נדריםצ:
טוען את הדף…
לְמֵימְרָא דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ מַעֲשֶׂה. מֵיתִיבִי: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִפְלוֹנִי וּלְמִי שֶׁנִּשְׁאָל עָלָיו״ — נִשְׁאָל עַל הָרִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאָל עַל הַשֵּׁנִי. אַמַּאי? אִי בָּעֵי — עַל הַאי נִיתְּשִׁיל בְּרֵישָׁא, וְאִי בָּעֵי — עַל הַאי נִיתְּשִׁיל בְּרֵישָׁא! מִי יוֹדֵעַ הֵי רִאשׁוֹן וְהֵי שֵׁנִי? מֵתִיבִי: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה וַהֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁאֶשָּׁאֵל עָלָיו״ — נִשְׁאָל עַל נִדְרוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאָל עַל נִזְרוֹ. וְאַמַּאי? אִי בָּעֵי — עַל נִדְרוֹ נִיתְּשִׁיל בְּרֵישָׁא, וְאִי בָּעֵי — עַל נִזְרוֹ נִיתְּשִׁיל בְּרֵישָׁא! תְּיוּבְתָּא. מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְנוֹטְלוֹת כְּתוּבָה: הָאוֹמֶרֶת ״טְמֵאָה אֲנִי לָךְ״, ״שָׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינָךְ״, וּ״נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים״. חָזְרוּ לוֹמַר, שֶׁלֹּא תְּהֵא אִשָּׁה נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בְּאַחֵר וּמְקַלְקֶלֶת עַל בַּעְלָהּ: הָאוֹמֶרֶת ״טְמֵאָה אֲנִי לָךְ״ — תָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ. ״הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינָךְ״ — יַעֲשׂוּ דֶּרֶךְ בַּקָּשָׁה. וּ״נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים״ — יָפֵר לְחֶלְקוֹ, וּתְהֵא מְשַׁמַּשְׁתּוֹ, וּתְהֵא נְטוּלָה מִן הַיְּהוּדִים. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: אָמְרָה לְבַעְלָהּ ״טְמֵאָה אֲנִי״, מַהוּ שֶׁתֹּאכַל בִּתְרוּמָה? רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אוֹכֶלֶת, שֶׁלֹּא תּוֹצִיא לַעַז עַל בָּנֶיהָ. רָבָא אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, אֶפְשָׁר דְּאָכְלָה חוּלִּין. אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַב שֵׁשֶׁת שֶׁאִם נִתְאַרְמְלָה שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת. מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא מִשּׁוּם תּוֹצִיא לַעַז עַל בָּנֶיהָ. נִתְאַרְמְלָה וְנִתְגָּרְשָׁה, אָמְרִי: הַשְׁתָּא דְּאִיתְּנִיסָא. אָמַר רַב פָּפָּא, בָּדֵיק לַן רָבָא: אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה, יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה אוֹ אֵין לָהּ כְּתוּבָּה? כֵּיוָן דְּאוֹנֶס לְגַבֵּי כֹּהֵן כְּרָצוֹן לְגַבֵּי יִשְׂרָאֵל דָּמֵי, אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. אוֹ דִילְמָא מָצֵי אָמְרָה לֵיהּ: אֲנָא הָא חֲזֵינָא,למימרא דילא הוה מעשה - כלומר דלא הוה צריך למיעבד האי דעבד רב אחא בר רב הונא מההוא גברא דאתייה לקמיה דרב חסדא: מי קא ידעת הי הראשון - דילמא האי דקאמר דנשאל על הראשון על ההוא דלא חל הנדר אף נשאל עליו קאמר: [נשאל על נדרו וכו'] - ואי אמרת דנשאל לחכם לדברי הכל אע"ג דלא חל הנדר הא מני דלא כרבי נתן ודלא כחכמים: מתני' יוצאות - בעל כרחו של בעל: טמאה אני לך - בא עלי אדם אחד וטימאני לך ובאונס קאמר באשת כהן דבאונס נמי אסורה לו ולהכי נוטלת כתובתה דלא פשעה דאי באשת ישראל אינה יוצאה דאנוסה מותרת לו כדנפקא לן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה דאי ברצון קמיירי אפי' לישראל אסורה ואין לה כתובה דהא פשעה ובגמרא מפרש לה הכי: השמים ביני לבינך - שאינו מזריע דדבר זה אינו גלוי לבריות אלא לשמים: יעשו דרך בקשה - יבקשו הימנו שיפטרנה בגט כראוי ואין מכריחין אותו: גמ' מהו שתאכל בתרומה - כיון דלא מפקינא לה מיניה כל כמה דלא אתו סהדי דאמרי נאנסה: שלא תוציא לעז על בניה - דאי אמרת לא תאכל בתרומה אתו למימר דבניה פסולין מן הכהונה דהרי בני אנוסה נינהו שהרי נפסלה מן התרומה מחמת אונס: דאפשר דאכלה חולין - דהואיל דאפשר בתקנתא לא ספינא לה תרומה: ומודה רב ששת דאי נתארמלה או נתגרשה - דהשתא ליכא לעז דמימר אמרי השתא לאחר גירושין הוא דאיתניסא: אשת כהן שנאנסה - בעדים כו' מתני' לא מיתוקמא אלא באשת כהן שנאנסה ובין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה יש לה כתובה:מיתיבי קונם כו' כל הני דאייתי לעיל משום סיועא מייתי הכא לתיובתא ודחי להו כדדחי לעיל וסוף דבר איתותב רב פפי כדמסיק ונראה דהלכה כרב פפי דאמר דבנדר ד"ה אין חכם מתיר עד שיחול הנדר אבל בהפרה נראה דמפר כרבנן דרבי נתן אע"פ שלא חל וכן משמע אם ארחץ אם לא ארחץ דמפר מיד קודם שיחול: בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך - ובגמרא מוקי לה באשת כהן ובביאת אונס דאילו באשת ישראל לא מתוקם דאי באונס שריא ואי ברצון לית לה כתובה: השמים ביני לבינך - כלומר לשמים גלוי דברים שביני לבינך שאין השכבת זרע יורה כחץ דאינו ראוי להוליד בבאה מחמת הטענה כדאמר סוף פרק הבא על יבמתו דקאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דאל"כ אמרינן לה זילי לא מפקדת וסבירא לן למשנה ראשונה דמהימנא: ונטולה אני מן היהודים - שאסרה הנאת תשמיש כל היהודים עליה אפילו מן בעלה וסבירא ליה למשנה ראשונה דבעל אינו יכול להפר ולכך יוצאה ותימה כיון דאסרה עצמה על הבעל א"כ היא נתנה אצבע בין שיניה ולמה יש לה כתובה רש"י פירש ביבמות דאנן סהדי דלא היתה נודרת כך אלא א"כ תשמיש קשה לה והויא כמו אנוסה: חזרו לומר אינה נאמנת דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר - וא״ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חתיכא דאיסורא כדאמר בקידושין פרק האומר (דף סה.) קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ותירץ הרב רבי אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה בו וקשה דקאמר פרק יש מותרות (יבמות דף פד:) כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת וע״ק דאמר בגמרא דאוכלת בתרומה שלא להוציא לעז על בניה ואמאי והא לגבי תרומה שויתה נפשה חתיכה דאיסורא ונראה לי דכיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שויא לנפשיה חתיכה דאסורא ואפי' תחזור בה האשה ותאמר באונס היה ויש אומרים דמשמתינא ליה על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת רבינו גרשם: יעשו דרך בקשה - כלומר יבקשו ממנה שלא תאמר עוד כן משום דלא מהימנא עוד פר״ח ביבמות יבקשו רחמים מאת המקום שיהא להם בנים ולא מהימנא וא״ת והלא סוף פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה.) הוא אמר מינה והיא אומרת מיניה פירוש שאין הזרע יורה כחץ איהי מהימנא משום דאיהי קים לה ביורה כחץ ותירץ הרב רבי אליעזר דהתם קאי אנשאת לשלישי ולא היו לה בנים דאיירי בה לעיל וקאמר תצא בלא כתובה ועלה קאי רבי אמי דהיכא דאמרה מיניה דאומרת שהיא רוצה לעמוד תחתיו דאז ליכא חששא דשמא נתנה עיניה באחר מהימנא ומיהו קשה א״כ היכי משכחת לה נישאת לשלישי תצא בלא כתובה לעולם תערים ותאמר שאינו יורה כחץ וי״ל כגון שיש לו בנים מאשה אחרת ומיירי שמתו דאם היו קיימין לא אמר שתצא והתם כי אמרה מיניה לאו כל כמינה וא״ת והא כל הני עובדי דמייתי פרק הבא על יבמתו מסיבה דיליה מה תיהוי עלה דההיא אתתא וכן ההיא דבעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה דקאמר כה״ג ודאי כפינן להוציא ויתן לה כתובה ואמאי ליחוש שמא נתנה עיניה באחר ואור״י דהתם איירי באדם עקור שיש קצת הוכחות בדבר שהיא אומרת אמת שאני וכן פירש' לשם: יפר חלקו - דתשמיש הוי דברים שבינו לבינה הילכך מיפר לעצמו: ותהא נטולה מן היהודים - לכשתתגרש ותינשא לאחרים דלא מהניא הפרתו [אלא] לעצמו ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה אשת איש והא אין איסור חל על איסור וי"ל דהוי איסור כולל מגו דאיתחל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על האחרים וצ"ע למ"ד לעיל (נדרים דף פב.) כוליה פירקין כר' יוסי דהא ר' יוסי לית ליה איסור כולל באשת איש ונעשית חמותו דאמר נידון בזיקה ראשונה הבא עליו (יבמות דף לב.) ה"ר שמואל מאיור"ה ז"ל: אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה - למשנה אחרונה מיבעינן ליה דאמרה (אכלה בתרומה) דלא מהימנא לאסור לבעל ומיבעיא לענין תרומה אי מהימנא ליאסר בתרומה כדאמר ביבמות דף לה.) דאפילו באונסי' אשת כהן אסורה לאכול בתרומה: שלא להוציא לעז - כיון שאינה אוכלת בתרומה ודאי מחמת זנות נפסלה: אפשר דאכלה חולין - ולא ירגישו העולם שמחמת זנות נמנעת לאכול בתרומה: שאם נתארמלה או נתגרשה - ויש לה בנים מן הכהן וקיימא לן בפרק יש מותרות (יבמות דף פז:) דאוכלת בשביל בנה דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו אמרינן השתא היא דאיתניסא כלומר השתא נבעלה לפסול לה שנפסלה מן התרומה: אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה - קשה להר"ם דבפרק [נערה שנתפתתה] (דף נא.) אמר חייב לפדותה אם נשבית אלמא אית לה תנאי כתובה ויש לחלק משום [דשבויה] ספק אבל אם נאנסה ודאי [אין] לה כתובה: