נדרים טז.

פרק ב׳ · ואלו מותרין

Nedarim 16a · Chapter 2: VeEllu Muttarin

גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה — לָא שָׁנֵי לֵיהּ ״קׇרְבָּן״ וְלָא שָׁנֵי לֵיהּ ״הַקׇּרְבָּן״. אֵימָא סֵיפָא: ״לַקׇּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ״ — מוּתָּר. וְהָתְנַן: ״לַקׇּרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ״ — רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְאָמַר רַבִּי אַבָּא: נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר: ״לַקׇּרְבָּן יְהֵא, לְפִיכָךְ לֹא אוֹכַל לָךְ״. לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאָמַר ״לַקׇּרְבָּן״, הָא דְּאָמַר ״לָא לְקׇרְבָּן״ — דְּלָא הָוֵי קׇרְבָּן קָאָמַר. מַתְנִי׳ שְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לָךְ, הָא שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לָךְ, לָא שְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לָךְ — אָסוּר. גְּמָ׳ מִכְּלָל דְּהָא שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לָךְ — דְּלָא אָכֵילְנָא מַשְׁמַע. וּרְמִינְהוּ: שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. שֶׁאוֹכַל וְשֶׁלֹּא אוֹכַל, שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. מִדְּקָאָמַר שֶׁלֹּא אוֹכַל, שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי, מִכְּלָל דְּשֶׁאוֹכַל לָךְ — דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע! אָמַר אַבָּיֵי: ״שֶׁאוֹכַל״ שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת מַשְׁמַע. הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל, וְאָמַר: ״אָכֵילְנָא אָכֵילְנָא״, וְתוּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל״ — דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע. אֲבָל אָמַר: ״לָא אָכֵילְנָא לָא אָכֵילְנָא״, וְתוּ אָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל״ — ״דְּלָא אָכֵילְנָא״ קָאָמַר. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״שֶׁאוֹכַל״ דִּשְׁבוּעָה — ״שֶׁאִי אוֹכַל״ קָאָמַר. אִם כֵּן, פְּשִׁיטָא! מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: מֵיקַם לִישָּׁנָא הִיא דְּאִיתְּקִיל לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אַבָּיֵי לָא אָמַר טַעַם כְּרַב אָשֵׁי — דְּלָא קָתָנֵי ״שֶׁאִי אוֹכַל״. וְרַב אָשֵׁי נָאדֵי מִן טַעַם דְּאַבָּיֵי. קָסָבַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ נָמֵי, מַשְׁמַע שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת. הָיוּ מְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל וְאָמַר: ״לָא אָכֵילְנָא לָא אָכֵילְנָא״, וְאָמַר נָמֵי: ״שְׁבוּעָה״, בֵּין ״שֶׁאוֹכַל״ בֵּין ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ — הָדֵין ״אָכֵילְנָא״ מַשְׁמַע דְּאָמַר. וְאִיכָּא לְתָרוֹצַהּ נָמֵי לִישָּׁנָא ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״ — ״שְׁבוּעָה דְּלָא אָכֵילְנָא״ קָאָמַר. אֶלָּא תַּנָּא פַּסְקַהּ: ״שֶׁאוֹכַל״ — ״דְּאָכֵילְנָא״ מַשְׁמַע, וְ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ — ״לֹא אוֹכַל״ מַשְׁמַע. מַתְנִי׳ זֶה חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים, וְחוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד? אָמַר: ״קֻוֽנָּם סוּכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה״, ״לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל״, ״תְּפִילִּין שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ״ — בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מוּתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת.

גמ' מתניתין - דהכא לא קתני דלהוי מותר אלא הקרבן שאוכל ולא קרבן שאוכל ואהכי רבי מאיר היא ולא רבי יהודה: אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והא תנן - באידך פירקין לקרבן לא אוכל לך וכו': הא דאמר לקרבן - אסור ומתניתין דקתני מותר דאמר לא לקרבן דמשמע לא להוי קרבן מה שלא אוכל לך דאם אוכל ליהוי קרבן דהיינו מכלל לאו הן ולית ליה לרבי מאיר מכלל לאו הן: מתני' שבועה לא אוכל לך כו' הא שבועה שאוכל אסור - כדמפרש בגמרא דהאי שאוכל לא אוכל משמע כלומר שבועה תהא חלה עלי אם אוכל והאי שבועה ליכא למימר דחיי שבועה קאמר דשבועה לית בה ממש כמו בקרבן אלא שבועה ממש קאמר: לא שבועה לא אוכל לך אסור - אפי' לרבי מאיר דהכי גמרינן במסכת שבועות (דף לו.) דבשבועה אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן: גמ' שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין - מפצירים שיאכל ואמר אכילנא אכילנא ומתוך כך אמר שבועה שאוכל משמע דאכילנא קאמר: (כשלא היו מסרבין בו אלא מעצמו אמר שבועה שאוכל): רב אשי אומר - הא דקתני הא שבועה שאוכל שאי אוכל קתני ולהכי אסור דלא אכילנא הוא: פשיטא - דודאי אי קאמר שאי אוכל ודאי לא אכילנא הוא ואסור: מהו דתימא - האי דקאמר שאי אוכל מיקם לישנא כלומר תקון הלשון הוא דבדעתו היה לומר שאוכל ונתקל ואמר שאי אוכל ונימא לעולם להוי כמאן דאמר שאוכל קא משמע לן דלא דודאי אסור: אביי לא אמר כטעמא דרב אשי דלא קתני - במתני' שאי אוכל: ורב אשי הוה נאדי - נדוד וסור מטעמיה דאביי דכי היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה בין אם אמר שבועה שאוכל בין אם אמר שבועה שלא אוכל משמע דקאמר אכילנא אם אמר שבועה שאוכל משמע קאמר אכילנא דהכי קאמר בתמיה לא אכילנא לא אכילנא שבועה שאוכל בודאי ואם אמר שבועה שלא אוכל הדין משמע נמי דאכילנא דמשמע לא אכילנא שבועה אי לא אכילנא והיינו חדא לישנא: והא איכא נמי לתרוצי - בניחותא דמשמע לישנא אחרינא והאי דאמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא משמע דהאי דאמר לא אכילנא בניחותא קאמר אם כן לא להוי אסור אי נמי כי אמר במתניתין שבועה לא אוכל אלא ודאי ליתא לטעמא דאביי אלא ודאי תנא במסכת שבועות דשאוכל דאכילנא משמע ולא ענין אחר ושלא אוכל משמע דלא אכילנא ולא דבר אחר הלכך מתרץ מתניתין שאי אוכל דכשאוכל ודאי לאו משמע אלא אי אמר דאכילנא: מתני' זה חומר בשבועות מבנדרים - הא דאמרן שבועה שלא אוכל כו' דבשבועות אסור ובנדרים מותר:

לא שבועה לא אוכל לך אסור - מטעם מכלל לאו וכו' וא"ת מאי שנא מקרבן ויש לומר דמשום דשבועה חמורה טפי מנדרים משו"ה אזלינן לחומרא עוד יש לומר דטעמא דשבועה היינו משום דגזרינן שמא יאמר שבועה לא אוכל וידלג לא ובהא ודאי פשיטא אבל גבי נדר אפי' ידלג לא ויאמר קרבן לא אוכל ליכא איסור: זה חומר בשבועות מבנדרים - ומפרש לא קרבן לא אוכל לך וכו' פריך בגמרא דחומר מכלל דנדר הוא מדקאמר חומר בשבועו' מבנדרים משמע הכי דהחומרא דנדרים אינה שוה לשבועה אבל מ"מ נדר קל הוי והא מותר קתני ומשני אסיפא דאידך קתני שבועה שאיני ישן דודאי בנדרים ליכא איסורא כ"א מדרבנן כדאמר רבינא וגבי שבועה איכא איסורא דאורייתא וא"ת לשנויא אחרינא דאוקימנא לעיל כגון דאמר קונם עיני בשינה היום וכו' דלשם ודאי איכא איסורא דאורייתא (וכי) היכא מיתרצנא לישנא דתני דחומר וכו' דליכא למימר דקאי אסיפא פי' כמו שמתרץ הספר דהתם איכא איסורא דאורייתא בנדרים כמו בשבועות כמו שפי' וי"ל דקאי אדיוק' דמתני' ונדקדק הכי טעמא משום דאמר קונם עיני דהוי דבר שיש בו ממש אבל קונם שלא ישן ליכא איסורא דאורייתא כי אם מדרבנן כדפרשינן לעיל דכולהו אמוראי מודו דאיכא איסורא דרבנן ולא פליגי אלא בלישנא דבל יחל ועל זה אומר זה חומר בשבועות מבנדרים דבשבועות כה"ג איכא איסורא דאורייתא: