פסחיםסט.
טוען את הדף…
וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שְׁבוּת דְּמִצְוָה עֲדִיף לֵיהּ. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה לִי אִם דָּחוּ מַכְשִׁירֵי מִצְוָה שֶׁלְּאַחַר שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת, דְּאִיתְעֲבִיד לֵיהּ מִצְוָה — לֹא יִדְחוּ מַכְשִׁירֵי מִצְוָה שֶׁלִּפְנֵי שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת! אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: דְּמָה לִי אִם דָּחוּ מַכְשִׁירֵי מִצְוָה שֶׁלְּאַחַר שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי דָּחֲתָה שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת, תֹּאמַר יִדְחוּ מַכְשִׁירֵי מִצְוָה שֶׁלִּפְנֵי שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת — שֶׁלֹּא דָּחֲתָה שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת. דָּבָר אַחֵר: שֶׁמָּא יִמָּצֵא זֶבַח פָּסוּל, וְנִמְצָא מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת לְמַפְרֵעַ. אִי הָכִי — מִשְׁחָט נָמֵי לָא נִשְׁחֹט, שֶׁמָּא יִמָּצֵא זֶבַח פָּסוּל, וְנִמְצָא מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת לְמַפְרֵעַ. אֶלָּא: הָא אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא וּפַרְכֵיהּ, וַהֲדַר אֲמַר לֵיהּ הָךְ דְּמָה לִי אִם דָּחוּ. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: הַזָּאָה תּוֹכִיחַ וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, בִּשְׁחִיטָה הֱשַׁבְתַּנִי, בִּשְׁחִיטָה תְּהֵא מִיתָתוֹ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, אַל תַּכְפִּירֵנִי בִּשְׁעַת הַדִּין, כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ: הַזָּאָה שְׁבוּת הִיא, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְכִי מֵאַחַר דְּהוּא אַגְמְרֵיהּ, מַאי טַעְמָא קָא הָדַר בֵּיהּ? אָמַר עוּלָּא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כִּי אַגְמְרֵיהּ, הַזָּאָה דִתְרוּמָה אַגְמְרֵיהּ — דִּתְרוּמָה גּוּפַהּ לָא דָּחֲיָא שַׁבָּת. רַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי כִּי אוֹתְבֵיהּ — הַזָּאָה דִּתְרוּמָה אוֹתְבֵיהּ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת! וְהוּא סָבַר: הַזָּאָה דְּפֶסַח קָא מוֹתֵיב לֵיהּ. מֵתִיב רַבָּה: הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: הַזָּאַת טְמֵא מֵת תּוֹכִיחַ, שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וּבְעֶרֶב הַפֶּסַח שֶׁהִיא מִצְוָה, וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת — וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אֶלָּא, וַודַּאי הַזָּאָה דְפֶסַח אַגְמְרֵיהּ. וְכִי מֵאַחַר דְּאַגְמְרֵיהּ, מַאי טַעְמָא קָא פָּרֵיךְ לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר גְּמָרֵיהּ אִיתְעֲקַר לֵיהּ, וַאֲתָא רַבִּי עֲקִיבָא לְאַדְכּוֹרֵי גְּמָרֵיהּ. וְנֵימָא לֵיהּ בְּהֶדְיָה! סָבַר, לָאו אוֹרַח אַרְעָא. וְהַזָּאָה מַאי טַעְמָא לָא דָּחֲיָא שַׁבָּת? מִכְּדֵי טַלְטוֹלֵי בְּעָלְמָא הוּא, תִּדְּחֵי שַׁבָּת מִשּׁוּם פֶּסַח! אָמַר רַבָּה: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנָּה וְיַעֲבִירֶנָּה אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נַיעְבְּרֵיהּ! דְּהָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַכְשִׁירֵי מִצְוָה דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת! אָמְרִי: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּגַבְרָא גּוּפֵיהּ חֲזֵי וּרְמֵי חִיּוּבָא עֲלֵיהּ. אֲבָל הָכָא, דְּגַבְרָא גּוּפֵיהּ לָא חֲזֵי — לָא רְמֵי חִיּוּבָא עֲלֵיהּ. אָמַר רַבָּה: לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, קָטָן בָּרִיא — מְחַמִּין לוֹ חַמִּין לְהַבְרוֹתוֹ וּלְמוּלוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָא חֲזֵי לֵיהּ. קָטָן חוֹלֶה — אֵין מְחַמִּין לוֹ חַמִּין לְהַבְרוֹתוֹ וּלְמוּלוֹ, דְּהָא לָא חֲזֵי לֵיהּ. אָמַר רָבָא: וְאִי בָּרִיא הוּא לְמָה לֵיהּ חַמִּין לְהַבְרוֹתוֹ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַכֹּל חוֹלִין הֵן אֵצֶל מִילָּה, אֶחָד קָטָן בָּרִיא וְאֶחָד קָטָן חוֹלֶה אֵין מְחַמִּין לוֹ חַמִּין לְהַבְרוֹתוֹ וּלְמוּלוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָא לָא חֲזֵי. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: עָרֵל שֶׁלֹּא מָל עָנוּשׁ כָּרֵת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְהָא הָכָא דְּגַבְרָא גּוּפֵיהּ לָא חֲזֵי, וְקָתָנֵי עָנוּשׁ כָּרֵת, אַלְמָא: רְמֵי חִיּוּבָא עֲלֵיהּ! אָמַר רַבָּה: קָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ.ורבי אליעזר - אמר לך האי לאו קל וחומר הוא דשבות מצוה עדיפא משבות דרשות הלכך יום טוב דשמחתו רשות גזרו על שבות שלה אבל שבת דדחיית מלאכה שבו משום מצוה היא לא גזרו חכמים בה על השבות לדחות את המצוה: שלאחר שחיטה - מיחוי קרביו ואע"ג דאיתעביד ליה צורך גבוה: לא ידחו כו' - בתמיה למיעבד צורכי גבוה: דמה לי - כלומר דין הוא כן ומה לי לתמוה שהרי דחתה שחיטה כבר את שבת במצותה הלכך הואיל וניתנה לדחות כבר לא גזרו בה שוב על שבות הצריך: ברישא - אמר ליה האי טעמא שמא ימצא זבח פסול: ופרכיה - ואמר ליה א"כ משחט נמי לא נשחוט: בשחיטה השבתני - דבר שחוק וגיחוך שאמרת או חילוף ומה אם הזאה שהיא שבות אינה דוחה שחיטה לא כל שכן שלא תדחה ובאת לעקור את מה שכתוב בו במועדו ויודע היית שאין זה ק"ו: אל תכפירני - אל תכפור במה שלימדתני הזאה אע"פ שהיא שבות אינה דוחה ולכך דנתי קל וחומר זה לפניך אע"פ שאינו כדאי אלא כדי שתשים אל לבך אחרי שבא זה לדון שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא ליה דלא דחיא מתוך כך תזכור מה שלימדתני דלא דחיא ותחזור בך ממה שאתה אומר ועליה אני דן: בשעת הדין - בשעה זו שאנו דנין עליה: ומאחר דאגמריה - ר' אליעזר גופיה דלא דחיא מאי טעמא פריך ואמר עליה אני דן: הזאה דתרומה - הבא להזות עליו ליטהר כדי לאכול תרומה אגמריה דלא דחיא שבת דהא הפרשת תרומה גופא לא דחיא שבת: הזאת טמא מת כו' - אלמא דבהזאת פסח השיבו וקאמר אינה דוחה שבת אלמא דאגמריה ר' אליעזר דאינה דוחה מדפשיטא ליה כולי האי: אלא ודאי הזאת פסח אגמריה - ומאי גזירת שבות איכא בהזאה גזירה שמא יעבירנה בידו וכשהיה דן עליה עם ר' עקיבא שכח דבר זה מלמודו והכי נמי אמרינן בע"א בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מו:) ר' אליעזר גמריה איעקר ליה ואתא ר' עקיבא לאדכוריה גמריה: דוחין את השבת - אפי' מלאכה גמורה במס' שבת (דף קל.): היכא דגברא חזי - כגון להביא איזמל למילה דרך רשות הרבים שכבר התינוק ראוי למול אבל היכא דגברא לא חזי כגון האי טמא לא רמיא חיובא עליה ואין אלו מכשירי מצוה: אמר רבה לדברי רבי אליעזר - דאמר כל היכא דגברא לא חזי ליכא חיובא עליה: קטן בריא - דבלאו רחיצה ראוי למול: מחמין לו חמין - בשבת קודם מילה: להברותו - להיות בריא וחזק: קטן חולה - שכל זמן שלא ירחצוהו בחמין לא יראה למול ואם ירחצוהו יראה למילה: הכל אצל מילה חולין הן - כל זמן שלא נרחצו בחמין ואפילו לרבי אליעזר צריך להיות לו מחמי חמין מערב שבת: איתיביה אביי ערל - גדול שלא מל ערב הפסח: ענוש כרת - בשביל שהיה ראוי לתקן מו' שעות מזמן דשחיטת הפסח ולמעלה ולא ניתקן ולא דמי לטמא ושהיה בדרך רחוקה שאין יכולין לתקן באותן שש שעות ומיקמי הכי לא רמיא חיובא עלייהו אלמא אע"ג דלא חזיא רמיא מצוה עליה היכא דאפשר למיתקן והזאה נמי תדחה שבת דהא מצוה רמיא עליה ליתקן לכך ואי קשיא הא דקיימא לן (לקמן פסחים דף צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וצריך הזאה שלישי ושביעי ואפילו מל אינו ראוי הא אוקמינן לההיא בערל נכרי שנתגייר בפרק האשה: הכי גרסינן אמר רבה קסבר ר' אליעזר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ:אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה השבת כו' - פי' בקונטרס מיחוי קרביו ותימה לר"י מה ראיה מייתי דילמא שאני התם משום דלא אפשר למיעבד מאתמול ונראה לר"י דמכשירי מצוה שלאחר שחיטה דקאמר היינו הקטר חלבים דאפשר להמתין עד הלילה ודחי שבת וכן יש בירושלמי דקא אמר ר' אליעזר אימורי ציבור יוכיחו אע"פ שאפשר להמתין למוצאי שבת מה לי מכשירין שלאחר שחיטה כו' והא דפריך משחט נמי לא לשחוט אע"ג דשחיטה לא אפשר מ"מ פריך משום שכבר הוכיח שאין חילוק בין אפשר ללא אפשר מדשרינן הקטר חלבים: הזאה דתרומה אגמריה - ואית לן למימר דר' אליעזר הי' סבור דבהזאה דפסח קאמר ר"ע ולכך היה משיב ועליה אני דן שתהא מותרת דהשתא סבירא לן דהזאה דפסח דחיא שבת וקאמר ליה ר"ע זה חילוף שהיה סבור שר' אליעזר היה טועה במה שלמדו דאינה דוחה: דתרומה גופה לא דחיא שבת - וא"ת נילף דתידחי שבת מכל הנהו וי"ל משום דיכול לקיים מצות אכילת תרומה אחר השבת: שמא יעבירנה ארבע אמות - וא"ת ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים ויש לומר דמעביר בכלי אבנים ובכלי גללים דלא מקבלי טומאה: קטן בריא מחמין כו' דהא חזי - דווקא לר' אליעזר יש חילוק בין חזי ללא חזי אבל ר' עקיבא אינו מחלק כלל דהא קאמר במתני' הזאה תוכיח: לא שנא חלש ולא שנא בריא אין מחמין לו חמין כו' - וכי אמר רבי אליעזר דמכשירי מילה דחו שבת ה"מ היכא שהוחמו חמין מערב שבת דחזי: שוחטין וזורקין כו' - וא"ת אי שוחטי' וזורקי' על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לעכב דבעינן גברא דחזי לאכילה כדמוכח בכיצד צולין (לקמן פסחים עח:) ונראה לרשב"א דאיצטריך לאשמעינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון הוא דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי בראשון לא חזי בשני כדאמר לקמן גבי חגיגה בכיצד צולין (לקמן פסחים פ.) אי נמי איצטריך למימרא דציבור עבדי בטומאה כדדרשינן איש כי יהיה טמא איש נדחה ואין ציבור נדחין: