נדריםמח.
טוען את הדף…
וַאֲסוּרִים בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר. וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל — כְּגוֹן הַר הַבַּיִת, וְהָעֲזָרוֹת, וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר — כְּגוֹן הָרְחָבָה, וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַתֵּיבָה, וְהַסְּפָרִים. וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא, וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט. מָה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט? שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת, לַהֶדְיוֹט צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְזַכּוֹת, לֹא דִּבְּרוּ בְּנָשִׂיא אֶלָּא בַּהֹוֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב, שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶן עַל יְדֵיהֶן. גְּמָ׳ אַמַּאי מִיתְּסַר? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָתָנֵי: וּמָה תַּקָּנָתָן — יִכְתְּבוּ חֶלְקָן לַנָּשִׂיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט, וּמָה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לְכוֹתֵב לַהֶדְיוֹט? הַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת, וְהַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — צְרִיכִים לְזַכּוֹת, לֹא דִּבְּרוּ בְּנָשִׂיא אֶלָּא בַּהֹוֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לְזַכּוֹת, שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶן עַל יְדֵיהֶן. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַנְשֵׁי גָלִיל קַנְטְרָנִין הָיוּ, וְהָיוּ נוֹדְרִין הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, עָמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶם וְכָתְבוּ חֶלְקֵיהֶן לַנָּשִׂיא. מַתְנִי׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — נוֹתְנוֹ לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו נוֹדֵר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וְהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ. וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים הִינָּן לְפָנֶיךָ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בִּסְעוּדָה. אָמַר: אִם שֶׁלִּי הֵם — הֲרֵי הֵם מוּקְדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם. אָמַר לוֹ: נָתַתִּי לְךָ אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמַיִם?! אָמַר לוֹ: נָתַתָּ לִי אֶת שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךְ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמִתְרַצִּין זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ תְּהֵא מְקוּדֶּשֶׁת — אֵינָהּ מַתָּנָה. גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְאִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִילָּתוֹ — אָסוּר. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּבֵית חוֹרוֹן בְּאֶחָד, דַּהֲוָה סוֹפוֹ מוֹכִיחַ עַל תְּחִילָּתוֹ. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לֵיהּ ״וְהִינָּן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא״. אֲבָל אָמַר לֵיהּ: ״שֶׁיְּהוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁיָּבֹא אַבָּא״ — ״מִדַּעְתְּךָ״ הוּא דְּאָמַר לֵיהּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אָמְרִין לַהּ, אָמַר רָבָא: לָא תֵּימָא טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ ״וְהִינָּן לְפָנֶיךָ״ הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל אֲמַר לֵיהּ ״הֵן לְפָנֶיךָ שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל״ — מוּתָּר. אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר לֵיהּ ״הֵן לְפָנֶיךָ יָבֹא אַבָּא וְיֹאכַל״ — אָסוּר. מַאי טַעְמָא — סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו.בדבר של אותה העיר - דשל שניהן הן: והבור שבאמצע - כדמפרש בשלהי פרק בתרא דעירובין (דף קד.): והספרים - ספרי תורה ששניהן נתנו בהן מעות עם אנשי אותה העיר: והכותב חלקו לנשיא - בגמרא מפרש לה: שהכותב לנשיא א"צ לזכות - ע"י אחר אבל הכותב להדיוט צריך לזכות ובזה כח נשיא יפה מכח הדיוט: בהווה - שכן דרך לחלוק כבוד לנשיא: גמ' תניא רבי יהודה אומר אנשי גליל קנטרנין הן - כעסנים הן: וכתבו - מדבר של אותה העיר לנשיא כוי שיהו אלו ואלו מותרין בהן: מתני' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל - הך מתניתין אייתי נמי לעיל באידך פירקין (נדרים ד' מג.) אלא דהתם לא נקט לה אלא משום דיוקא משום דבעי למיתנא עלה הפקר דפליג בה רבי יוסי: ויהא העון תלוי בראשו - שיהא אביו המודר הנאה אוכל על ידו: אמרו חכמים כל מתנה שאינה - כל כך ברשות המקבל שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה: גמ' מעשה לסתור - דברישא קתני המודר הנאה וכו' וקתני תקנתא דמצי למעבד כה"ג והדר תני נעשה וכו' לסתור דבריו הראשונים: חסורי מחסרא והכי קתני - במתניתין המודר הנאה וכו': ואם הוכיח סופו על תחלתו - שלא נתן לו אלא על מנת שיתן לזה ייאכל אסור ומעשה נמי וכו': לא שנו - דאינה מתנה אלא דאמר ליה והינן לפניך דמשמע דהכי א"ל והינן נתונין לך אלא על מנת שיבא אבא: אבל אמר ליה והן לפניך שיבא אבא ויאכל מדיעתיה הוא דקא אמר ליה - דהכי משמע והן נתונים לך והם בדעתך שיבא אבא הוי דוקא לו: ע"א אמר רבא לא תידוק ותימא דאיכא חילוק בין והינן לפניך בין והן לפניך דודאי תרוייהו אסירי דהא סעודתו מוכחת עליו שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא אביו ויאכל דה"ל כמ"ד והינן לפניך:בדברים של אותה העיר - שהם דרים בה שהן (מפני) שותפין וזה אסור מפני חלקו של זה: רחבה ומרחץ ובית הכנסת - אתיא כרבנן דאסרו בחצר דאין ברירה: אסור ברחבה ובבית הכנסת - יש לדקדק לכאורה משמע דאתי' כרבנן דאמרי אין ברירה ולא אמר האי בדידיה קמהלך כמו בחצר לרבי אליעזר ובפרק בתרא דביצה (דף לט -) גבי בור דמתניתין דעולי בבל קבעי למימר דמתני' דהכא אית ליה ברירה ולכך מותר בבור משום דהאי בדידיה קממלא והאי בדידיה קממלא ואם כן אמאי אסור בבית הכנסת ובדברים של אותה העיר ויש לחלק [בממלא] מים מן הבור בהא סבר תנא דיש ברירה בהא שהוא מסלקו מחלק חבירו אבל להשתמש או להכנס בדבר שחבירו שותף ודאי לית להו ברירה וה"ה דהוי מצי למיתני דשניהן מותרין למלאות מבור שבעיר בפרק הדר (עירובין מה:) עוד נראה להר"ר שמואל מאויר"א ז"ל דסוגיא דהתם סברה כסברא דריש פירקין דרבנן סברי שפיר דיש ברירה ולא אסרו אלא (בברירה) משום קנסא ודווקא בדברים של אותה העיר אבל בדברים של עולי בבל לא רצו לקנוס לפי שהוא לכל העולם: והתיבה - ארון שנותנין בו ס"ת: והספרים - היו רגילין לקנות ספרים משל צבור ללמוד בהם בני העיר: והכותב חלקו לנשיא - מפרש בגמרא דה"ק כיצד תקנתם יכתבו חלקם לנשיא והא דלעיל גבי חצר לא קאמר הך תקנתא דחצר שהיא מיוחדת ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דמעיקרא נמי אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אחר כך יכולין לילך וליהנות שהנשיא לא יקפיד עליהן כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי היא לכל בני העיר ולנשיא לאו דווקא ה"ה אם לאחד מבני העיר אלא לרווחא דמילתא נקט כדמוכח לקמן לא דברו חכמים אלא בהווה והטעם לפי שחולקים כבוד לנשיא א"נ כיון שאנו מתחילים לעשות תקנה בחלק זה יש לנו לעשות התקנה הטובה שנוכל ואם נתקן שיתנוהו לאחד מבני העיר שגם הוא ידיר אחד מחבירו הנאה אבל הנשיא אינו רגיל להדיר ולהקפיד על ישראל: אין צריך לקנות - דאלים כחו ולכך תיקנו שיכתוב לנשיא דאין צריך לקנות שאם יתקנו לכתוב לאחר פעמים ישכחו לזכות ואתי לידי תקלה: שכבר כתבו אביהם - כלומר זכותם כתבו לנשיא מדורות הראשונים: אמאי מיתסר - בשביל שכתב חלקו לנשיא: עמדו אבותיהם - ראשי בית אבות שלהם והכריחום שיכתבו חלקיהם לנשיא: כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה - כלומר שאם הקדישה בעודה בידו אינה מקודשת אינה מתנה גם לשאר מינים ואסור אביו ליכנס בחצר וא"ת והא אמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וי"ל דהתם כל כמה דלא החזיר הוי מתנה גמורה לכל מה שירצה אבל הכא אין בידו להקנותה לשום אדם דלא נתנה אלא כדי שיאכל אביו: מעשה לסתור - דעד השתא לא חזינן מתנה גרועה: ואם הוכיח סופו על תחילתו - פירוש סוף דיבורו כגון שסיים ואינם לפניך אלא כדי שיאכל פלוני אבל אמר ליה והם לפניך שיבא אביו מדעתו קאמר ליה: סעודתו מוכיח עליו - שלא היה בדעתו ליתן כ"א שיבא אביו: