לֵיהּ: זַבּוֹנֵי לָא מְזַבֵּינְנָא לַהּ, דְּאַרְעָא קַמַּיְיתָא הִיא, וְלָא מְסַמְּנָא מִילְּתָא. אִי בָּעֵי בְּמַתָּנָה – נִישְׁקְלֵיהּ. רַב גִּידֵּל לָא נָחֵית לַהּ, דִּכְתִיב: ״וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה״. רַבִּי אַבָּא לָא נָחֵית לַהּ מִשּׁוּם דְּהַפֵּיךְ בַּהּ רַב גִּידֵּל. לָא מָר נָחֵית לַהּ וְלָא מָר נָחֵית לַהּ וּמִיתְקָרְיָא אַרְעָא דְרַבָּנַן. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי כּוּ׳. לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, מַהוּ? רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מְקוּדֶּשֶׁת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת. מַאי טַעְמָא? הָנֵי זוּזֵי לָא לְמִלְוָה דָּמוּ וְלָא לְפִקָּדוֹן דָּמוּ. לְפִקָּדוֹן לָא דָּמוּ – פִּקָּדוֹן בִּרְשׁוּתָא דְמָרֵיהּ קָא מִתְאַכְּלִי, וְהָנֵי בִּרְשׁוּתָא דִידַהּ קָא מִתְאַכְּלִי. לְמַלְוֶה נָמֵי לָא דָּמוּ – מִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה, הָנֵי בְּתוֹרַת קִידּוּשִׁין יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלַהּ. לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ, וְחָזְרָה בָּהּ, מַהוּ? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוֹזֶרֶת – אָתֵי דִּיבּוּר, וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינָהּ חוֹזֶרֶת – לָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: בִּיטֵּל, אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם בִּיטֵּל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְהָא הָכָא דְּדִיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא, וְקָאָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר! שָׁאנֵי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה, דְּכִי מַעֲשֶׂה דָּמוּ, וְלָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל מַעֲשֶׂה. אֵיתִיבֵיהּ: הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: ״גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ בָּטֵל הוּא״ – הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְהָא נְתִינַת גֵּט לְיַד שָׁלִיחַ, דְּכִי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה דָּמֵי, וְקָתָנֵי הֲרֵי זֶה בָּטֵל! הָתָם נָמֵי, כֹּל כַּמָּה דְּלָא מְטָא גִּיטָּא לִידַהּ – דִּיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא, אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר. אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִים מִידֵּי טוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה.

גמ' ומאי שנא התם - בפ' האיש מקדש: דקתני האומר לשלוחו - צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת מאי שנא התם דנקט לשון שליחות ששלחו לשם כך והכא נקט חברו שלא שלחו לשם כך אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה: דסבר - האי משלח לא טרח האי שליח לבקשה לי במקום אחר ולא סמכה דעתיה לשוויה שליח אלא באותו מקום: מראה מקום הוא לו - אם תמצאנה שם קדשנה לי שם ואיני מטריחך למקום אחר ומיהו אם עבד עבד: לא יהבוה ניהליה - לא רצו ליתנה לצורך בנו: ומקשינן איבעי ליה לאודועיה - להוציא עצמו מן מנהג רמאות: באגא דאלימי - בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם: מהפך בההיא ארעא - מחזר עליה לקנותה: קבליה - קבל עליה סיפר דברי צעקתו לר' זירא: לרגל - כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב: עני המהפך בחררה - מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית: נקרא רשע - שיורד לחיי חבירו: לא הוה ידענא - שרב גידל מתעסק בה: דארעא קמייתא - זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם: ולא מסמנא מילתא - אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון: ארעא דרבנן - הפקר לתלמידים: ואע"פ שנתאכלו המעות - בתוך ל' יום דכי בעו קידושין למיחל ליתנייהו למעות אפ"ה חיילי: לאו למלוה דמו - דנימא המקדש במלוה אינה מקודשת: ולאו לפקדון דמו - דנימא אם לא נשתייר בה שוה פרוטה אינה מקודשת כדאמר בהאיש מקדש (לעיל קידושין דף מז.) התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת כו': להוצאה ניתנה - מקמי דניתחלי קידושין וכי אמר לה התקדשי לי בה לאו דידיה היא ולאו מידי יהיב לה אבל אלו לא ניתנו לה להוציאן אלא ע"מ שתתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זמנא מקדש: וחזרה בה - בתוך ל' אמרה אי אפשי בהן: ביטל אם עד שלא תרם ביטל - האומר לשלוחו צא ותרום וחזר ובטלו מלהיות שלוחו או בפניו או שלא בפניו: דכי מעשה דמו - ואע"פ שלא חלו מיד הוי מעשה מיהא לחול אחר שלשים והא דקרי ליה דיבור משום דלאו מעשה ממש הוא: והגיע בשליח - רבותא אשמועינן אע"פ שלא יצא אחריו לשם כך אלא שפגע בו ואמר לו הרי בטל ולא אמרינן לצעורי בעלמא קא מכוין והכי מפורשת בפ' השולח: כל כמה דלא מטא גיטא - ליד האשה לאו מידי הוא: יורדין לידי טומאה במחשבה - כגון גולמי כלים דאמר בהכל שוחטין (חולין דף כה.) כל שעתיד לשוף לשבץ ולגרר ואמר התם דאכתי חסרון מלאכה הוא וטהורים ואם חישב עליה שלא לשוף ושלא לשבץ הביאתו מחשבה זו לידי גמר מלאכה מכאן ולהבא: ואין עולין מטומאתן - משקבלוה: אלא בשינוי מעשה - שיעשה בה מעשה לקלקלם שישברם או ינקבם וכן עד שלא יקבלו טומאה אין עולין מתורת קבלת טומאה שירדו במחשבה זו אלא בשינוי מעשה עד שיתחיל לשוף לשבץ ולגרר:

לקדושי איתתא לבריה - ומיירי דארצויי ארצי קמיה ושתיק דלשוייה שליח אמר לעיל (קידושין דף מה:) דלא חציף איניש דמשוי אביו שליח אבל הכא דארצויי ארצי ושתיק איכא למימר דסמיך עליו: עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה כו' - פי' בקונטרס דמיירי בחררה של הפקר וקשה מהא דתנן בשנים אוחזין (ב"מ דף י.) ראה את המציאה ונפל לו עליה או שפירש טליתו עליה ובא אחר ונטלה הרי היא שלו וכן הא דקאמר התם (שם) מי שליקט מקצת הפאה ופירש טליתו עליה מעבירים אותו הימנה ואמאי עני מהפך בחררה הוא ואומר ר"ת דאיסור דמהפך דנקט הכא לא שייך אלא דוקא כשרוצה העני להרויח בשכירות או כשרוצה לקנות דבר אחד וחבירו מקדים וקונה והוי דומיא דרב גידל ומש"ה קאמר דנקרא רשע כי למה מחזר על זאת שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר אבל אם היתה החררה דהפקר ליכא איסור שאם לא זכה בזאת לא ימצא אחרת ומיהו קשה מההיא דפרק לא יחפור (ב"ב דף כא:) דקאמר התם מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג אע"פ שהוא של הפקר ונראה דהתם היינו טעמא מפני שהוא יורד לאומנתו כי ההיא דקאמר התם (שם) האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה ואוקי בהדיה מצי לעכובי עליה דקאמר ליה דקא פסקת לחיותאי ועוד אומר רבינו מאיר אביו של ר"ת דמיירי בדג מת שכן דרך הדייגים להשים במצודות דג מת והדגים מתאספים שם סביב אותו הדג וכיון שזה פירש מצודתו תחילה וע"י מעשה שעשה זה מתאספים שם סביב ודאי אם היה חבירו פורש הוה כאילו גוזל לו ויכול לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר ומכאן נראה למהר"ר יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו כל זמן שהמלמד בביתו שמאחר שהוא שכיר שם ילך המלמד במקום אחר להשתכר שם אם לא שיאמר בעה"ב דאין רצונו לעכב המלמד שלו אבל אם שכר בעה"ב מלמד אחד יכול בע"ה אחר לשכור אותו מלמד עצמו ואינו יכול לומר לו הבעה"ב לך ושכור מלמד אחר דנימא ליה אין רצוני אלא לזה שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה ממלמד אחר:

קידושין נט.

Navigate the library