פסחיםעו.
טוען את הדף…
אָסוּר. צוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן, וְצוֹנֵן לְתוֹךְ חַם, רַב אָמַר: עִילָּאָה גָּבַר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: תַּתָּאָה גָּבַר. תְּנַן: נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר אֵלָיו — יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּחֶרֶס צוֹנֶנֶת. בִּשְׁלָמָא לְרַב דְּאָמַר ״עִילָּאָה גָּבַר״, מִשּׁוּם הָכִי יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ — דְּאָזֵל רוֹטֶב מַרְתַּח לֵיהּ לְחֶרֶס, וְהָדַר חֶרֶס מַרְתַּח לֵיהּ לְרוֹטֶב. וְכִי הָדַר רוֹטֶב אַפֶּסַח — קָא מִטְּוֵי פֶּסַח מֵחֲמַת חַמִּימוּתָא דְחֶרֶס, וְרַחֲמָנָא אָמַר ״צְלִי אֵשׁ״, וְלֹא צָלִי מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר ״תַּתָּאָה גָּבַר״, חֶרֶס כֵּיוָן דְּצוֹנֵן הוּא — אַקּוֹרֵי מֵיקַר לֵיהּ לְרוֹטֶב, אַמַּאי יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ? כִּדְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּסוֹלֶת רוֹתַחַת, הָכָא נָמֵי בְּחֶרֶס רוֹתֵחַ. תְּנַן: נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַסּוֹלֶת יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּסוֹלֶת צוֹנֶנֶת. בִּשְׁלָמָא לְרַב דְּאָמַר ״עִילָּאָה גָּבַר״, מִשּׁוּם הָכִי יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ — דְּמַרְתַּח לַהּ לְסוֹלֶת דְּהָדַר הוּדְרָנֵיהּ, וְהָדְרָא סוֹלֶת וּמַרְתְּחָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ, וְקָא מִטְּוֵי רוֹטֶב מֵחֲמַת חַמִּימוּתָא דְסוֹלֶת, וְרַחֲמָנָא אָמַר ״צְלִי אֵשׁ״, וְלֹא צָלִי מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר ״תַּתָּאָה גָּבַר״, סוֹלֶת כֵּיוָן דְּצוֹנֶנֶת הִיא — אַקּוֹרֵי קָא מֵיקַר לֵיהּ, לְמָה לִי יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ? (תִּסְגֵּי לֵיהּ בְּיִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ!) אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּסוֹלֶת רוֹתַחַת. תְּנַן: סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים — יֹאכֵלוּ. אִם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא — יְדִיחֶנּוּ, אִם צָלִי הוּא — יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן. בִּשְׁלָמָא לְרַב דְּאָמַר ״עִילָּאָה גָּבַר״, אַמְּטוּ לְהָכִי סַגִּי לֵיהּ בִּקְלִיפָה, מִשּׁוּם דְּעִילָּאָה צוֹנֵן הוּא. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר ״תַּתָּאָה גָּבַר״, כֵּיוָן דְּחַם הוּא — מִבְלָע בָּלַע, אַמַּאי סַגִּי לֵיהּ בִּקְלִיפָה? נִיתְּסַר לִגְמָרֵי! שָׁאנֵי סִיכָה, דְּמַשֶּׁהוּ בְּעָלְמָא הוּא דַּעֲבִידָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: חַם לְתוֹךְ חַם — אָסוּר. וְכֵן צוֹנֵן שֶׁנָּתַן לְתוֹךְ חַם — אָסוּר. חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן וְצוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן — מֵדִיחַ. חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן מֵדִיחַ — כֵּיוָן דְּחָם הוּא, אַדְּמֵיקַר לֵיהּ — אִי אֶפְשָׁר דְּלָא בָּלַע פּוּרְתָּא, קְלִיפָה מִיהָא נִיבְעֵי! אֶלָּא אֵימָא: חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן — קוֹלֵף, צוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן — מֵדִיחַ. תַּנְיָא אִידַּךְ: בָּשָׂר רוֹתֵחַ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ חָלָב רוֹתֵחַ, וְכֵן צוֹנֵן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ חַם — אָסוּר. חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן וְצוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן — מֵדִיחַ. חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן מֵדִיחַ — כֵּיוָן דְּחַם הוּא, אַדְּמֵיקַר לֵיהּ — אִי אֶפְשָׁר דְּלָא בָּלַע פּוּרְתָּא, קְלִיפָה מִיהָא נִיבְעֵי! אֶלָּא אֵימָא: חַם לְתוֹךְ צוֹנֵן — קוֹלֵף, צוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן — מֵדִיחַ. אָמַר מָר: צוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן — מֵדִיחַ. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא מְלָחוֹ, אֲבָל מְלָחוֹ — אָסוּר. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ. כָּבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל. אָמַר רָבָא: הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ (וְכוּ׳) — לֹא (אֲמַרַן) [שָׁנוּ] אֶלָּא שֶׁלֹּא נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, אֲבָל נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ — לֹא. הָהוּא בַּר גּוֹזָלָא דִּנְפַל לְכַדָּא דְּכַמְכָּא, שַׁרְיֵיא רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִפַּשְׁרוּנְיָא. אָמַר רָבָא: מַאן חַכִּים לְמִישְׁרֵא מִילְּתָא כִּי הָא, אִי לָאו רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִפַּשְׁרוּנְיָא, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא. אָמַר לְךָ, כִּי אָמַר שְׁמוּאֵל מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ — שֶׁאֵין נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, הַאי נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ. וְהָנֵי מִילֵּי חַי, אֲבָל צָלִי — בָּעֵי קְלִיפָה. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית בֵּיהּ פִּילֵי, אֲבָל אִית בֵּיהּ פִּילֵי — אָסוּר. וְאִי מְתוּבַּל בְּתַבְלֵי — אָסוּר. אָמַר רַב:אסור - דבלע היתר מאיסור: עילאה גבר - העליון נוצח הלכך חם לתוך צונן אסור שהעליון מחממו לתחתון והרי שניהן חמין ובלעי מהדדי וצונן לתוך חם מותר שהעליון מצננו לתחתון ולא בלעי: ושמואל אמר תתאה גבר - הלכך חם לתוך צונן מותר וצונן לתוך חם אסור ואף על גב דהילכתא כרב באיסורי בהא הילכתא כשמואל דהא תניא תרתי מתני' כוותיה כדלקמן: והדר חרס ומחמם ליה לרוטב - דהוי צלי מחמת דבר אחר: אקורי מיקר ליה - ואמאי יטול את מקומו ולא גרסינן בקולף את מקומו סגיא: לסולת דהדר הודרניה - לסולת אשר סביבותיו: הדר הודרניה - לשון סחור סחור ליה: ואמאי יקמוץ - והכא נמי לא גרס ביטול את מקומו סגיא: [צונן הוא] - דאקורי קא מיקר ליה וקליפה מיהא בעיא דאפילו צונן גמור הוא הפסח מאחר שנצלה ויבש שאי אפשר דלא עייל ביה סיכת השמן פורתא: וצונן לתוך חם אסור - אלמא תתאה גבר: עד דמיקר ליה - קודם שיצטנן בלע כל דהו: כבוש - בחומץ: הרי הוא כמבושל - ואם נכבשו איסור והתר יחד כולן אסורין: שאין נאכל מחמת מלחו - שהמליחו הרבה עד שמקדיח טעמו מחמת מלחו קצת ואינו ראוי לאוכלו אלא אם כן היה מדיחו והאי אין נאכל לאו לגמרי קאמר שאין שום אדם יכול לאוכלו אלא כיון שנתקלקל טעמו אינו נאכל מחמת מלחו קרי ליה ואסור: כמכא - כותח ואית ביה נסיובי דחלבא: מפשרוניא - מקום: ולא אמרן - דצלי בקליפה סגי ליה אלא דלית ליה פילי פילי קרבנ"ש: ואי מיתבל - בר גוזלא בתבלי אסור דתבלי מרככי ליה ומייצי ובלעי לכותחא ובר גוזלא צונן הוה כדמפרש:תנן נטף מרוטבו על החרס כו' - מרישא דקתני נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו ליכא לאקשויי אפי' למאי דס"ד בחרס צונן דכ"ע מודו דתתאה בלע כדי קליפה וה"ה לאחר שהוחם מעט מבשל בפסח כדי קליפה אי נמי כיון דקתני נגע אין להוכיח אם נגע מלמעלה או מלמטה אבל הכא דקתני נטף משמע למטה אי נמי חרסו של תנור ודאי חם הוא אבל סיפא דקתני על החרס קס"ד בחרס צונן ולא נהירא דמדנקט חרס משמע דבחרס תנור מיירי: בשלמא למאן דאמר עילאה גבר להכי יטול את מקומו - וא"ת למאן דאמר עילאה גבר למה הפסח אינו נאסר מחמת השפוד ויהיה צריך ליטול את מקומו סביב השפוד ואומר ר"י דאין שפוד של עץ קולט חום כל כך כמו חרס וסולת אי נמי מבפנים אינו רותח כבחוץ ברוב ספרים ובפירוש ר"ח גרס וכי הדר רוטב אפסח מיטוי פסח מחמת חמימות החרס כו' וקשה דתיפוק ליה שרוטב איסור נבלע בפסח ונראה דהא דקאמר ומיטוי פסח ארוטב קאי מדקאמר מחמת חרס דאי אפסח קאי הוה ליה למימר מחמת רוטב: אלא למ"ד תתאה גבר אוקורי מיקר ליה - ה"ג בכל הספרים ובפר"ח ביטול את מקומו סגי ורש"י מחקו משום דקשיא ליה כיון דאוקורי מיקר מה איסורא יש ברוטב ודוחק לומר כגון שהסולת של חבורה אחרת ואסור להן הרוטב לפי שאינו מנויו ולר"ת נראה דגרס ליה שפיר דע"כ מיירי כגון שהרוטב לא נצלה כל צורכו והו"ל אברנים דבנצלה כל צורכו לא הוה תו מפסיל משום צלי מחמת דבר אחר וצלאו ואחר כך בישלו דאסור היינו דוקא במים משום ריבויי' דובשל מבושל מכל מקום כדאמר בסוף כל שעה (לעיל פסחים דף מא.) אבל בדבר אחר לא ותדע דהכי הוא דבע"א היה אסור לחתוך בסכין פסח בעוד שהוא חם דמחמם ליה לסכין ומחמם לדידיה והוה ליה צלי מחמת דבר אחר אלא בנצלה כל צורכו לא מיפסיל משום הכי וא"ת מ"מ למה נאסור הסולת משום זה יאפו אותו ויצלה נמי הרוטב וי"ל דאז הוי צלי מחמת דבר אחר שהרי על ידי חמימות הסולת הוא נצלה ומיהו לפי זה לא הוה צריך לעיל לאסוקי והדר סולת ומרתח ליה לרוטב דמה צריך לאסוקי איסור ברוטב משום צלי מחמת דבר אחר כיון דאית ביה איסור נא ואור"ת דניחא ליה לאסוקי כל איסור שיכול לומר אבל לעיל גבי נטף מרוטבו על החרס לא גרס ביקלוף את מקומו סגי שהרי יכול לצלותו עם הרוטב ובפי' ר"ח ליתיה: משום הכי סגי ליה בקליפה - וכגון שסכו אחר שצלאו ולא נשתהא בתנור אחר סיכה כלל שאם לא כן ע"י רתיחת התנור היה נבלע אפי' למאן דאמר עילאה גבר: תניא אידך בשר רותח כו' - תימה הא תו למה לי להביאה ואומר ר"ת דקמ"ל דאפילו חלב שרי דאע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר שיכול לעשות קליפה בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר מדלא קתני איסורא גבי חלב כדקתני קליפה גבי בשר וריב"א חולק בזה ומצריך ששים כדי קליפה: