נדריםכא.
טוען את הדף…
שְׁנֵיהֶם רוֹצִין בִּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין. גְּמָ׳ אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים כּוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי אַמֵּי: אֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: מַאן תְּנָא אַרְבָּעָה נְדָרִים — רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן: לְעוֹלָם אֵין אֶחָד מֵהֶן נָזִיר, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, מִי קָתָנֵי ״שְׁנֵיהֶן רָצוּ״? ״שְׁנֵיהֶן רוֹצִין״ קָתָנֵי. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לוֹ טְפֵי מִסֶּלַע, וְהַלָּה אֹמֵר בְּצִיר מִשֶּׁקֶל, נִדְרָא הָוֵי, אוֹ זֵרוּזִין הָוֵי? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ ״קֻוֽנָּם בֵּיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס״, ״טִיפַּת צוֹנֵן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — מוּתָּר לִיכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת הֵימֶנּוּ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְאַמַּאי? וְהָא ״טִיפַּת צוֹנֵן״ קָאָמַר! אֶלָּא מִשְׁתַּעֵי אִינִישׁ הָכִי. הָכָא נָמֵי מִשְׁתַּעֵי אִינִישׁ הָכִי. אֲמַר לֵיהּ:שניהם רוצין בשלשה דינרין - כלומר זה הנשבע שאינו פוחת לו מן הסלע לא היה פיו ולבו שוין לכך שלא יפחות לו מן הסלע כלום אלא להכי נדר כן לזרז את חבירו שיתן לו ג' דינרין הוא רוצה לבא וזה שנשבע שלא ליתן לו יותר משקל לא היה פיו ולבו שוין שלא היה בדעתו שלא יתן יותר אלא לכך נדר שיתן לו בג' דינרין ולפיכך מותרין: גמ' מאן תנא - התירו חכמים: ר' יהודה היא דאמר אין אחד מהן נזיר - דלא סמכא דעתייהו ממש לשם נזירות אלא תלו נזירותן בזה שבא כנגדן ולא היה פיו ולבו שוין להכי אין אחד מהם נזיר ה"נ לא סמכא דעתייהו בשעת הנדר דכל חד וחד אדעתא דחבריה כדי לזרזו ולא הי' פיו ולבו שוים להכי דאי רבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי אע"ג דלא סמכא דעתייהו להיות נודר ממש בנזיר דתלה נזירות באחר הוי נזיר אותו שנתקיימו דבריו ה"נ אף על גב דלא סמכא דעתייהו אדבור פיהן שלא נתכוונו אלא לזרז אסורים דאמרינן כשנדרו ודאי סמכא דעתייהו דזה לא יפחות מסלע וזה לא יוסיף על שקל והרי פיהן ולבן שוים ואסור: רבא אמר אפי' תימא רבנן - דפליגי עליה דר' יהודה: מי קתני שניהן רצו - דאי קתני הכי הוה משמע שניהן רצו בתחלה בשלשה דינרין ואלא עכשיו בשעת הנדר אין רוצין אלא סמכא דעתייהו אדבור פיהן ופיהן ולבן שוים ונדר מעליא הוי: רוצין תנן - דמשמע מעיקרא היו רוצין בג' דינרין ואכתי שניהן נמי רוצין ולא היה פיהן ולבן שוין הלכך אפילו רבנן מודו דמותרין וכדי לזרז זה את זה נתכוונו שניהן: אמר לו טפי מסלע והלה אומר בציר משקל - היכא דאמר שאינו פוחת מסלע וזה אומר שאינו מוסיף על שקל כיון דדברי שניהם קרובין לשלשה דינרין אמרינן דנדרי זרוזין הוו אבל הכא כיון דאמר טפי מסלע דהיינו פרוטה והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על פרוטה פחות משקל דהשתא מרחקי מילתייהו משלשה דינרין כיון דדייקי הכי נדרא הוי ואסורים או לא דזירוזין הוה: היה מסרב - שהיה מפצירו לאכול אצלו מעט: קונם ביתך שאני נכנס - שנדר שלא יכנס לביתו: וטיפת צונן שאני טועם - שלא לאכול אצלו כלום: מותר ליכנס לביתו ולאכול קימעא ולשתות הימנו טיפת צונן - אבל לא אכילה מרובה: שלא נתכוון זה - המסרב אלא לשום אכילה מרובה שיסעוד אצלו הרבה ולשון טיפת צונן לא נתכוון זה שהיא שתיה מועטת: והא טיפת צונן קאמר - דמשמע שתיה מועטת ואכילה מועטת: אלא משתעי איניש הכי - דכי אמר (טיפת צונן) יאכל עמו ודאי לאכילה מתכוון וכי נדר זה שאינו טועם עמו טיפת צונן ודאי לאכילה מרובה נתכוון ולהכי מותר לשתות טיפת צונן: ה"נ משתעי איניש הכי - דכי נתכוון ליתן שלשה דינרין אומר שאינו מוסיף על פרוטה פחות משקל ולעולם נדרי זירוזין הוו ואפילו דאמר טפי מסלע ובציר משקל:אלא להפלאה - וא"ת והא גבי נדרים לא כתב יפליא וי"ל דילפינן מהדדי משום דאתק' נדרים לנזירות: מספיקא לא משעבד נפשיה - וה"נ במתניתין אע"ג דבשעת הנדר לא היה דעת זה וזה בג' דינרין אלא הוה דעתיה להוריד כמה שיוכל לזה דלמא בשעת הנדר מספקא ליה אם חל נדר אם לאו דשמא יתן לו סלע או יתן לו בב' דינרין מספיקא לא משעבד נפשיה: רבא אמר - לא היו מסופקין אפי' תימא רבנן מי קתני שניהן רצו דהוה משמע רצו לבסוף ולא מתחלה רוצים קתני משמע דמתחלה כשנודרים היו רוצים בג' אלו שהיו ואנן סהדי דדעתן לכך הלכך לאו נדר הוא כלל דדוקא כשאמר המוכר לבסוף שכך היה דעתו מתחלה כדפרישית אבל אם אמר שדעתו למה שהיו אומרים מכוונת לבם לכך התם אין נדרי זירוזין דהוי נדר קיים ודלא כרבי יהודה משום רבי טרפון: