פסחיםמ.
טוען את הדף…
תְּרֵי חִיטֵּי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, דִּילְמָא אָזְלָא חֲדָא וְיָתְבָה בְּצִירְיָא דַחֲבֶרְתַּהּ, וְלָא סָלֵיק לְהוּ דִּיקּוּלָא דְמַיָּא מֵאַרְבַּע רוּחָתָא, וְאָתֵי לִידֵי חִימּוּץ. וְאָמַר אַבָּיֵי: לָא לִיחְרוֹךְ אִינִישׁ תְּרֵי שֻׁבְלֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, דִּילְמָא נָפְקִי מַיָּא מֵהַאי וּבָלַע אִידַּךְ, וְאָתְיָא לִידֵי חִימּוּץ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חֲדָא נָמֵי, דִּילְמָא נָפֵיק מֵהַאי רֵישָׁא וּבָלַע אִידַּךְ רֵישָׁא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מֵי פֵירוֹת נִינְהוּ, וּמֵי פֵירוֹת אֵינָן מַחְמִיצִין. וַהֲדַר בֵּיהּ אַבָּיֵי מֵהַהִיא, דְּכׇל אַגַּב מֵדָלַיְיהוּ לָא מַחְמְצִי. דְּאָמַר אַבָּיֵי: הַאי חַצְבָּא דַאֲבִישֻׁנָא, סְחִיפָא — שְׁרֵי, זְקִיפָא — אָסוּר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ זְקִיפָא — נָמֵי שְׁרֵי, מֵי פֵירוֹת נִינְהוּ, וּמֵי פֵירוֹת אֵינָן מַחְמִיצִין. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹתְתִין שְׂעוֹרִין בַּפֶּסַח. וְאִם לָתַת, נִתְבַּקְּעוּ — אֲסוּרוֹת, לֹא נִתְבַּקְּעוּ — מוּתָּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹרָן בְּחוֹמֶץ, וְחוֹמֶץ צוֹמְתָן. אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: לֹא נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כׇּל שֶׁאִילּוּ מַנִּיחָן עַל פִּי חָבִית וְהֵן נִתְבַּקְּעוֹת מֵאֵילֵיהֶן, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ. עֲבַד שְׁמוּאֵל עוֹבָדָא בְּדוּרָא דְּבֵי בַּר חָשׁוּ נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ. אָמַר רַבָּה: בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יִלְתּוֹת. מַאי אִירְיָא בַּעַל נֶפֶשׁ? אֲפִילּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא נָמֵי, דְּהָא תַּנְיָא: אֵין לוֹתְתִין שְׂעוֹרִין בַּפֶּסַח! הָכִי קָאָמַר: בַּעַל נֶפֶשׁ — אֲפִילּוּ חִיטִּין דִּשְׁרִירִי לֹא יִלְתּוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מַאן דְּצָיֵית לֵיהּ לְאַבָּא — אָכֵיל נַהֲמָא דְעִיפּוּשָׁא. דְּהָא בֵּי רַב הוּנָא לָתְתִי, וּבֵי רָבָא בַּר אָבִין לָתְתִי. וְרָבָא אָמַר: אָסוּר לִלְתּוֹת. אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: אֵין לוֹתְתִין שְׂעוֹרִין בַּפֶּסַח. שְׂעוֹרִין הוּא דְּלָא, הָא חִיטֵּי — שְׁרֵי. לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא חִיטִּין, כֵּיוָן דְּאִית בֵּיהּ צִירְיָא — עָיְילִי בְּהוּ מַיָּא, אֲבָל שְׂעָרֵי דְּשִׁיעִי — אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. הֲדַר אָמַר רָבָא: מוּתָּר לִלְתּוֹת. דְּתַנְיָא: יוֹצְאִין בְּפַת נְקִיָּה וְהַדְרָאָה, וְאִי אֶפְשָׁר נְקִיָּה בְּלֹא לְתִיתָה. אֵיתִיבֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: הַקְּמָחִין וְהַסְּלָתוֹת שֶׁל גּוֹיִם, שֶׁל כְּפָרִים — טְהוֹרִים, וְשֶׁל כְּרַכִּין — טְמֵאִין. דִּכְפָרִים מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּלָא לָתְתִי, וְקָא קָרֵי לֵיהּ סוֹלֶת! תַּרְגּוּמָא אַקִּמְחָא. בָּתַר דְּנָפֵיק אָמַר: מַאי טַעְמָא לָא אֵימָא לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חִיטִּין שֶׁל מְנָחוֹת אֵין לוֹתְתִין אוֹתָם, וְקָא קָרֵי לְהוּ סוֹלֶת. הֲדַר אָמַר רָבָא: מִצְוָה לִלְתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת״ — אִי לָא דְּבָעֵי לְתִיתָה שִׁימּוּר לְמַאי? אִי שִׁימּוּר דְּלִישָׁה — שִׁימּוּר דְּלִישָׁה לָאו שִׁימּוּר הוּא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: בְּצֵקוֹת שֶׁל גּוֹיִם — אָדָם מְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מֵהֶן, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה. בָּאַחֲרוֹנָה — אִין, בָּרִאשׁוֹנָה — לָא, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּלָא עֲבַד בְּהוּ שִׁימּוּר. וְלַעְבֵּיד לֵיהּ שִׁימּוּר מֵאֲפִיָּה וְאֵילָךְ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, שִׁימּוּר מֵעִיקָּרָא בָּעֵינַן. ומִמַּאי? דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּנָחֵית לְשִׁימּוּר — לָא עָבֵד לַהּ שִׁימּוּר. אֲבָל הֵיכָא דִּבְעִידָּנָא דְּנָחֵית לְשִׁימּוּר — עָבֵיד לַהּ שִׁימּוּר, הָכִי נָמֵי דְּשִׁימּוּר דְּלִישָׁה הָוֵי שִׁימּוּר. וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא הֲדַר בֵּיהּ רָבָא. דְּאָמַר לְהוּ לְהָנְהוּ דִּמְהַפְּכִי כֵּיפֵי: כִּי מְהַפְּכִיתוּ — הַפִּיכוּ לְשׁוּם מִצְוָה, אַלְמָא קָסָבַר: שִׁימּוּר מֵעִיקָּרָא מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ בָּעֵינַן. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָאתרתי חיטי - גרעיני חיטין אלא חדא חדא חיטתא: דילמא אתיא חדא ויתבה בציריא דחברתה - בסדק של חברתה: דיקולא דמיא - רתיחת המים: ציריא - סדק כמו טייליא חריפא דמצרי זיקי דמסכת ע"ז (דף ל.): דילמא נפקי מיא - מחיטי דברישא חדא ובלעי חטים דאידך רישא: אי הכא אפילו חדא - שבולתא נמי לא ליחרוך: ה"ג והדר ביה אביי דכל אגב מדלייהו לא מחמעי - כל דרך נפילתם לא מחמעי: חצבא דאבישונא - כד שמייבשין בתוכו קליות בתנור: סחיפא שרי - אם פיו כפוי למטה שהיו המים הנפלטין מן הקלי על ידי חום האור זבין ויוצאין לחוץ שרי: זקיפא - שיהא זוקף כדרכו אסור שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין ומדאמר אביי סחיפא שרי משום דדייבי אבראי שמע מינה הדר ביה ממאי דאמר לעיל לא ליחרוך איניש תרתי שיבלי דהני נמי דייבי מיא ושרקי ונפלי ולא מיבלעי באידך: נתבקעו - מחמת הניפוח שמחמת המים אסורות דודאי ממהרות להחמיץ: שורן בחומץ - אם רואה שנופחות שורן בחומץ: וחומץ צומתן - אשטריינ"ב בלע"ז ואינו מניחן להחמיץ: והן מתבקעות מאיליהן - שאינן יכולות לעמוד מפני ריח היין: בדורא דבי בר חשו - בכפר של אותו האיש: נתבקעו ממש - כלומר דאין אסורות אלא נתבקעו ממש ואותן לא מבוקעות ממש היו והתירן: אמר רבה - גרסינן: בעל נפש - חסיד: הכי קאמר אפילו חיטי - שהן קשין משעורין ואין ממהרין להחמיץ בעל נפש לא ילתות אבל דלאו בעל נפש דלא מחמיר על נפשיה כולי האי: דשרירן - קשים: לאבא - רבה הכי קרי ליה לשון רבנות: מאן דצאית ליה לאבא יאכל לחם עיפושא - כלומר לא תהא סולתן נקיה: דהא בי רב הונא לתתי - כולה רב נחמן אמר לה: ורבא אמר אסור ללתות - לכולי עלמא: דשיען - שחלקין הן: והדראה - קיבר: של כפרים טהורים - לפי שאין מקפידין על סולתן לעשותן נקיה כל כך ולא לתתי לחיטי דידהו ונמצא שלא הוכשרו וקא קרי להו סולת אלמא אפשר לנקיה בלא לתיתה: בתר דנפק - רבא מבי מדרשא: אמר - רב פפא נצטער בעצמו מדוע לא נזכרתי להשיב לו מהא דאמר ר' ירמיה כו': ואי לאו - לתיתה דעכשיו בעי שימור שלא יחמיצו שימור למה לי: לאו שימור הוא - אי לא עבד ליה שימור מקמי הכי: דאמר רב הונא - גרסינן: בצקות של נכרים - שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו דהוא הוי סימן סידוק וסימן שיאור כדלקמן: שיאכל כזית מצה באחרונה - דבהא לא נפיק ידי חובת מצה משום דלא הוי לה שימור לשם מצה ואף על פי שאנו רואין שאין כאן חימוץ ומיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן: באחרונה - היא מצות אכילתה שעם הפסח היא חובת אכילתה דכתיב קרא (שמות יב) על מצות ומרורים יאכלוהו ופסח נאכל על השובע כדתנן (לקמן פסחים דף קיט:) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן: בראשונה לא - כלומר באכילה ראשונה שאכל מבצקות של נכרים לא נפיק: הכי גרסינן מאי טעמא דלא עבד לה שימור - ולא גרסינן אי נימא דהא ודאי טעמא משום הכי הוא: מאפייה ואילך - משמע משמתקנה לאפייה כגון עריכתה וקיטוף שלה ונתינתה לתנור: וממאי דילמא - לעולם שימור דלישה שימור הוא ואע"ג דלא איצטריך שימור מקמי הכי והכא מאי טעמא לא נפיק משום דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר המחמצת הויא צריכה שימור וזו לא נעשה לה שימור מההיא עידנא דנחית לתורת שימור דהיינו מנתינת מים: ואפילו הכי - דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה לא הדר ביה ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה: מהפכי כיפי - העמרין וקושרין את העמרים בימות הקציר:כל שאילו מניחן על פי אבוב של קלאים והם מתבקעות - פירוש כלי שבעלי קליות עושין בו קליות והוא מנוקב כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סו.) מניחין בתוך אבוב של קלאים כדי שתגמור האור בכולו והם מתבקעות מכח האור וכן מצא ר"י בספר ישן בשם רבינו תם: תרגומא אקמחים - תימה השתא אמאי תני סלתות ויש לומר דלצדדין קתני: כי מהפכיתו כיפי הפכיתו לשם מצה - וא"ת כיון דסבירא ליה דבעי שימור בשעת היפוך אם כן היכי מוכח דמצוה ללתות דילמא לאו מצוה היא אלא דצריך שימור מתחלתו ועד סופו ויש לומר דעיקר שימור כדי שלא תחמיץ וסבר רבא אי לאו שיש שימור מחמץ בשעה שהוא עדיין דגן כגון לתיתה לא היה מצריך שימור בשעת בי דרי מתחילת הדגון: