נדריםכב.
טוען את הדף…
אִילּוּ לָא חֲמָאת בָּהּ אִימַּהּ מִילִּין דַּעֲזִיבָה — בִּכְדִי לָא אַדַּרְתַּהּ! מִי אַדַּרְתַּהּ? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא, וְשַׁרְיַיהּ. בַּר בְּרַתֵּיה דְּרַבִּי יַנַּאי סָבָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי סָבָא, אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ הֲוָה יָדְעַתְּ דְּפָתְחִין פִּינְקְסָךְ וּמְמַשְׁמְשִׁין בְּעוֹבָדָךְ, מִי נְדַרְתְּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, וְשַׁרְיֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא: מַאי קְרָאָה — ״וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר״. וְאַף עַל גַּב דִּפְתַח רַבִּי יַנַּאי לֵיהּ — אֲנַן לָא פָּתְחִינַן לֵיהּ בְּהָא. וְלָא פָּתְחִינַן בְּהָדָא אַחְרָנִייתָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי פְּתַח לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְהָהוּא סָבָא: ״יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא״. כׇּל הַבּוֹטֶה — רָאוּי לְדוֹקְרוֹ בְּחֶרֶב, אֶלָּא — לְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. וְלָא פָּתְחִינַן בַּהֲדָא אַחְרָנִייתָא, דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר — כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, וְהַמְקַיְּימוֹ — כְּאִילּוּ מַקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן. בְּרֵישָׁא פָּתְחִינַן. בְּסֵיפָא, אַבָּיֵי אָמַר: פָּתְחִינַן, רָבָא אָמַר: לָא פָּתְחִינַן. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּהָדֵין לִישָּׁנָא. רַב טַבְיוֹמֵי מַתְנֵי הָכִי: בְּסֵיפָא לָא פָּתְחִינַן. בְּרֵישָׁא, אַבָּיֵי אָמַר: פָּתְחִינַן, רָבָא אָמַר: לָא פָּתְחִינַן. וְהִלְכְתָא: לָא פָּתְחִינַן לָא בְּרֵישָׁא וְלָא בְּסֵיפָא. וְלָא פָּתְחִינַן בְּהָא נָמֵי דִּשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּימוֹ — נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, מַאי קְרָא: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״, וְיָלֵיף ״חֲדָלָה״ ״חֲדָלָה״. כְּתִיב הָכָא: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר״, וּכְתִיב הָתָם: ״שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז״. אָמַר רַב יוֹסֵף, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, ״כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים״ — נָדַר בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַכּוֹעֵס כׇּל מִינֵי גֵיהִנָּם שׁוֹלְטִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ״, וְאֵין ״רָעָה״ אֶלָּא גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַתַּחְתּוֹנִיּוֹת שׁוֹלְטוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַן ה׳ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ״, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁמְּכַלֶּה אֶת הָעֵינַיִם וּמַדְאִיב אֶת הַנֶּפֶשׁ — הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ הַתַּחְתּוֹנִיּוֹת. עוּלָּא בְּמִיסְּקֵיהּ לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אִיתְלְווֹ לֵיהּ תְּרֵין בְּנֵי חוֹזָאֵי בַּהֲדֵיהּ. קָם חַד שַׁחְטֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְעוּלָּא: יָאוּת עֲבַדִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, וּפְרַע לֵיהּ בֵּית הַשְּׁחִיטָה. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם אַחְזִיקִי יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵירָה? אֲמַר לֵיהּ: נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. קָא תָמַהּ רַבִּי יוֹחָנָן, מִכְּדִי כְּתִיב: ״וְנָתַן ה׳ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז״ בְּבָבֶל כְּתִיב? אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא שַׁעְתָּאאילו לא חמאת בה אימה - אילולי שראתה בה אימה: מילין דעזיבה - דברים שיפין להניחן כלומר דבר זימה: בכדי לא אדרת - בחנם לא היתה מדירתה ומלעיזין עליה מי היית מדירה הכא ליכא למשמע אי פותחין אי לא: שמבקרין מעשיך - בב"ד של מעלה בשביל שנדרת: מאי קראה - שמפני נדרים חוקרין מעשיו של אדם: ואחר נדרים לבקר - שאם נודר מבקרין מעשיו: ולא פתחינן - לשום אדם בהאי אחר נדרים לבקר משום דהוי איום גדול שאפי' אין דעתו להפר יאמר עכשיו שרצונו להפר ולא בהני תרתי אחרנייתא נמי משום דהוי איום גדול ואומר שדעתו להפר ואינו כן: כל הבוטה - כל הנודר כמו מבטא שפתיה (במדבר ל): ולשון חכמים מרפא - שמתירין לו: כאילו בנה במה - לעבודת כוכבים: ברישא פתחינן - בתחילת דבריו של ר' נתן דאמר כאילו בנה במה פתחינן ליה דלא הוי עונשו יתירא כל אימת דלא עבד עלה קרבן וליכא איום כל כך אבל בסיפא כאילו מקטיר עליה מתחייב מיתה היינו איום יתירא: בסיפא - דברי הכל לא פתחינן: כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא - מכלל דאי נדר ועבד ליה איכא חטא: כנדרי רשעים - אע"פ שנודרים ומקיימין איקרו רשעים: לב רגז - היינו כעס בשביל לב רגז יהיה כליון עינים: במיסקיה - כשעלה לא"י: איתלוו - עשו לו לוייה: בני חוזאי - יהודים היו: א"ל אין ופרע לו בית שחיטה - ונתיירא לומר לו שלא עשה יפה שמא יהרגנו: כי אתא - עולא לקמיה דרבי יוחנן: אמר דלמא אחזיקי ידי עוברי עבירה - שאמרתי לו זיל ופרע בית שחיטה: א"ל יפה עשית - שכך אמרת לו שנפשך הצלת באותו דיבור: תמה ר' יוחנן - על דהוה ליה לההוא בר חוזאה כעס כל כך שהרג לחבירו הואיל דהוה בארץ ישראל: