פסחיםעא.
טוען את הדף…
בִּשְׁעַת שִׂמְחָה, וְלֵיכָּא. מִשּׁוּם חֲגִיגָה: הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה, וְכׇל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: ״וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״ — לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן לְשִׂמְחָה. אַתָּה אוֹמֵר לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ (שָׂמֵחַ)״ — חָלַק. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאֵין לוֹ בַּמֶּה יִשְׂמַח! לָא, כִּדְתָנֵי טַעְמָא: מָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן וּלְהוֹצִיא לֵילֵי יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן? מְרַבֶּה אֲנִי לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁיֵּשׁ שִׂמְחָה לְפָנָיו, וּמוֹצִיא אֲנִי לֵילֵי יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם שִׂמְחָה, וְאֵין יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם חֲגִיגָה. אַמַּאי? הָא בָּעֵינַן זְבִיחָה בִּשְׁעַת שִׂמְחָה, וְלֵיכָּא! אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: שֶׁעִיכֵּב וּשְׁחָטָהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא מַתְנִיתָא מַאן קָתָנֵי לַהּ? בֶּן תֵּימָא — בֶּן תֵּימָא הָא פָּסְלָה לַהּ בְּלִינָה! שְׁמַע מִינַּהּ. מֵתִיב רָבָא: הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמֹנָה. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵינַן זְבִיחָה בִּשְׁעַת שִׂמְחָה, הָא זִמְנִין סַגִּיאִין דְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אֶלָּא שִׁבְעָה, כְּגוֹן שֶׁחָל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: מְשַׂמְּחוֹ בִּשְׂעִירֵי הָרְגָלִים. אָמַר רָבָא, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא, דִּשְׂעִירֵי הָרְגָלִים חַי נֶאֱכָלִין צָלִי אֵין נֶאֱכָלִין, וְשִׂמְחָה בְּחַי לֵיכָּא. וְעוֹד, כֹּהֲנִים אוֹכְלִין וְיִשְׂרָאֵל בַּמֶּה שְׂמֵחִים? אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: מְשַׂמְּחוֹ בִּכְסוּת נְקִיָּה וְיַיִן יָשָׁן. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב יוֹצֵא בָּהֶן מִשּׁוּם שִׂמְחָה וְאֵין יוֹצֵא בָּהֶן מִשּׁוּם חֲגִיגָה. יוֹצֵא מִשּׁוּם שִׂמְחָה — לָא בָּעֵינַן זְבִיחָה בִּשְׁעַת שִׂמְחָה. וְלָא מִשּׁוּם חֲגִיגָה — הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה, וְכׇל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. מֵיתִיבִי: ״וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״ — לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן לְשִׂמְחָה. אַתָּה אוֹמֵר לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ״ — חָלַק. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאֵין לוֹ בַּמֶּה יִשְׂמַח! לֹא, כִּדְתַנְיָא: מָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן וּלְהוֹצִיא לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן? מְרַבֶּה אֲנִי לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁיֵּשׁ שִׂמְחָה לְפָנָיו, וּמוֹצִיא אֲנִי לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו. אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִנַּיִן לְאֵימוּרֵי חֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁנִּפְסָלִין בְּלִינָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״רֵאשִׁית״ לְמֵימְרָא דְּהַאי בֹּקֶר — בֹּקֶר רִאשׁוֹן. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: טַעְמָא דִּכְתַב ״רֵאשִׁית״, הָא לָא כְּתַב ״רֵאשִׁית״ הֲוָה אָמֵינָא מַאי בֹּקֶר — בֹּקֶר שֵׁנִי. מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּבָשָׂר אִיפְּסִיל לֵיהּ מֵאוּרְתָּא, וְאֵמוּרִין עַד צַפְרָא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַלְּמָה לָא? וַהֲרֵי פֶּסַח לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּבָשָׂר אִיפְּסִיל לֵיהּ מֵחֲצוֹת, וְאֵמוּרִין עַד צַפְרָא! אָמַר רָבָא, רַב יוֹסֵף הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִלּוּ תַּנָּא לְבָשָׂר לָא בָּעֵי ״רֵאשִׁית״, וְרַב כָּהֲנָא לְאֵימוּרִין בָּעֵי ״רֵאשִׁית״? מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״לֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר״,בשעת שמחה - ביום טוב שהוא זמן שמחה: והיית אך שמח - קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח: לרבות לילי יום טוב האחרון - ואין שמחה אלא באכילת שלמים ויום טוב האחרון גופיה לא דהא תרי זימני שבעת ימים כתיב גבי שמחה כדפרישי' וממילא אימעיט שמיני: או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון - ואף על פי שאין קרבן בלילה נלמד שהטעינו הכתוב לשחוט שלמים מערב יום טוב לשמחת לילי יום טוב: אך (שמח) חלק - כל אכין ורקין מיעוטין: מאי טעמא - משוינן מיעוטא ללילי ראשון וריבויא ללילי אחרון ולא אמרינן איפכא לאו משום דאמרינן אין לו במה ישמח דשלמים הנשחטין מבערב לאו שמחה היא דבעינן זביחה בשעת שמחה: שיש שמחה לפניו - כל ימות ולילות החג: חגיגת י"ד כו' - קס"ד דרב יוסף בששחטה בארבעה עשר קאמר: הא מתניתא - בן תימא אמרה לעיל ולבן תימא איפסילא לה דהא אמר אין נאכלת אלא ליום ולילה: והשמחה - בשלמים: שחל יום טוב בשבת - ומבערב אין יכול לשחוט דהא בשעת שמחה בעית: אמר רב הונא - ודאי מקרבן שמחה ליכא אלא שבעה אלא הא דקתני השמחה שמונה משמחו בשעירי הרגלים שעיר החטאת האמור בראשון שבכל יום היה שעיר בא משל ציבור וכל חטאות החיצונות נאכלות וכל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת: חי נאכלין - אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו כי אם חי דאין צלייתו ובישולו דוחה שבת ובשר חי אין כאן שמחה: ועוד - נהי נמי דיש שמחה בבשר חי הרי חטאות אין נאכלות אלא לכהנים והן אוכלין וישראל במה ישמחו: לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה - כשאר לילי החג: או אינו אלא כו' - כדפרישית: לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה - ואע"פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת: וסמיך ליה ראשית ביכורי וגו' - ודרוש ביה בקר ראשון: דבשר איפסיל ליה מאורתא - משחשכה ועבר יום ששה עשר ואימורין יכשרו עד בקר שבעה עשר דאי בקר בקר שני בקר של שבעה עשר: ר' אליעזר בן עזריה - בפרק בתרא (דף קכ:) דאמר מדאורייתא אכילת פסח עד חצות ותו לא: הכי קשיא ליה - אע"ג דאותיב מלתא אחריתי: ומי איכא מידי - כלומר אפשר להיות משמעות המקרא בקר שני אנן חזינן תנא דמתנית' דלקמן דאפי' לבשר שהוא קל מאימורין לא בעי ראשית ובקר דכתיב ביה משמע ליה לתנא בקר ראשון ורב כהנא באימורין דחמירא קדושתיהו לא משמע ליה בקר דכתיב גבייהו בקר ראשון בלא ראשית: אשר תזבח בערב - בחגיגת ארבעה עשר מיירי דנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של יום טוב הראשון עצמו קאמר קרא דאם כן מאי בערב הלא שחיטתן ביום כולו:או אינו אלא לילי י"ט הראשון - ולא בא למעוטי שאר לילות אלא לילי יום טוב האחרון: לאו משום דאין לו במה ישמח - וא"ת אם כן תיפוק ליה מאידך קרא דבעינן זביחה בשעת שמחה וי"ל דאי מהתם ה"א דלא בעינן זביחה בשעת שמחה אלא בחגיגה של יום טוב שיכול לשוחטה בו ביום אבל הכא שאין יכול לשוחטה בלילה לא להכי איצטריך אך למעט: לילי יום טוב האחרון - פי' בקונטר' דווקא לילה אבל יום שמיני לא וקשה לריב"א דהתנן ההלל והשמחה שמונה וליכא למימר משום ליל שמיני קתני שמונה דליכא שמונה לילות דליל יום טוב ראשון לא קחשיב ועוד דומיא דהלל דעיקרו ביום ועוד דכי פריך לקמן ואם איתא זימנין דלא משכחת לה שמונה כגון שחל להיות יום טוב הראשון בשבת ואי כפירוש הקונט' תיקשי נמי לכולי עלמא דכשחל יום שמיני באחד בשבת אז ליכא אלא שבעה דמתי יוכל לשחוט לליל שמיני שהוא מוצאי שבת דאי שחיט בערב שבת איפסלא לה הלכך נראה לפרש דלילי יום טוב האחרון לאו דווקא דה"ה ביום: מנין לאימורי חגיגה שנפסלין בלינה שנאמר ולא ילין כו' - מהכא נפקא בכל אימורין: