פסחים צה.

פרק ט׳ · מי שהיה טמא

Pesachim 95a · Chapter 9: Mi SheHayah Tamei

מַתְנִי׳ מָה בֵּין פֶּסַח הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי? הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּ״בַל יֵרָאֶה״ וּ״בַל יִמָּצֵא״, וְהַשֵּׁנִי — חָמֵץ וּמַצָּה עִמּוֹ בַּבַּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּיתָן, וְנֶאֱכָלִין צָלִי עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״כְּכׇל חוּקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ״ — בְּמִצְוָה שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מִצְוָה שֶׁעַל גּוּפוֹ, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״. יָכוֹל אֲפִילּוּ מִצְוֹת שֶׁלֹּא עַל גּוּפוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ״, מָה שְׁבִירַת הָעֶצֶם מְיוּחָד מִצְוָה שֶׁבְּגוּפוֹ — אַף כׇּל מִצְוָה שֶׁבְּגוּפוֹ. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ״, בְּמִצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אָמַר מָר: יָכוֹל אַף מִצְוָה שֶׁלֹּא עַל גּוּפוֹ. הָא אָמְרַתְּ בְּמִצְוָה שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר? הָכִי קָאָמַר: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״, אַלְמָא ״יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ״ לָאו דַּוְקָא הוּא. אֵימָא הָוֵה לֵיהּ כִּפְרָט וּכְלָל, וְנַעֲשָׂה כְּלָל מוֹסִיף עַל הַפְּרָט, וַאֲפִילּוּ כֹּל מִילֵּי נָמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה, הַאי ״עֶצֶם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְאֶחָד עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוֹחַ, וְאֶחָד עֶצֶם שֶׁאֵין בּוֹ מוֹחַ. וְרַבָּנַן, הַאי ״יַעֲשׂוּ אֹתוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דְּכַמָּה דְּאֶפְשָׁר לְאַהְדּוֹרֵי מַהְדְּרִינַן. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כְּכׇל חוּקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ״. יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁהָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּ״בַל יֵרָאֶה״ וּ״בַל יִמָּצֵא״ כָּךְ שֵׁנִי אָסוּר בְּ״בַל יֵרָאֶה״ וּ״בַל יִמָּצֵא״ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״. וְאֵין לִי אֶלָּא מִצְוַת עֲשֵׂה, מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״. וְאֵין לִי אֶלָּא מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה. מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ״. מָה הַפְּרָט — מְפוֹרָשׁ: מִצְוַת עֲשֵׂה, וְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה, וְלֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר — אַף כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה, וְלֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר. בִּכְלָלֵיהּ דְּ״מַצּוֹת וּמְרוֹרִים״, מַאי קָא מְרַבֵּי? צְלִי אֵשׁ. בִּפְרָטֵיהּ מַאי מְמַעֵיט לֵיהּ? הַשְׁבָּתַת שְׂאוֹר. אֵיפוֹךְ אֲנָא! מִצְוָה דְגוּפֵיהּ עֲדִיף. בִּכְלָלֵיהּ דְּ״לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״ מַאי קָא מְרַבֵּה לֵיהּ? ״לֹא תוֹצִיא מִמֶּנּוּ״ (דְּדָמֵי לֵיהּ. דְּהַאי מִיפְּסַל בְּנוֹתָר, וְהַאי מִיפְּסַל בְּיוֹצֵא). בִּפְרָטֵיהּ מַאי קָא מְמַעֵט לֵיהּ? ״לֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא״ (דְּדָמֵי לֵיהּ, דְּהַאי אֵינוֹ לוֹקֶה דְּהָוֵה לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה. וְהַאי אֵינוֹ לוֹקָה דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה). אֵיפוֹךְ אֲנָא! מִצְוָה דְגוּפֵיהּ עֲדִיף. בִּכְלָלֵיהּ דְּ״עֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ״

מתני' מצה וחמץ יש לו בבית - בגמ' יליף לה לטעמא דכולה מתניתין: גמ' ככל חוקת הפסח וגו' - בפסח שני כתיב: אותו - משמע גופו: במצות שבגופו הכתוב מדבר - לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו כגון סדר עבודותיו ואכילת צלי אבל לא למצות שאינן בגופו כגון השבתת שאור: מצות שעל גופו מנין - כגון מצה ומרור שהן דברים אחרים ובאין חובה לו: יכול אף מצות שלא על גופו - כגון השבתת שאור ולקמיה פריך מנא תיתי והאמרת אותו משמע מצות שבגופו: מה שבירת העצם מיוחדת - לקמן יליף לה בפרט וכלל דפרטי כתיבי ברישא והדר כלל על מצות ומרורים יאכלוהו וכן לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו פרטי ככל חוקת הפסח יעשו אותו כלל ולקמיה מפרש לה: איסי בן יהודה אומר - אינו צריך לא ישברו לכך אלא ללימוד אחר כדלקמן דאותו מצות שבגופו משמע: הא אמרת אותו במצות שבגופו גרסינן: ה"ק - השתא דכתיב מצות ומרורים ואיתרבי מצוה שאינה גופו אלמא אותו לאו דוקא: והוה ליה פרט וכלל - דפרטי כתיבי ברישא: ואימא נעשה כלל מוסיף על הפרט - ואיתרבי כל מילי אפילו השבתת שאור שאינה על גופו: קמ"ל - ועצם לא ישברו דלא תדרוש כלל מוסיף על הפרט לרבויי כל מילי אפי' השבתת שאור דאם כן כל הני פרטי למה לי אלא להכי כתבינהו לכולהו למידרש תוספתא דכללא אכל חד וחד ומרבי דומיא דפרטי ותו לא וכולהו פרטי הוו דגופו ודעל גופו והיינו דקאמר תנא דפרטי ועצם לא ישברו ממעט מצות שלא על גופו כגון לא תשחט על חמץ כדלקמן ולקמן בברייתא מפרשי מאי מרבי כללא דכל חד וחד ומאי ממעט פרטא: מאי עביד ליה - מככל חוקת הפסח נפקא ליה דהא לדידיה אותו דוקא וממעט שלא על גופו וממילא מתרבה שבירת עצם דהא מצוה שבגופו היא ותמיהא לי אמאי לא בעי נמי לא ישאירו לאיסי מאי עביד ליה דהא מצוה שבגופו היא: מיבעי ליה אחד עצם כו' - דהכי דרשינן בכיצד צולין (לעיל פסחים דף פה.) כשהוא אומר ועצם לא ישברו בפסח שני שאין ת"ל הוי אחד עצם כו': ורבנן - דאמרי אותו לאו דוקא למאי איכתב: שאין שוחטין - פסח שני על היחיד שנדחה לו להכי כתב יעשו לשון רבים דכמה דאפשר לאהדורי אחר טמא חבירו להמנותו עמו מהדרינן כגון לטמא אחד בשרץ ואיידי דכתיב יעשו כתיב אותו דאע"ג דכתיב ברישא יעשו אותו אי לא כתביה זימנא אחריתי הוה אמינא אורחיה דקרא הוא: ת"ל על מצות ומרורים וגו' - והדר כתיב כללא עליה לרבויי דומיא דידיה וכל מילי לא אמרינן דנירבי דא"כ כל הני פרטי למה לי ופרטא ממעט דכוותיה כדמפרש לקמן דכללא דכל חוקת הפסח מהדרינן אכולהו פרטא לרבויי בכל פרטא דומיא דידיה ולמעוטי מפרט' נמי דומיא דידיה ומחד מפרטיה ממעטינן בל יראה ובל ימצא לקמן וברייתא רמוזי מרמזא ואזלא כללי מאי מרבו ופרטי מאי ממעטי ודכוותיה מרבו וממעטי: ואין לי - שיהא כלל מוסיף אלא על הפרט של עשה מצות ומרורים דכוותיה צלי אש שהוא מ"ע ופרט נמי ממעט דכוותיה השבתת שאור: ל"ת מנין - שירבה הכלל וכן הפרט ימעט ל"ת ת"ל לא ישאירו ממנו עד בקר וכתיב כללא לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה לאו הניתק לעשה ולמעט בפרטיה לא יראה ולא ימצא דלאו שניתק לעשה נינהו כדמפרש במסקנא: ואין לי אלא כו' ל"ת גמורה מנין - שירבה [הכלל] וימעט פרט ת"ל לא ישברו וכתב כללא לאהדורי עליה לרבויי דכוותיה בכללא ולמעוטי דכוותיה בפרטא כדלקמן: בפרטיה מאי קא ממעט - דכל פרטא משמע מיעוטא דכוותיה דהכי משמע האי ולא מידי אחרינא השבתת שאור דהויא נמי כמצות עשה: ל"ת דמותיר לאו הניתק לעשה הוא דכתיב גבי ראשון והנותר ממנו וגו': לא תוציא - לאו הניתק לעשה הוא דכתיב בבית אחד יאכל לא תוציא וגו' ומשמע לא תוציא לאוכלו אלא בבית אחד יאכל בעמוד והחזר קאי אם הוציאו ולית ליה להאי תנא הא דתני בכיצד צולין (שם) האוכלו הרי זה בל"ת דובשר בשדה טרפה (שמות כ״ב:ל׳) אלא מותר להחזירו ולאוכלו: ולא יראה - ואם נראה תשביתוהו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד: בכלליה דעצם לא ישברו בו - דמרבי לא תעשה גמור:

מה בין ראשון לשני - בתוספ' (פרק ח) קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות ואין השני נשחט בג' כיתות והכא תנא ושייר דשייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני כדאמר בגמ' (דף צו.) ובתוספתא דלא קתני ביקור דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד: ואיסי בן יהודה עצם לא ישברו בו מאי עביד ליה - תימה לאיסי לא ישאירו ממנו עד בקר מאי עביד ליה דהא לדידי' לא צריך למעוטי בל יראה דמאותו מפיק מצוה שלא על גופו: מיבעי ליה שאין שוחטין את הפסח על היחיד - קשה לרשב"א דתיפוק ליה מככל חקת הפסח וראשון נפקא לן בפרק האשה (לעיל פסחים דף צא.) דאין שוחטין אותו על היחיד מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד וי"ל דלית ליה ההיא דרשה ובפסח ראשון נפקא ליה משום דלא גרע מפסח שני: בכלליה דמצות ומרורים מאי קמרבי צלי אש - משמע משום מצות ומרורים דקאי כללא עליה מרבינן צלי אש ותימה כיון דפרט וכלל הוא בלא מצות ומרורים מרבינן צלי אש וכל מילי אפילו השבתת שאור ומפרטי ממעטי מכל חד וחד חדא מילתא כדאמר בריש מרובה (ב"ק דף סב:) דמסיק על כל דבר פשע כלל ריבויא וכל הני פרטי למה לי חד למעוטי עבדים כו' ויש לומר דודאי בלא מצות ומרורים ידעינן צלי אש מכללא ומצות ומרורים לא אתא אלא למעוטי השבתת שאור ולא נקט האי לישנא בכלליה דמצות ומרורים מאי קמרבי צלי אש אלא משום דבעי למיפרך ואיפוך אנא: לא תוציא מן הבית - פי' בקונט' דלאו הניתק לעשה הוא דכתיב בבית אחד יאכל לא תוציא משמע לא תוציא לאוכלו בבית אחר אלא בבית אחד יאכל בעמוד והחזר קאי אם תוציאו וקשה לר"י היכי חשבינן ליה לאו הניתק לעשה והא לאו שקדמו עשה הוא ולא חשיב לאו הניתק לעשה כדאמרינן בפרק בתרא דמכות (דף טו.): בפרטיה קא ממעיט בל יראה - כאן משמע כמו שפירש ר"י בכל שעה (לעיל . כט:) דלא יראה הוי ניתק לעשה: