נדריםנט.
טוען את הדף…
אָמְרִי: מַעֲשֵׂר, דִּיגּוּן הוּא דְּקָא גָרֵים לֵיהּ. מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: ״קֻוֽנָּם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי״, ״קֻוֽנָּם הֵן עַל פִּי״, ״קֻוֽנָּם הֵן לְפִי״ — אָסוּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן. ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל״, וְ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — מוּתָּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה — אֲפִילּוּ גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין. אָמַר רַבִּי אַבָּא: שָׁאנֵי קוֹנָמוֹת, הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי מִתְּשִׁיל עֲלַיְיהוּ — הָווּ לְהוּ כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וְאֵין בָּטֵיל בָּרוֹב. וַהֲרֵי תְּרוּמָה, דְּאִי בָּעֵי מִיתְּשִׁיל עֲלַהּ, וּבָטְלִי בְּרוֹב. דִּתְנַן: סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חוּלִּין — תֵּרָקֵב. הָא לְמֵאָה — תַּעֲלֶה! אָמְרִי: בִּתְרוּמָה בְּיַד כֹּהֵן עָסְקִינַן, דְּלָא מָצֵי מִיתְּשִׁיל עֲלַהּ. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: אִם הָיְתָה טְהוֹרָה תִּמָּכֵר לְכֹהֵן! אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ לוֹ מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן עָסְקִינַן. [וְהָא] קָתָנֵי סֵיפָא: תִּימָּכֵר לְכֹהֵן חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה? אֶלָּא אֵימָא: בִּשְׁלָמָא קוּנָּמוֹת — מִצְוָה לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהֶן, מִשּׁוּם דְּרַבִּי נָתָן. דְּאָמַר רַבִּי נָתָן: כׇּל הַנּוֹדֵר — כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּימוֹ — כְּאִילּוּ מַקְטִיר עָלֶיהָ. תְּרוּמָה מַאי מִצְוָה לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלַהּ? גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִיטְרָא בְּצָלִים שֶׁתִּיקְּנָהּ וּזְרָעָהּ — מִתְעַשֶּׂרֶת לְפִי כוּלָּהּ. יָתֵיב רַבָּה וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מַאן צָאֵית לָךְ וּלְרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ! הֶיתֵּר שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלַךְ? אֲמַר לֵיהּ: מִי לָא תְּנַן דִּכְווֹתַהּ: בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִימְּחוּ,תריץ מעשר - תרומת מעשר דיגון הוא [דקא גרים]. ליה דלא מחייב בתרומת מעשר עד דמידגן והאי מאשתקד נידגנה הלכך מעשר עליה משל אשתקד ולא הוי איסורו על ידי קרקע הלכך לא הוי בטילתו ע"י קרקע: אפילו גידולי גידולין אסורין - אלמא דאין גידולי היתר מעלין את האיסור וקשיא לרבי אמי: ואין בטיל ברוב - כלומר ברוב מדתו בגדוליו רבים: הרי תרומה דיאי בעי מיתשיל עלה - שאם היה בדעתו להפריש תרומה ומעשר על פירותיו מפירות קופה זו וטעה ונתן מקופה אחרת יכול לשאל עליה לפני חכם ולומר לו לא היה בדעתי ליתן מקופה זו אלא מזו ולא הויא תרומה ואפילו הכי בטלה ברובא דתנן וכו': תירקב - הכל שאין לה תקנה לא לכהן ולא לישראל: הא אם נפל למאה תעלה - סאה אחת ושאר מותר אלמא דבטלה ברוב דידיה כמו האי דהיינו במאה ואכתי קשיא לרבי אמי מתני' דנדרים: [ומשני] הא תרומה בתרומה ביד כהן עסקינן - דמאחר שזכה בה כהן לא מצי מיתשיל עלה אינש ולא דמי לקונמות: תימכר לכהן - הרי ביד כהן היא ואין צריך לו למוכרה: אלא ביד ישראל עסקינן שנפלו וכו' - דלא מצי איהו מיתשיל עלה שכבר זכה בה כהן: והא קתני סיפא אם היתה טהורה תימכר לכהן - שהרי ביד ישראל היא חוץ מדמי אותה סאה אם נפלה לו מבית אבי אמו כהן אמאי אמר חוץ מדמי אותה סאה אפילו אותה סאה נמי תימכר הואיל ובאתה לו בירושה: אלא - לעולם בתרומה ביד ישראל עסקינן ומצי מתשיל [עליה] ואפילו הכי בטלה ברובא והדרא קושיא לדוכתיה תריץ הכי גרסינן אלא גבי קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו וכמאן דאיתשיל עלייהו דמי והוה ליה דבר שיש לו מתירין ואין בטל ברוב: אבל תרומה מאי מצוה איכא לאיתשולי עלה - וכיון דלאו מצוה היא לא אתי לאיתשולי עלה וכדבר שאין לו מתירין דמי להכי בטיל ברובא: וזרעה מתעשרת לפי כולה - אפילו מן הליטרא של עיקר: היתר שבהן - אותה ליטרא של עיקר שהיתה מתוקנת: היכן הלך - הואיל ואיתיה בעין אין צריך לעשרם: בצלים - של ששית וכו' לימא היתר שבהן העיקר שגדלו בששית להיכן הלך ותשתרי העיקר:מתיב רמי בר חמא קונם פירות הללו עלי קונם כו' - דכיון דאמר קונם סתמא אסרם עליו בהנאה בין בחליפין בין בגידולין: קונם שאני אוכל - לא אסר עצמו אלא בגופם והלכך בדבר שזרעו כלה הגידולין מותרין אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אלמא גידולי היתר אינם מעלים את האיסור דאי מעלים גידולין אמאי אסורין הרי לא אסר עצמו אלא בגוף הפירות ולא אסר בגידולין וליתו גידולי היתר וליבטלו לעיקר אלא שמע מינה דגידולין לא מבטלין לעיקר הלכך העיקר מתפשט בגידולין ואסורין מטעם עיקר ועיקר חשוב ואינו בטל ונהי דודאי אינו מתיר ע"י קרקע כמו שביעית מכל מקום דמי לעל ידי קרקע התירו ולא שייך לשנויי דיגון הוא דקא גרים ליה: א"ר [אבא] שאני קונמות הואיל ואי בעי מיתשל עלייהו והוי כדבר שיש לו מתירין ולא בטיל - ולכך לא מבטלי גידולי לעיקר והא דתנן לעיל (נדרים דף נב -) קונם יין ונפל לתבשיל אם יש בו טעם יין אסור ואם אין בו טעם יין מותר דבטל היינו משום דהוי מין בשאינו מינו דהאי דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו מין במינו והא דמסיק רב אשי פרק בתרא דביצה (דף לט -) דמים ומלח לא בטילי בעיסה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואע"ג דלא הוי מין במינו יש לומר דהתם משום דאיכא נתינת טעם ולא בטלי: והרי תרומה כו' דתנן - ה"ה דהוי מצי למיפרך למאן דאמר תרומה אין לה מתירין: סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה תרקב - דאינה בטלה בפחות מק' ואסמכוה רבנן [אקרא דכתיב] תרימו ממנו מה שאתה מרים ממנו שנפל לתוכו מקדשו: א"ה - דמוקי להו ביד כהן אם כן איירי שהדימוע אירע בבית הכהן [אימא סיפא אם היתה טהורה] תמכר לכהן והא דידיה הוא אלא מיירי שהיא ביד ישראל וא"ה בישראל שנפלו לו תרומה מבית אבי אמו כהן דהשתא הוי דידיה: תמכר לכהן חוץ מדמי סאה - והא דידיה הוא אי מיירי שהן ביד הישראל ושפיר מצי מזבין לה אלא שמע מינה דמיירי בתרומה שהפריש ישראל ליתן לכהן: הכי גרסינן אלא בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו והוי דבר שיש לו מתירין: גופא כו' היתר שבהם להיכן הלכה - כלומר היתר שהיה בליטרא שעישר היכן הלך דסבירא להו דלא קאמר גידולי היתר מעלין את האיסור מצי לאוכוחי דגידולי היתר מעלין את האיסור מההיא דמנכש דלעיל: