פסחים עט.

פרק ז׳ · כיצד צולין

Pesachim 79a · Chapter 7: Keitzad Tzolin

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין שֶׁנִּטְמָא בָּשָׂר וְחֵלֶב קַיָּים, בֵּין שֶׁנִּטְמָא חֵלֶב וּבָשָׂר קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח, נִטְמָא חֵלֶב וּבָשָׂר קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא בָּשָׂר וְחֵלֶב קַיָּים — אֵין זוֹרֵק אֶת הַדָּם, וְאִם זָרַק — הוּרְצָה. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים בְּמֵת — לֹא יִזְרוֹק, וְאִם זָרַק — לֹא הוּרְצָה. בַּמּוּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵּן וְכוּ׳. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן כְּזַיִת בָּשָׂר אוֹ כְּזַיִת חֵלֶב — זוֹרֵק אֶת הַדָּם. כַּחֲצִי זַיִת בָּשָׂר וְכַחֲצִי זַיִת חֵלֶב — אֵין זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבָעוֹלָה, אֲפִילּוּ כַּחֲצִי זַיִת בָּשָׂר וְכַחֲצִי זַיִת חֵלֶב — זוֹרֵק אֶת הַדָּם, מִפְּנֵי שֶׁכּוּלָּהּ כָּלִיל. וּבַמִּנְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁכּוּלָּהּ קַיֶּימֶת — לֹא יִזְרוֹק. מִנְחָה מַאי עֲבִידְתֵּהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: מִנְחַת נְסָכִים. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, כֵּיוָן דְּקָא אָתְיָא מִכֹּחַ זֶבַח — כְּגוּפֵיהּ דְּזֶבַח דָּמֵי. קָא מַשְׁמַע לַן. חֵלֶב מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וּמָטוּ בַּהּ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳״, חֵלֶב — אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּשָׂר. אַשְׁכְּחַן חֵלֶב. יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת, מְנָא לַן? הֵיכָא אָמְרִינַן דְּזָרְקִינַן? מִדְּקָתָנֵי: וּבַמִּנְחָה אַף עַל פִּי שֶׁכּוּלָּהּ קַיֶּימֶת — לֹא יִזְרוֹק. מִנְחָה הוּא דְּלָא, אֲבָל יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת — שַׁפִּיר דָּמֵי, מְנָא לַן? רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״לְרֵיחַ נִיחֹחַ״ — כֹּל שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב חֵלֶב וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״רֵיחַ נִיחוֹחַ״, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חֵלֶב, הֲוָה אָמֵינָא: חֵלֶב — אִין, יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״לְרֵיחַ נִיחוֹחַ״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא: ״לְרֵיחַ נִיחוֹחַ״, הָוֵה אָמֵינָא: כׇּל הָעוֹלִין לְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וַאֲפִילּוּ מִנְחָה, כְּתַב רַחֲמָנָא חֵלֶב. מַתְנִי׳ נִטְמָא קָהָל אוֹ רוּבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים — יַעֲשׂוּ בְּטוּמְאָה. נִטְמָא מִיעוּט הַקָּהָל — הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל טְמֵאִין וְכֹהֲנִים וּכְלֵי שָׁרֵת טְהוֹרִין, אוֹ שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל טְהוֹרִין וְכֹהֲנִים וּכְלֵי שָׁרֵת טְמֵאִין, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל וְכֹהֲנִים טְהוֹרִין וּכְלֵי שָׁרֵת טְמֵאִין — יַעֲשׂוּ בְּטוּמְאָה, שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּטְמָא הַסַּכִּין בִּטְמֵא מֵת, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״בַּחֲלַל חֶרֶב״, חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, וְקָא מְטַמֵּא לְגַבְרָא, דְּמֵעִיקָּרָא כִּי מִיתְעֲבִיד — בְּטוּמְאַת הַגּוּף דְּכָרֵת קָא מִיתְעֲבִיד. אֲבָל נִטְמָא הַסַּכִּין בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ, דְּבָשָׂר הוּא דִּמְטַמְּיָא לֵיהּ, לְגַבְרָא לָא מְטַמְּיָא לֵיהּ. טְהוֹרִין — עָבֵיד, טְמֵאִין — לָא עָבֵיד, מוּטָב יֵאָכֵל בְּטוּמְאַת בָּשָׂר בְּלָאו, וְאַל יֵאָכֵל בָּשָׂר בְּטוּמְאַת הַגּוּף שֶׁהוּא בְּכָרֵת. אַלְמָא קָסָבַר רַב חִסְדָּא: טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר. וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק: טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר. וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ טְמֵאִין נָמֵי עָבְדִי. מַאי טַעְמָא, דִּכְתִיב: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כׇּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר״. כׇּל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״, לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר כׇּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר״. כׇּל הֵיכָא דְּקָרֵינַן בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״, קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר כׇּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר״. אִיתְּמַר. הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה טְהוֹרִין וּמֶחֱצָה טְמֵאִין. רַב אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב. וְרַב כָּהֲנָא אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב. רַב אָמַר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב: הַלָּלוּ עוֹשִׂין לְעַצְמָן, וְהַלָּלוּ עוֹשִׂין לְעַצְמָן. וְרַב כָּהֲנָא אָמַר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב: טְהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וּטְמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב כָּהֲנָא: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב — טְהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן,

איבעית אימא רב דאמר - אם זרק הורצה: כרבי יהושע - דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא: שלמי נזיר - תחילתן לאכילה דבעי שילוח שערו תחת הדוד שהשלמים מתבשלין בו כדכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש וגו' ועוד בעי תנופה זרוע בשלה אלמא צריך שיהא בשר טהור בשעת זריקה שיהא ראוי למצוה האמורה בו: ואם זרק הורצה - דהני לא מעכבי: נטמאו בעלים - במת דלא חזו למיכל לאורתא דטומאתן שבעה: ואם זרק לא הורצה - דאע"ג דאכילתו לא מעכבא גברא דחזי לאכילה בעינן ורחמנא דחייה לטמא נפש לפסח שני ובנזיר נמי כתיב (שם) כי ימות מת עליו וגו' דסותר את נזירותו: חצי זית בשר וחצי זית חלב אין זורק הדם - דאכילת אדם ואכילת מזבח לא מצטרפין: אפי' כולה קיימת לא יזרוק - את הדם עליה: מנחה מאי עבידתיה - בזריקת דם: מנחת נסכים - הבאה עם הזבח מהו דתימא כזבח דמיא ותיהוי במקום זבח להכשיר את הדם: חלב מנא לן - דהוי שיור להכשיר זריקת דם: והקטיר החלב - גבי זריקת דם כתיב דכתיב וזרק הכהן את הדם וגו' עד והקטיר החלב לריח ניחוח: יותרת הכבד ושתי הכליות מנא לן - מדאיצטריך ליה למיתני מנחה לא הויא שיור מכלל דסבירא ליה דהני דגופיה דזבח נינהו הוי שיור: אמר קרא - בהאי קרא גופיה והקטיר החלב לריח ניחוח: מתני' יעשו בטומאה - ואפי' טמאין יחידין דהא פסח דטהורין גופיה בטומאה אתי משום כהנים: גמ' שאין קרבן צבור - הבא בטומאה חלוק מאחר שקרבן רובן בא בטומאה אף היחיד עושה בטומאה: לא שנו - דמשמע משום טומאת כלי שרת עבדי כולהו בטומאה: אלא שנטמא סכין בטמא מת - שהוא אב הטומאה דנעשה אף הסכין אב הטומאה לטמא אדם: דרחמנא אמר בחלל חרב - למידרש מיניה דכלי מתכת המיטמא במת נעשה כיוצא בזה שנגע בו: טומאה דחויה היא בצבור - בקושי הותרה וכל כמה דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרינן: קרינא ביה הבשר כל טהור יאכל בשר - ולא טמא: הללו עושין לעצמן - בטהרה והללו עושין לעצמן בטומאה טהורים לא עבדי בטומאה דהוי כרוב ורוב טהורין לא עבדי בטומאה וטמאין לשני לא מידחו משום דהוו נמי רובא ורובא לשני לא מידחו: טהורין עושין הראשון - בטהרה דאי נמי מיעוטא נינהו אית להו למעבד הראשון בטומאה וכל שכן כי עבדי בטהרה שפיר דמי: וטמאין עושין את השני - דכיון דאינן כרוב נידונין כמיעוט ונידחין לשני:

נזיר ועושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק כו' - ריב"א אומר דלא גרס נזיר דאין חילוק בזה בין נזיר לשאר קרבנות ומה שפירש רש"י דבעי שילוח שערו תחת הדוד אין נראה שיהא עיכוב ומה שפי' נמי משום תנופה הא כל שאר שלמים נמי בעו תנופה ולא אשכחן תנא דאית ליה תנופה בנזיר מעכבת אלא ר"א בסוף ג' מינים (נזיר דף מו.) ובתוספתא לא גרס נזיר: או שהיו כהנים טמאים יעשו בטומאה - אע"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כיון דאישתראי טומאת אימורים אישתראי נמי טומאת בשר דאמר במי שהיה טמא (לקמן פסחים דף צו.) כל היכא דאישתראי טומאת בשר אישתראי טומאת אימורים משמע שהם שוים: אלא שנטמא סכין בטמא מת כו' - תימה א"כ מאי אפי' דקאמר היינו רישא ממש היו ישראל טהורים וכהנים וכלי שרת טמאים כיון דמיטמא גברא מחמת סכין: בטומאת הגוף דבכרת מיתעביד - וא"ת ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך ליכנס לעזרה אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט ואומר ר"י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי: