נדריםיג:
טוען את הדף…
לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאָמַר ״הָא קׇרְבָּן״, וְהָא דְּאָמַר ״הַקׇּרְבָּן״. מַאי טַעְמָא? חַיֵּי קׇרְבָּן קָאָמַר. קָתָנֵי: ״לַקׇּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ״, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. וְהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִכְּלָל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן! אָמַר רַבִּי אַבָּא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר: לְקׇרְבָּן יְהֵא, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לָךְ. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קֻוֽנָּם פִּי מְדַבֵּר עִמָּךְ״, ״יָדִי עוֹשָׂה עִמָּךְ״, ״רַגְלִי מְהַלֶּכֶת עִמָּךְ״ — אָסוּר. גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים וּבַנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת. חוֹמֶר בַּנְּדָרִים, שֶׁהַנְּדָרִים חָלִים עַל הַמִּצְוָה כְּבָרְשׁוּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשְּׁבוּעוֹת. וְחוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת, שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְשֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנְּדָרִים. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּאוֹמֵר ״יֵאָסֵר פִּי לְדִיבּוּרִי״, ״יָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶם״, ״רַגְלַי לְהִילּוּכָן״. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״פִּי מְדַבֵּר עִמָּךְ״, וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמָּךְ״. הַדְרָן עֲלָךְ כׇּל כִּנּוּיֵי מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ מוּתָּרִין: ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״, ״כִּבְשַׂר חֲזִיר״, ״כַּעֲבוֹדָה זָרָה״, ״כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין״, ״כִּנְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת״, ״כִּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים״, ״כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ״ — מוּתָּר. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִימָּא״ — פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר. שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּאָמַר ״חוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״ הָא אָמַר ״לַחוּלִּין שֶׁאוֹכַל לָךְ״, מַשְׁמַע: לָא לְחוּלִּין לֶיהֱוֵי אֶלָּא קׇרְבָּן. מַנִּי מַתְנִיתִין? אִי רַבִּי מֵאִיר — הָא לֵית לֵיהּ מִכְּלָללא קשיא - מתניתין דאסר דאמר הקרבן דהיינו כקרבן שאוכל לך רבי מאיר היא דלא שאני ליה בין אמר הקרבן לכקרבן וברייתא דאמר הא קרבן דמשמע חיי: מתני' קונם פי מדבר עמך - מה שאני מדבר עמך אסור טלי כקרבן או שאמר קונם ידי עושה עמך או קונם רגלי מהלכת עמך אסור לדבר עמו ולהלך עמו ולעשות עמו מלאכה: לא קרבן לא אוכל לך - אבל שאוכל לך הוי קרבן להכי אוסר רבי מאיר ואית דאמרי הכי משמע לקרבן בשביל קרבן לא אוכל לך שאם אוכל לך יהא אסור עלי כקרבן: ומקשינן והא לית ליה לרבי מאיר וכו': מתני' קונם פי מדבר עמך - מה שאני מדבר עמך אסור עלי כקרבן או שאמר קונם ידי עושה עמך או קונם רגלי מהלכת עמך אסור לדבר עמו ולהלך עמו ולעשות עמו מלאכה: גמ' חלין על המצוה כברשות - שאם אמר קונם שאני עושה סוכה או קונם שאני מניח תפילין חל עליו הנדר ואם עשה קם ליה בבל יחל: מה שאין כן בשבועה - שאין נשבעין לבטל את המצות דמושבע ועומד מהר סיני הוא לקיימן ולהכי לא חלה שבועה עליה דאין שבועה חלה על שבועה: מה שאין כן בנדרים - דאין חלין על דבר שאין בו ממש כגון דיבור שאין בו ממש ואמאי קתני אסור: באומר יאסר פי לדבורי - כלומ' פי יאסר לאותו דיבור שאני מדבר עמך והפה שנאסר יש בו ממש ודאי וידים למעשה ידיהם שאיני עושה עמך ורגלי להילוך שלא אהלך עמך: דיקא נמי - מתני' דאסר דפי קאמר דקתני קונם פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך שמע מינה דיאסר פי קאמר והיינו דבר שיש בו ממש: הדרן עלך כל כנויי ואלו מותרין - דלא חשיבי נדר: האומר חולין שאני אוכל לך או כבשר חזיר שאוכל לך או כעבודת כוכבים כו': כחלת אהרן וכתרומתו מותר - לאכול עמו דכל הני לאו דבר הנדור הן אלא דבר האסור דממילא מיתסרי בלא נדר ואין נודרים בדבר האסור: אי רבי מאיר והא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן - והיכא דאמר לחולין לא אמרינן דמשמע אלא לקרבן דהיינו הן מכלל לאו:הא דאמר הא קרבן - בשתי תיבות אז אמרינן בחיי קרבן קאמר והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע הא דאמר הקרבן כלומר מתניתין דאסרה מיירי דאמר הקרבן בתיבה אחת לפיכך אסור דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר ליה בתיבה אחת ומתניתין נמי דייקינן דמיירי בתיבה אחת דומיא דקרבן אע"ג דבהעבודה הזה הוי לשון שבועה אף כי בתיבה אחת שאני הכא כיון דבלשון נדר קא"ל דקאמר הקרבן שאוכל לך הילכך אין לפרשו בלשון שבועה היכא דקא"ל בתיבה אחת: קתני לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר והא לית ליה לר"מ מכלל וכו' - השתא דטעמא דאסור משום מכלל וכו' משמע לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן ומשני באמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כלומר הכי מפרש ליה ופר"ת דמיירי דאמר לקרבן בפתח בין לפי דברי המקשה בין לפי דברי המתרץ אלא שהמקשה היה סבור דפי' לקרבן בפתח כמו לא ודחי דמפרשי' ליה לקרבן יהא ור"י מפרש דלפי שינויא מיירי דאמר לקרבן בחטף מיהו לפר"ת ניחא טפי דע"כ למאי דס"ד מעיקרא הוי לקרבן בפתח מדהוה טעי המקשה לומר טעמא דאיסורא משום מכלל ומסתמא ה"ה לדברי המתרץ א"נ גם לפר"י יש ליישב דבזה הם חלוקין המקשה והמתרץ דודאי המקשה היה סבור דגרס לקרבן בפתח לפיכך היה טועה לומר דטעמא משום מכלל לאו כו' ודחי דרבי מאיר מיירי דאמר לקרבן בחטף וא"ת לפר"ת דאמר לשינויא דאמר לקרבן בפתח לרבנן דלית להו האי סברא דלקרבן יהא לפיכך וכו' מ"מ מיתסר מטעם מכלל לאו וכו' לרבנן דאית להו מכלל וכו' וא"כ אמאי קתני רבי מאיר אוסר הא לרבנן נמי מיתסר בשלמא לפר"י דגרס לקרבן בחטף וליכא למימר מכלל לאו וכו' לכך ליכא למיסר כ"א מטעם לקרבן יהא לפיכך מותר לרבנן דלית להו סברא דלקרבן יהא אבל לפר"ת קשה כדפרישית וי"ל דאה"נ דאסור גם לרבנן ולרבותא נקט ר"מ אוסר דאע"ג דרבי מאיר לית ליה מכלל וכו' מ"מ אוסר מטעם דלקרבן יהא וכו': באומר יאסר פי לדיבורי - תימה אמאי לא משני לה דאף כי אין בו ממש ואין נדרים חלים מדאורייתא מ"מ מיתסר מדרבנן כדמסיק רבינא לקמן פ"ב ואיסור דמתניתין מדרבנן קאמר וי"ל דמתרץ ליה האמת דמתניתין מוכחא דמיירי בהכי שאמר יאסר פי לדיבורי כדמסיק דיקא נמי דקתני כו': ידי לעושיהם - וא"ת תיפוק ליה דמעשה ידים גופיה יש בו ממש כדמוכח בכתובות (דף נט.) דאם אמר קונם מעשה ידי דחייל לר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דאה"נ ואגב אינך נקט הך שינויא אכולהו ועוד דאיכא מעשה ידים שאין בהן ממש כגון שלא אתן לפני בקרו תבן: הדרן עלך כל כנויי נדרים ואלו מותרין - הרי עלי: טעמא דאמר חולין שאוכל הא לחולין שאוכל לך וכו' - דס״ד לדיוקא איצטריך למידק מיניה לחולין כיון דלגופיה לא איצטריך: