פסחיםמב.
טוען את הדף…
רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: ״שׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ״. אוֹתוֹ אַתָּה מַתְפִּיס לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְאִי אַתָּה מַתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַמַּתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. אֵין לִי אֶלָּא בַּעֲשֵׂה, בְּלֹא תַעֲשֶׂה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר״, לִימֵּד עַל כׇּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ שֶׁיְּהֵא בְּלֹא תַעֲשֶׂה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי לְבַר קַפָּרָא: מַאי מַשְׁמַע? אָמַר לוֹ: דִּכְתִיב ״לֵאמֹר״ — לֹא נֶאֱמַר בַּדְּבָרִים. בֵּי רַב אָמְרִי: ״לֵאמֹר״ — לָאו אֱמוֹר. מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם וְכוּ׳. תָּנֵי חֲדָא: שׁוֹפְכִין בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, וְאֵין שׁוֹפְכִין בִּמְקוֹם הָאֶישְׁבּוֹרֶן. וְתַנְיָא אִידַּךְ: שׁוֹפְכִין בִּמְקוֹם הָאֶישְׁבּוֹרֶן! לָא קַשְׁיָא: הָא — דִּנְפִישִׁי, דִּקְווּ. הָא — דְּלָא נְפִישִׁי, דְּלָא קְווּ. אָמַר רַב יְהוּדָה: אִשָּׁה לֹא תָּלוּשׁ אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ. דַּרְשַׁהּ רַב מַתְנָה בְּפַפּוֹנְיָא. לְמָחָר אַיְיתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא חַצְבַיְיהוּ וַאֲתוֹ לְגַבֵּיהּ, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: הַב לַן מַיָּא. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא בְּמַיָּא דְּבִיתוּ אֲמַרִי. דָּרֵשׁ רָבָא: אִשָּׁה לֹא תָּלוּשׁ בַּחַמָּה, וְלֹא בְּחַמֵּי חַמָּה, וְלֹא בַּמַּיִם הַגְּרוּפִין מִן הַמּוּלְיָיר, וְלֹא תַּגְבִּיהַּ יָדָהּ מִן הַתַּנּוּר עַד שֶׁתִּגְמוֹר אֶת כׇּל הַפַּת. וְצָרִיךְ שְׁנֵי כֵלִים — אֶחָד שֶׁמְּקַטֶּפֶת בּוֹ, וְאֶחָד שֶׁמְּצַנֶּנֶת בּוֹ אֶת יָדֶיהָ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עָבְרָה וְלָשָׁה, מַהוּ? מָר זוּטְרָא אָמַר: מוּתָּר, רַב אָשֵׁי אָמַר: אָסוּר. אָמַר מָר זוּטְרָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: אֵין לוֹתְתִין הַשְּׂעוֹרִין בַּפֶּסַח. וְאִם לָתַת, נִתְבַּקְּעוּ — אֲסוּרִים, לֹא נִתְבַּקְּעוּ — מוּתָּרִין. וְרַב אָשֵׁי אָמַר: אַטּוּ כּוּלְּהוּ חֲדָא מְחִיתָא מְחִיתִינְהוּ?! הֵיכָא דְּאִיתְּמַר — אִיתְּמַר, וְהֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר — לָא אִיתְּמַר. הָדְרָן עֲלָךְ כׇּל שָׁעָה
וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח: כּוּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחוֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזֵיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן — הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בָּאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֱמָרִים בְּכוּתָּח הַבַּבְלִי: מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב, וּמְסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם, וּמַכְחִישׁ אֶת הַגּוּף. מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב — מִשּׁוּם נַסְיוּבֵי דַחֲלָבָא. וּמְסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם — מִשּׁוּם מִילְחָא. וּמַכְחִישׁ אֶת הַגּוּף — מִשּׁוּם קוֹמָנִיתָא דְאוּמָא. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַרְבִּין הַזֶּבֶל, וְכוֹפְפִין אֶת הַקּוֹמָה, וְנוֹטְלִין אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: פַּת קִיבָּר, וְשֵׁכָר חָדָשׁ, וְיָרָק חַי. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְמַעֲטִין אֶת הַזֶּבֶל, וְזוֹקְפִין אֶת הַקּוֹמָה, וּמְאִירִין אֶת הָעֵינַיִם, אֵלּוּ הֵן: פַּת נְקִיָּיה, בָּשָׂר שָׁמֵן, וְיַיִן יָשָׁן. פַּת נְקִיָּיה —רבי יהודה היא - דאמר לאו הבא מכלל לאמור לאו הוא: שרוע - הוא שאחת מעיניו גדולה ואחת קטנה וכן שאר אברים: קלוט - שפרסותיו קלוטות: נדבה תעשה אותו - לדמיו הקדישהו לבדק הבית ולנדר להעלות קרבן לא ירצה וכתב אותו אותו בעל מום אתה מתפיס לקדושת בדק הבית ואין אתה מתפיס תמימים הראויין למזבח לבדק הבית: וידבר ה' וגו' - בתחלת הפרשה כתיב: לא נאמר בדברים - נוטריקון לאמר: לאו אמור - אמור להן שיש איסור לאו בדברים והכא גבי פסח נמי כתיב בתחלת הפרשה ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: האישבורן - לשון שבירה שמשתבר הקרקע ויש בקעים שהמים נאספים ושוהין בתוכן ואין נבלעין ומחמיצין: הכי גרסינן הא דנפישי דקוו הא דלא נפישי דלא קוו - כשהן מרובות הן נקוות אל מקום אחד ואין נבלעות מהר ומחמיצות וכשהן מועטות לא קוו: שלנו - בלילה מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין ימות הגשמים הן כדאמרינן במי שהיה (לקמן פסחים צד:) בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין הלכך מלינן בלילה ומצטננין: דרשה רב מתנה - ובלשון הקודש היו דורשין וכסבורין השומעין שמים שלו הוא אומר: דביתו - תרגום של לנו (דביתו): לא בחמה - לפי שחום השמש מחממת: ולא בחמי חמה - במים שהוחמו בחמה וכ"ש בחמי האור: הגרופים מן המולייר - דוד גדול של נחושת ותלוי על האור כל שעה ונחושתו עבה ואפי' כשאין שם אור מים שבשוליו חמים או פושרין: גרופים - לשון שיריים שממצין מנחושתו של שוליו: ואל תגביה ידה מן התנור - כלומר תהא עוסקת בבצק כל שעה: שמקטפת בו - טחה פני החררה במים: שמצננת בו ידיה - דאותן שמקטפת בהן מתחממות מחום ידיה והעיסה: עברה ולשה - בחמין: לא נתבקעו מותרות - ואע"ג דתנא אין לותתין הכא נמי ל"ש הואיל ואנו רואין שלא החמיץ שאין שם לא סימני שיאור ולא סימני סידוק: מחיתא מחיתינהו - כולם אריגה אחת אריגת' משום דבחדא איסורא דרבנן תנא אם עבר מותר באכילה בעית למימר נמי בכולהו: היכא דאתמר - בהדיא דלא קנסינן ליה אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר והלכך עברה ולשה בחמין קרובה למזיד היתה ואסור ולא דמי לבציקות של נכרים דאמרינן (לעיל דף מ.) ממלא אדם כריסו מהן דהכא בעינן למיקנסה דעברה אדרבנן. מעשה אורג מתרגמינן עובד מחי (שמות כ״ח:ל״ב): מתני' ואלו עוברין - עליהן בבל יראה ובבל ימצא וכולהו מפרש להו בגמרא זיתום וזומן וקולן ועמילן: תכשיטי נשים - בגמרא מפרש: מין דגן - חמשה מינין חיטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון: ואין בהן כרת - אם אכלן אבל לאו יש באכילתן ובגמרא יליף לה כולה: גמ' מטמטם - לשון סתימה: מסמא את העינים משום מילחא - מלח סדומית יש שמסמא את העינים כשנוגע במלח וחוזר ונוגע בעין: נסיובי דחלבא - מישג"א: קומניתא דאומא - עיפושא פת שמתעפש לאחר זמן בתוך הכותח: וכופפין את הקומה - כלומר מתישין כוחו: ירק חי - כגון כרישין ובצלים וחזרין כשאוכל מהן הרבה תמיד:לאמר לימד על כל הפרשה שהיא בלאו - נראה לר"י דהיינו דוקא בהנך דברים דאית בהו לאו הבא מכלל עשה אבל שאר דברים לא: מתני' ואלו עוברין בפסח - פ"ה לעבור עליהן בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א מדקדק מלשון עוברים דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפילו באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייא קרא ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלין ועוברין היינו מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא: רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים - היינו חמץ נוקשה ואפילו הוי חמץ דגן גמור על ידי תערובות מ"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת"ק ובגמרא אמרי' דרבי אליעזר סבר נוקשה בעיניה בלא כלום לכך נראה דגרס רבי אלעזר בחד מינייהו או במתני' או בגמרא: