פסחיםקז:
טוען את הדף…
וְאָתֵי לְאִימְּנוֹעֵי מִלְּמִיעְבַּד פִּסְחָא. אוֹ דִילְמָא, סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה תְּנַן — וּמִשּׁוּם מַצָּה, דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכְלַהּ לְמַצָּה אֲכִילָה גַּסָּה. אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: אֲפִילּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא רָגִיל לֶאֱכוֹל בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת — אוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא יֹאכַל עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה תְּנַן, הַיְינוּ רְבוּתֵיהּ דְּאַגְרִיפַּס. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סָמוּךְ לְמִנְחָה גְּדוֹלָה תְּנַן, מַאי רְבוּתֵיהּ דְּאַגְרִיפַּס? חָל אִיסּוּר עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא! אֶלָּא סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה תְּנַן. סוֹף סוֹף מַאי רְבוּתֵיהּ דְּאַגְרִיפַּס, הָא מָטְיָא לֵיהּ זְמַן אִיסּוּרָא! מַהוּ דְּתֵימָא תֵּשַׁע שָׁעוֹת לְאַגְרִיפַּס כְּאַרְבַּע שָׁעוֹת דִּידַן דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַבִּי (יוֹסֵי): אֲבָל מְטַבֵּיל הוּא בְּמִינֵי תַּרְגִּימָא. רַבִּי יִצְחָק מְטַבֵּיל בְּיַרְקֵי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַשַּׁמָּשׁ מְטַבֵּיל בִּבְנֵי מֵעַיִין וְנוֹתְנָן לִפְנֵי הָאוֹרְחִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים״. רָבָא הֲוָה שָׁתֵי חַמְרָא כּוּלֵּי מַעֲלֵי יוֹמָא דְפִיסְחָא, כִּי הֵיכִי דְּנִיגְרְרֵיהּ לְלִיבֵּיהּ דְּנֵיכוֹל מַצָּה טְפֵי לְאוּרְתָּא. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּחַמְרָא מִיגְרָר גָּרֵיר, דִּתְנַן:או דילמא סמוך למנחה קטנה - בתשע שעות כשהוא מאוחר בפרק תמיד (לעיל פסחים דף נט.): ומשום מצה - שיכנס לה כשהוא תאוה: אגריפס המלך - לא היה אוכל עד תשע שעות: אי אמרת בשלמא סמוך למנחה קטנה היינו רבותיה - דאע"ג דעדיין לא אכל וזמן איסוריה אכתי לא מטא בשעה תשיעית עד לאחר תשע אפ"ה לא יאכל משום דמשיך ליה עד זמן איסורא יתענה ולא יאכל: אלא אי אמרת - ממנחה גדולה ואילך אסור מאי רבותיה דאגריפס והא כבר חל זמן איסוריה משש שעות ואילך וצריכא למימר דאסור בתמיה דאטו משום דלא אכל בעי למיעבד איסורא ונשרי למיכל מתחלת תשע: אבל - יכול אדם לטבול ולאכול מיני תרגימא פירות והאי דנקט מטביל לפי שמאכלם על ידי טיבול: בירקי - היה אוכל ירק מן המנחה ולמעלה לפי שאין משביע: בבני מעים - הואיל ועסוק בסעודה יכול הוא לאכול בבני מעים מה שדרך השמש לאכול רשאי הוא לעשות כן מן המנחה ולמעלה דהואיל והוא עסוק בהן מצער ליה אי לא אכיל ואי אכיל לא משבעו ליה: נירו לכם ניר - כשאתם טורחים תטרחו בדבר שאתם יכולין ליהנות ממנו ושמש זה שעוסק בסעודה ובית המטבחים אם אינו נהנה מצער ליה:ואתי לאימנועי מפסח - ואפילו אחר שיעשה פסח אסור כדי שלא ימהר לאכול ויעשה פסח שלא כראוי: דילמא אתי למיכל אכילה גסה - ואינה אכילה כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ:) האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור וקשה דאמרי' בנזיר (דף כג.) גבי פסח זה שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ופריך רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד ואומר ר"ת דתרי גווני אכילה גסה אחת שנפשו קצה מלאכול ועל אותה פטור ביוה"כ ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אך יש בה טעם והא דפסח נאכל על השבע היינו שמתאוה לאכול קצת ועוד י"ל דאין לו לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכבא ומה שפירש רשב"ם דנקט מצה משום דשייכא אפילו בזמן הזה דליכא פסח לא נהירא דאפילו הוי טעמא משום פסח אסור בזמן הזה כדמוכח בסמוך גבי רב ששת דהוה יתיב כולי יומא בתעניתא ופירוש אחר עיקר שפי' דנקט מצה דבאכילה מועטת הוי אכילה גסה: אפי' אגריפס המלך - פי' רשב"ם מלך כשר ומבני חשמונאי היה ולא דק דבסוטה (דף מא.) אמרי' כשהגיע למקרב אחיך תשים עליך מלך זלגו עיניו דמעות: שהיה רגיל לאכול בתשע שעות - י"מ לפי שדרך מלכים לעמוד בג' שעות והיה מתנהג כתלמיד חכם לאכול בשעה ששית אחרי קומו ואין נראה דא"כ הוה ליה למימר ט' שעות לאגריפס כשש שעות לת"ח: מיני תרגימא - פי' רשב"ם פירות ובשר בלא לחם ולא נהירא דאמרינן בתוספתא דכיצד מברכין הביאו לפניו מיני תרגימא מברך בורא מיני מזונות ואין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת מינים ומיהו בפרק בתרא דיומא (דף עט:) איכא חד שינויא דמשני ואיבעית אימא מאי מיני תרגימא פרי: נירו לכם ניר - פי' רשב"ם דעל ידי החרישה מקבלת הזריעה ה"נ ע"י אכילת תרגימא יאכל מצה מיהו חרישה וזריעה תרי מילי נינהו ולא דמי לשתי אכילות ונראה שזה הפסוק משל הוא כענין זה דכתיב (ירמיהו ד׳:א׳) אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב אם תסיר שקוציך וגו' פי' לאחר שתסירו שקוצים אז תשובו אלי וכל זמן ששקוצים עמכם ונתייאשתם ממני לא תוכלו לשוב כי כה אמר ה' נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים כל זמן שהקוצים בתוכה אינה מועלת זריעתה כלום וה"נ מייתי זכר לדבר כשאכל קצת לבו נמשך יותר אבל כשלא אכל כלל ונתיאש אין לבו נמשך אחר אכילה והוי כזורק אבן לחמת: