פסחיםמה:
טוען את הדף…
אֵינוֹ חוֹצֵץ וְאֵינוֹ עוֹבֵר. בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עָשׂוּי לְחַזֵּק — חוֹצֵץ וְעוֹבֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּפָחוֹת מִכְּזַיִת, אֲבָל בִּכְזַיִת — אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם הֶעָשׂוּי לְחַזֵּק חוֹצֵץ וְעוֹבֵר. קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי. אָמַר רַב הוּנָא: סְמִי קִילְּתָא מִקַּמֵּי חֲמִירְתָּא. רַב יוֹסֵף אָמַר: תַּנָּאֵי שָׁקְלַתְּ מֵעָלְמָא?! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הַפַּת שֶׁעִיפְּשָׁה — חַיָּיב לְבַעֵר, מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְשׁוֹחְקָהּ וּלְחַמֵּעַ בָּהּ כַּמָּה עִיסּוֹת אֲחֵרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּמְקוּיֶּימֶת לַאֲכִילָה, אֲבָל כּוֹפֶת שְׂאוֹר שֶׁיִּיחֲדָהּ לִישִׁיבָה — בָּטְלָה. מִדְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בָּטְלָה, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לֹא בָּטְלָה, אַלְמָא קָסָבַר: כׇּל כְּזַיִת, אַף עַל גַּב דִּמְבַטֵּל — לָא בְּטִיל. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תָּרֵצְתְּ בִּכְזַיִת. פָּחוֹת מִכְּזַיִת מִי תָּרֵצְתְּ? אֶלָּא הָא וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — בִּמְקוֹם לִישָׁה, הָא — שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם לִישָׁה. אָמַר רַב אָשֵׁי: לָא תֵּימָא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם לִישָׁה — אַגַּבַּהּ דְאַגָּנָא, אֶלָּא אַשִּׂיפְתָּא דְאַגָּנָא. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא זִמְנָא דְּאָטֵיף וּמָטֵי לְהָתָם, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. אִינִי? וְהָאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אִם טָח פָּנֶיהָ בְּטִיט — בָּטְלָה. טָח אִין, לֹא טָח — לָא! מַאן דְּמַתְנֵי הָא לָא מַתְנֵי הָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אִם טָח פָּנֶיהָ בְּטִיט — בָּטְלָה וְכוּ׳. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים וְחוּט שֶׁל בָּצֵק בֵּינֵיהֶן, רוֹאִין: כׇּל שֶׁאִילּוּ יִנָּטֵל הַחוּט וְנִיטָּלִין עִמּוֹ — חַיָּיב לְבַעֵר. וְאִם לָאו — אֵינוֹ חַיָּיב לְבַעֵר. אָמַר עוּלָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בַּעֲרֵיבָה, אֲבָל בַּבַּיִת — חַיָּיב לְבַעֵר. מַאי טַעְמָא, דְּזִימְנִין דְּכָנֵישׁ לְהוּ וְנָפְלִי גַּבֵּי הֲדָדֵי. אָמַר עוּלָּא: בָּעוּ בְּמַעְרְבָא, בַּיִת וַעֲלִיָּיה מַהוּ? בַּיִת וְאַכְסַדְרָא מַהוּ? שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה מַהוּ? תֵּיקוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַפַּת שֶׁעִיפְּשָׁה וְנִפְסְלָה מִלֶּאֱכוֹל לָאָדָם, וְהַכֶּלֶב יָכוֹל לְאוֹכְלָהּ — מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין בִּכְבֵיצָה, וְנִשְׂרֶפֶת עִם הַטְּמֵאָה בַּפֶּסַח. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: אֵינָהּ מְטַמְּאָה. כְּמַאן אָזְלָא הָא דִּתְנַן, כְּלָל אָמְרוּ בִּטְהָרוֹת: כׇּל הַמְיוּחָד לְאוֹכֶל אָדָם — טָמֵא עַד שֶׁיִּפָּסֵל מִלֶּאֱכוֹל לְכֶלֶב. כְּמַאן — דְּלָא כְּרַבִּי נָתָן. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲרֵיבַת הָעַבְּדָנִין שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ קֶמַח, תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים — חַיָּיב לְבַעֵר. קוֹדֶם שְׁלֹשָׁה יָמִים אֵינוֹ חַיָּיב לְבַעֵר. אָמַר רַבִּי נָתָן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכָהּ עוֹרוֹת, אֲבָל נָתַן לְתוֹכָהּ עוֹרוֹת — אֲפִילּוּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה אֵין חַיָּיב לְבַעֵר. אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן, אֲפִילּוּ יוֹם אֶחָד וַאֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. וְכֵן לְעִנְיַן טוּמְאָה, אִם מַקְפִּיד עָלָיו — חוֹצֵץ, וְאִם רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ — הֲרֵי הוּא כַּעֲרֵיבָה. מִי דָּמֵי? הָתָם — בְּשִׁיעוּרָא תַּלְיָא מִילְּתָא. הָכָא — בִּקְפִידָא תַּלְיָא מִילְּתָא! אָמַר רַב יְהוּדָה, אֵימָא: וּלְעִנְיַן הַטּוּמְאָה אֵינוֹ כֵּן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָא ״וְכֵן לְעִנְיַן טוּמְאָה״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: וְכֵןאינו חוצץ - אם נטמאת ובא להטבילה דבטיל לגבי עריבה: ואינו עובר - לענין חמץ בפסח: במה דברים אמורים - דבמקום שאין עשוי לחזק עובר בכזית והיינו כלישנא קמא דאוקמה למתני' בשאין עשוי לחזק קתני בה נמי הכי דבכזית עובר ובפחות מכזית בטל אבל אי עשוי לחזק אפילו כזית בטל: קילתא מקמי חמירתא - קמייתא דאינה משנה: רב יוסף אמר - תרוייהו איתנו בי מדרשא ומשנה הן ותנאי נינהו ופליגי בהכי: תנאי שקלת לך מעלמא - דלא משכחת תנאי דפליגי בהכי דקאמרת סמי דאינה משנה: כופת - מטו"ן: שייחדה לישיבה - גרסינן וכופת שם דבר הוא ובסדר טהרות טובא איכא כופת של עץ וכופת של אבן: בטלה - אלמא איכא דסבירא ליה אפי' כזית מכי מבטיל לה בטל ומתני' קמייתא דקתני נמי במקום העשוי לחזק אפילו כזית בטל ר' שמעון בן אלעזר היא דכיון דאינה מקויימת לאכילה בטלה: תרצת כזית - שבמקום העשוי לחזק דר"ש היא: פחות מכזית - במקום שאין עשוי לחזק דקשו נמי אהדדי דקמייתא תני אף במקום שאין עשוי לחזק אין חייב לבער ובתרייתא תני חייב במקום שאין עשוי לחזק מי קא תרצת הא לא שמעינן ליה לרבי שמעון דמיקל אלא בשאינה מקויימת לאכילה אבל במקויימת לאכילה לא שמעינן דשני ליה בין כזית לפחות מכזית: אלא הא והא רבי שמעון בן אלעזר ולא קשיא כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה - מתניתין בתרייתא לא קרי מקום שאין עשוי לחזק אלא מקום שאינו מקום לישה כלל כגון שפה העליונה אבל דפנות קרי מקום העשוי לחזק וקמייתא קרי אף דפנות מקום שאין עשוי לחזק ואף על גב דבמקום לישה הוא ומקום העשוי לחזק קרי שוליים והכי קאמר תנא קמא במקום העשוי לחזק כגון שוליים שמקבלין את המים אפילו כזית אינו עובר מקום שאינו עשוי לחזק מים כגון דפנות דמקום לישה הוא ולאו מקום מים חוצץ ועובר ופחות מכזית אפילו בדפנות נמי אינו חוצץ דכיון דמהני פורתא לחזק עיסה כשמשפשפין ולשין שם בטיל ובשלא במקום לישה כגון שפה עליונה לא איירי האי תנא מידי ומודה הוא בה דאפילו פחות מכזית לא בטיל ביה ותנא בתרא הכי קאמר מקום העשוי לחזק עיסה כגון דפנות אינו חוצץ בפחות מכזית והכי נמי אמרן בקמייתא מקום שאין עשוי לחזק כגון שפה העליונה חוצץ ואף על גב דליכא כזית והכי נמי אמרן בקמייתא וכזית אפילו בדפנות חוצץ והכי נמי תניא בקמייתא: לא תימא שלא במקום לישה - דאמרן ביה דאפילו בציר מכזית חוצץ היינו גבה דאגנא מבחוץ אבל שיפתא דאגנא קרי מקום לישה ובטיל ביה פחות מכזית: אלא שיפתא דאגנא - נמי קרי שלא מקום לישה ולא בטיל ביה בציר מכזית: כללא דתרווייהו תנאי שפה עליונה אפילו פחות מכזית עובר שוליים אפילו כזית אינו עובר דפנות כזית עובר פחות מכזית אינו עובר: זימנין דאטיף - פעמים שהיא צפה על שפה עליונה והוי מקום לישה: כרבי שמעון בן אלעזר - דכיון דבטלה בטלה ואפילו טובא: טח פניה - של כופת שאור לתקנה לישיבה: מאן דמתני הא - משמיה דרב לא מתני הא ואמוראי נינהו ואליבא דרב: שני חצאי זיתים - בסידקי העריבה: חייב לבער - דחוט מצרפן והוי כזית במקום אחד ובדפנות קאי: לא אמרן - דאם אין ניטלין עמו אינו חייב לבער אלא בעריבה דקביעי בה: אבל בבית - אפילו שני חצאי זיתים שאין חוט מצרפן חייב לבער: זימנין דכניש להו - מכבד הבית ונפלי אהדדי: בית ועלייה - חצי זית בבית וחצי זית בעלייה מי חיישינן לכנושי דילמא כניש להו ומחברן או לא אם תמצא לומר בית ועלייה לא חיישינן דהא לא מקרי דאי נפול נהוי מכוון כנגד התחתון בית ואכסדרה מהו ואם תמצא לומר בית ואכסדרה שדרך האכסדרה נכנסים ויוצאין לבית תמיד ואין מחיצות שלימות חוצצות ביניהם שיש חלונות ופתחים לאכסדרה הרבה מכל צד והוי כחד ביתא וחיישינן דכניש כיבודי בית ואכסדרה: שני בתים זה לפנים מזה - ונכנסין לפנימי דרך החיצון אבל אין תשמישן שוה תדיר מזה לזה כבית ואכסדרה מהו מי חיישינן דכניש כיבודי בית זה בזה או לא: ונפסלה מלאכול לאדם - ונתקלקלה בעיפושה ממאכל אדם: מטמאה טומאת אוכלין - דכל זמן שהיא ראויה לכלב לא פקע תורת אוכל מינה: ונשרפת עם הטמאה בפסח - אם תרומה טהורה היא דכיון דלא חזיא לאדם מותר לטמאה בידים ואפילו לר' יוסי דאמר בפרק קמא (דף יד.) זו לעצמה וזו לעצמה: המיוחד לאוכל אדם - וחל עליו שם אוכל טמא לעולם ואפילו נתקלקל מאכילת אדם עד שיפסל מאכילת כלב: העבדנין - שנותנין בה עורות לעבד ונותנין שם קמח: תוך שלשה ימים - לפסח נתן קמח לתוכה עדיין שם חמץ עליה וכשבא הפסח חייב לבער ואפילו היו בה עורות: קודם שלשה ימים - כבר נתקלקלה ע"י ריח הכלי ואף על פי שלא נתן לתוכה עורות: רבי נתן אומר - לא נתן לתוכה עורות מודינא לך דתוך שלשה ימים חייב לבער ואחר שלשה ימים לא שנתקלקלה מריח הכלי אבל נתן לתוכה עורות בקמח ביטלה מתורת חמץ: אם מקפיד עליו - שעתיד ליטלו חוצץ ואין טבילה עולה לה: בקיומו - שיתקיים בסדקיו לסתום: מי דמי - דקתני וכן התם גבי פסח בשיעורא בכזית ובפחות מכזית תליא מילתא והכא תליא מילתא בקפידא לא שנא פורתא ולא שנא טובא:כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה - אע"פ שראוי לאכילה כיון שאין מקיימין אותו לאכילה בטלה כמו לענין טומאה דאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכט.) דבטלה אע"פ שראוי לאכילה כדאמרינן התם בית שסיככו בזרעים טהרו וטומאתו לאו דאורייתא דאי דאורייתא א"כ מצינו אוכלים דמטמאי טומאה חמורה ומשני כששימש מעשה עץ שימש משמע דמיירי בראוי לאכילה ונראה לר"י דכי היכי דפליגי לענין טומאה בפרק במה בהמה (שבת דף נב:) דרבנן סברי דכל הכלים עולין מטומאתם בשינוי מעשה ורבי יהודה סבר דלא אמרינן שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל הכי נמי פליגי גבי חמץ: