נדריםכב:
טוען את הדף…
לָא עָבְרִינַן יַרְדְּנָא. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כׇּל הַכּוֹעֵס, אֲפִילּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כׇּל מְזִמּוֹתָיו״. רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָמַר: מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ וּמוֹסִיף טִיפְּשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ״, וּכְתִיב: ״וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בְּיָדוּעַ שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרוּבִּין מִזְּכִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע״. אָמַר רַב אַדָּא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִלְמָלֵא (לֹא) חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל לֹא נִיתַּן לָהֶם אֶלָּא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה וְסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ בִּלְבַד, שֶׁעֶרְכָּהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא. מַאי טַעְמָא: ״כִּי בְּרֹב חׇכְמָה רׇב כָּעַס״. אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֵין נִזְקָקִין לֶ״אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, חוּץ מִ״קּוּנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי״, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכַּתּוּ. הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַסִּי, אָמַר לַהּ: בְּמַאי נְדַרְתְּ? בֵּ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״. אֲמַר לַהּ: אִי נְדַרְתְּ בְּ״מוֹהִי״ שֶׁהִיא כִּינּוּי בְּעָלְמָא — מִזְדְּקִיקְנָא לִךְ, הַשְׁתָּא דְּלָא נְדַרְתְּ בְּ״מוֹהִי אֶלָּא בֵּ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, לָא מִזְדְּקִיקְנָא לִךְ. רַב כָּהֲנָא אִיקְּלַע לְבֵי רַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: לִטְעוֹם מָר מִידֵּי. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָרֵי כּוֹלָּא, לָא טָעֵימְנָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָרֵי כּוֹלָּא, לָא טָעֲימַתְּ לֵיהּ. הָנִיחָא לְרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר: ״לָא מָרֵי כּוֹלָּא״. אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף, אַמַּאי אֲמַר ״לָא מָרֵי כּוֹלָּא״? הָכִי הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״לָא מָרֵי כּוֹלָּא״ הוּא דְּקָאָמְרַתְּ, הִלְכָּךְ לָא טָעֲימַתְּ לֵיהּ. אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הִלְכְתָא, פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְנִזְקָקִין לֵ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״. מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן בְּרַב סְחוֹרָה דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדְךָ, הֲבִיאֵהוּ לְיָדִי. הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לְמִישְׁרֵא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ: נְדַרְתְּ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אִין. כַּמָּה זִימְנִין. אִיקְּפַד רַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ: זִיל לְקִילְעָךְ. נְפַק רַב סְחוֹרָה וּפְתַח פִּיתְחָא לְנַפְשֵׁיהּ. רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזֶה הִיא דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם. כֹּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וְהַשְׁתָּא דְּאִיקְּפַד רַב נַחְמָן — אַדַּעְתָּא דְּהָכִי לָא נְדַרִי. וּשְׁרָא לְנַפְשֵׁיהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לְמִישְׁרֵא. אֲתָא לְקַמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן, אָמְרִי לֵיהּ: נְדַרְתְּ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אָמַר: אִין. אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אִין. כַּמָּה זִימְנִין,לא עברינן ירדנא - עדיין לא עברנו את הירדן כשאירע אותו מעשה ולא הוינן בתחום א"י: כגובה אפו - שיש לו חרון: אין אלהים כל מזמותיו - במחשבותיו אין שכינה חשובה כנגדו: יפרוש אולת - שמשתטה: רב פשע - שפשעיו מרובים: מפני שערכה של ארץ ישראל הוא - שכתוב בו ערך חלק של כל שבט ושבט ולא סגיא בלאו הכי ולפי שבעטו וחטאו נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים להטריחן יותר: אין נזקקין - להתיר לו נדרו לפי שנדר חמור הוא: חוץ מקונם אשתי נהנית לי - שאפילו נדר באלהי ישראל שאין אשתי נהנית לי נזקקין להתיר לו לפי שאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים בידים לעשות שלום בין איש לאשתו לא כ"ש האי נדר אי נדר באלהי ישראל שהוא לשון נדר: לא מרי כולא - שהוא נשבע באדון העולם לא אוכל א"ל רב יוסף לא מרי כולא לא טעימת ליה הכי קאמר רב יוסף לא מרי כולא קאמרת בודאי לא טעימת ליה שאסור להתיר לך דהיינו כמי שנשבע באלהי ישראל: [חסר הנה והעתקתיו מפירוש רבינו גרשום] הניחא לרב כהנא - לפי שהיה מסרב בו רב יוסף נדר הכי אלא רב יוסף אמאי קאמר נמי לא מרי כולא: [ה"ק לא מרי כולא קאמרת] - בתמיה קא"ל רב יוסף כדאמרן: איקפד רב נחמן - שלא היה יכול לומר לו דבר שהוא פתח לחרטה: אמר ליה זיל לקילעך - לביתך הואיל ואיני יודע לפתוח לך: כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם - שיהא דבר מקובל נמי בעיני הבריות הוי תפארת לעושיה והואיל דאיקפד רב נחמן שאין מתקבל עליו שנדרו חמור כ"כ שאינו יכול למצוא לו פתח אדעתא דהכי והכי לא נדרי:אין נזקקין לאלהי ישראל - דכיון שנשבע בשם שמים אין נזקקים לו: חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע לו שלא הכת' - וריצב"א ל"ג ונודע לו שלא הכתה דאם כן אפי' התרה נמי לא בעי דאמר כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות אלא הכי גרסינן חוץ מקונם אשתי נהנית לי ותו לא ומיירי שהוא אמת שגנבה כיסו ושהכתה את בנו דהשתא בעי התרת חכם וקאמר דאפי' נשבע באלהי ישראל נזקקין להתירו משום שלום בית: לעושיה - להקב"ה ותפארת לו מן האדם שבני אדם מקלסים אותו: והשתא דאיקפד רב נחמן אדעתא דהכי וכו' - פי' משום דליכא תפארת מן האדם אבל תפארת לעושיה שמא הוה כגון שנדר לקיים דבר מצוה: ושריא לנפשיה - פי' שע"י פתח זה נתחרט והפר לו נדרו וא"ת אמאי לא התיר לו רב נחמן מעיקרא ע"י חרטה דהא רב נחמן גופיה אמר לעיל הלכה פותחין בחרטה וי"ל דהיינו דוקא כשמתחרט מן הנדר מעיקרא אבל כשאינו מתחרט אלא מכאן ולהבא לא ולכך לא רצה להתירו עד שאמר אדעתא דהכי נדרת: