פסחיםפג.
טוען את הדף…
רַבָּה מוֹסִיף, אַף רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: כׇּל הָעִנְיָן כּוּלּוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּבִשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין, לִשְׂרוֹף פְּסוּלֵיהֶן אַבֵּית הַבִּירָה, וְלִיתֵּן ״לֹא תַעֲשֶׂה״ עַל אֲכִילָתָן. אָמְרוּ לוֹ: חַטָּאת שֶׁנִּכְנַס דָּמָהּ לִפְנַי וְלִפְנִים מִנַּיִן? אָמַר לָהֶן: ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה״, מִכְּלָל דְּאִי נָפֵיק אִיהִי, אִי נָמֵי עָיֵיל דָּמָהּ — בִּשְׂרֵיפָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: דָּם וּבָשָׂר חֲדָא מִילְּתָא הִיא. בְּעָלִים מִלְּתָא אַחֲרִיתִי הִיא. מַתְנִי׳ הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַנּוֹתָר — יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר. לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. גְּמָ׳ אָמַר רַב מָרִי בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עַצְמוֹת קָדָשִׁים שֶׁשִּׁימְּשׁוּ נוֹתָר — מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַנּוֹתָר — יִשָּׂרְפוּ לְשִׁשָּׁה עָשָׂר. הָנֵי עֲצָמוֹת הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלֵית בְּהוּ מוֹחַ, לָמָּה בִּשְׂרֵיפָה? נִשְׁדִּינְהוּ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא, דְּאִית בְּהוּ מוֹחַ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שִׁימּוּשׁ נוֹתָר מִילְּתָא הִיא, אַמְּטוּ לְהָכִי בָּעֵי שְׂרֵיפָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שִׁימּוּשׁ נוֹתָר לָאו מִילְּתָא הִיא, לְמָה לְהוּ שְׂרֵיפָה? נִתְבְּרִינְהוּ וְנַחְלְצֵהּ לְמוֹחַ דִּידְהוּ וְנִשְׂרְפֵיהּ וְנִשְׁדִּינְהוּ לְדִידְהוּ. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, שִׁימּוּשׁ נוֹתָר מִילְּתָא הִיא. אָמְרִי: לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שִׁימּוּשׁ נוֹתָר — לָאו מִילְּתָא, וְקָסָבַר: ״בּוֹ״ בְּכָשֵׁר, וַאֲפִילּוּ בְּפָסוּל. אֲפִילּוּ בְּפָסוּל סָלְקָא דַּעְתָּךְ? וְהָא תְּנַן: אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים! לָא קַשְׁיָא, כָּאן — שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, כָּאן — שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. וּמַאן תַּנָּא דְּשָׁנֵי לֵיהּ בֵּין שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לְלֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, רַבִּי יַעֲקֹב הִיא. דְּתַנְיָא: ״וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ״, ״בּוֹ״ בְּכָשֵׁר וְלֹא בְּפָסוּל. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְנִפְסַל — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם, לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מֵיתִיבִי: כׇּל עַצְמוֹת הַקֳּדָשִׁים אֵין טְעוּנִין שְׂרֵיפָה, חוּץ מֵעַצְמוֹת הַפֶּסַח מִפְּנֵי הַתַּקָּלָה. הָנֵי עֲצָמוֹת הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּלֵית בְּהוּ מוֹחַ, לְמָה לְהוּ שְׂרֵיפָה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִית בְּהוּ מוֹחַ, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ שִׁימּוּשׁ נוֹתָר מִילְּתָא הִיא — עַצְמוֹת קָדָשִׁים אַמַּאי אֵין טְעוּנִין שְׂרֵיפָה? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁמְּצָאָן חֲלוּצִין: עַצְמוֹת קָדָשִׁים, דְּאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם — קַמֵּי דְּנֶהְווֹ נוֹתָר חַלְצִינְהוּ, וְלָא הָווּ שִׁימּוּשׁ נוֹתָר, וְלָא בָּעוּ שְׂרֵיפָה. עַצְמוֹת הַפֶּסַח, דְּיֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם — לְבָתַר דְּנֶהְווֹ נוֹתָר הוּא דְּחַלְצִינְהוּ, וְהָווּ לְהוּ שִׁימּוּשׁ נוֹתָר, וּבָעוּ שְׂרֵיפָה. רַב זְבִיד אָמַר: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹןורבה מוסיף אף רבי יוסי - נמי סבירא ליה כר' יוחנן בן ברוקה דפסול בעלים לא בעי עיבור צורה: כל הענין כולו - כל פרשה זו וכל חטאת אשר יובא מדמה (ויקרא ו׳:כ״ג) דמוקי לה רבנן במסכת זבחים (דף פב.) בחטאת החיצונה שהכניס דמה לפנים וזהו פסול שלה וקאמר רחמנא שישרף פליג ריה"ג ומוקי בחטאת הפנימית כגון פר העלם דבר של ציבור אשר יובא מדמה כמצותה אל אהל מועד לא תאכל באש תשרף (ובבשרה) לא איצטריך קרא דהא כתיב בגופיה (ויקרא ד׳:י״ב) ושרף אותו על עצים וגו' אלא שאם נפסלה ביוצא ובטומאה בא הכתוב ללמדך שתשרפנה בבית הבירה ולא חוץ לג' מחנות כמצות' וליתן לא תעשה על אכילתה: אמרו לו חטאת החיצונה שהכניס דמה לפנים מנין לך - שהיא פסולה: אמר להן - מדאמר ליה משה לאהרן הן לא הובא הא הובא בת שריפה היא ושפיר עביד דשרפוה לאלתר ומדיליף ריה"ג קדשי דורות מחטאת דאהרן אלמא ס"ל נמי דאם הובא דמה לדורות בעיא שריפה לאלתר כי חטאת דאהרן ואף על גב דפסול הדם הוא דהוי כפסולו מחמת דבר אחר וקס"ד דה"ה נמי ס"ל בפסול בעלים דלא בעי עיבור צורה אבל רבנן דלא גמירי מיניה סברי דורות משעה לא ילפינן ובההיא הוא דקאמר להו משה דאם הביאו דמה לפנים בעיא שריפה אבל לדורות בעי קרא אחרינא וגבי עיבור צורה נמי לא ילפינן מינה: ור' יוחנן - דלא חשיב ליה לריה"ג בהדייהו אמר לך נהי דשמעת ליה בפסול דם דלא בעו עיבור צורה בפסול בעלים מי שמעת ליה דקאי כרבי יוחנן בן ברוקה: דם ובשר חדא מילתא היא - והוה ליה פסולו בגופו כאילו נטמא בשר עצמו: מתני' העצמות - שלא יכול לשוברן מפני שנאסרה בו שבירת העצם ונותר בהן מוח והרי הוא נותר וטעון שריפה: וכן גידין - ובגמרא פריך ניכלינהו: והנותר - בשר פסח שנתעצלו באכילתו וניתותר: בששה עשר - שהוא חולו של מועד ואע"פ שנפסל בבוקר ראשון אין רשאי לשורפו בי"ט כדמפרש בגמר': גמ' ששימשו נותר - שנותר בהן מוח חוץ לזמנו ושימשוהו העצמות הללו: מטמאין את הידים - כנותר עצמו שגזרו חכמים שיטמא את הידים בפ' בתרא (דף קכ:) ולקמן בפירקין (פסחים דף פה.) מייתי לה בגמ': בסיס - כנו כדמתרגמי' בסיסיה (שמות ל) מקום מושבו: הני עצמות היכי דמי - דקאמר עיקרן ותחלתן בשריפה: נשדינהו - ישליכם דלא הצריך הכתוב שריפה אלא בראוי לאכילה וניתותר כדכתיב (שם יב) לא תותירו ממנו עד בקר ואם תותירו תשרפו: דאית בהו מוח - ומתחלתן לשריפה עומדים שאסור לשוברן וע"כ נעשין נותר הילכך חשיב להו באנפי נפשייהו ולא הוו בכלל והנותר דמתני': אמטו להכי בעו שריפה - אף העצמות כמוח עצמו: אלא אי לאו מילתא היא - הרי מכיון שניתותרו ונפסלו אין בהן משום איסור שבירה דאמרינן לקמן ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול: ניתברינהו - ונישקליה למוח ונישרפיה ולא יפסיד עצים וטורח לשרוף העצמות: קסבר - האי תנא בו דכתיב גבי שבירה לאו למעוטי פסול אתא אלא אורחיה דקרא הוא וכשר ואף פסול במשמע: המותיר בטהור - וכל שכן בטמא: אין סופג - לקמן בפירקין מפרש טעמא: היתה לו שעת הכושר - כגון נותר יש בו שבירת העצם: לא היתה לו שעת הכושר - כגון נטמא לפני זריקה אין בו משום שבירת עצם: ומאן ניהו תנא - דמתני' דשאני ליה בהכי לגבי שבירת העצם: כל עצמות - נותר מן הקדשים אין טעונין שריפה אלא שוברם ומוציא את המוח ושורפו ומשליך את העצמות: חוץ מעצמות הפסח - שאין יכול לשוברן מפני תקלת עצם לא תשברו בו לפיכך נשרפים על ידי מוח שבהן: למה להו שריפה - לעצמות הפסח: שמצאן חלוצין - כולה מתני' מיתוקמא במוצא עצמות חלוצין כלומר שבורין ונחלץ מוח מהן: עצמות קדשים - דמותר לשוברן אמרי' סתמא דמילתא לא אתא מוח דידהו לידי נותר ומקמיה איסורייהו דניתו לידי נותר חלצינהו ואין כאן שימוש נותר: לבתר הכי - דאיפסיל חלצינהו דתו לית ביה איסור שבירה כר"ש ויש כאן שימוש נותר:ורבה מוסיף אף ריה"ג - וא"ת היכי נימא דריה"ג ור' יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד והא פסולה דחטאת שנכנס דמה לפנים היינו לפני זריקה ור' יוחנן בן ברוקה אחר זריקה איירי ואליבא דר' יוחנן מסיק מדקא מוסיף עלי' וי"ל דרבה לא מפליג בין קודם זריקה בין לאחר זריקה כי היכי דלא מפליג ר' יוחנן דקאמר אף אחר זריקה מחלוקת: אמר להן הן לא הובא את דמה - פירש בקונטריס דרבנן לא בעו למילף מחטאת דאהרן דלא גמרי' דורות משעה ומה שפירש כן לא משום דחטאת דאהרן היה לשעה דהא שעיר של ר"ח היה כדפירש בקונ' וכן איתא בזבחים בפרק טבול יום (זבחים דף קא:) אלא דקסברי רבנן הוראת שעה היתה כדאמר לעיל וקשה לרשב"א דלעיל שייך הוראת שעה כדפי' דקסבר מפני טומאה נשרפה דהוי פסולו בגופו ומסברא ישרף מיד אבל הכא בחטאת שנכנס דמה לפנים דהוי פסולו בדם ומסבר' בעי עיבור צורה לא שייך הוראת שעה היתה ונראה לר"י דרבנן לא בעו למילף מחטאת אהרן משום דמצינו למימר דמשה לא הודה להן על השריפה דשפיר עבוד אלא במה שלא אכלוה אבל על השריפה לא הודה להן דאפי' היה כן שלא כדין שרפוה בלא עיבור צורה וקשה דלעיל יליף מחטאת אהרן שריפה ביוצא וקאי אמתני' דסבר' דשאינו פסולו בגופו בעי עיבור צורה והיינו כרבנן דר' יוסי ואינהו לא בעו למילף הכא מחטאת אהרן: בו בכשר ואפי' בפסול - ולא תיקשי ויוציא המוח ע"י גומרתא דליכא שבירת עצם דאיכא למיחש שמא יפקע כדאמרי' לקמן אי נמי ע"י גומרתא טריחא מילתא למיעבד: רבי שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין בו משום שבירת העצם - וא"ת ר"ש היינו ת"ק ונראה לר"י דר' יעקב ור"ש פליגי אליבא דת"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים דפרק כהן גדול (סנהדרין כא.) וההיא דחזקתן שלש שנים דחזקת הבתים (ב"ב כח:): אימור לבתר איסורא חלצינהו - ומפני התקלה דקתני בברייתא היינו דמשום שבירת עצם לא חלצינהו קודם איסורא ולהכי ישרפו דשימשו נותר: