פסחיםח.
טוען את הדף…
מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הַנֵּר יָפֶה לַבְּדִיקָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר — זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וְאוֹמֵר: ״וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל״, וְאוֹמֵר: ״בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַים בַּנֵּרוֹת״, וְאוֹמֵר: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן״. הַאי אוֹר הַחַמָּה הֵיכִי דָמֵי? אִי נֵימָא בְּחָצֵר, הָאָמַר רָבָא: חָצֵר אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹרְבִין מְצוּיִין שָׁם. אֶלָּא בְּאַכְסַדְרָה, הָאָמַר רָבָא: אַכְסַדְרָה לְאוֹרָהּ נִבְדֶּקֶת! לָא צְרִיכָא, לַאֲרוּבָּה דִּבְחֶדֶר. וּדְהֵיכָא? אִי לְבַהֲדֵי אֲרוּבָּה — הַיְינוּ אַכְסַדְרָה. אֶלָּא לִצְדָדִין. וַאֲבוּקָה לָא? וְהָאָמַר רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזּוֹ״, לְמָה צַדִּיקִים דּוֹמִין בִּפְנֵי שְׁכִינָה — כַּנֵּר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה. וְאָמַר רָבָא: אֲבוּקָה לְהַבְדָּלָה מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: זֶה — יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין, וְזֶה — אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין. רַב זְבִיד אָמַר: זֶה — אוֹרוֹ לְפָנָיו, וָזֶה — אוֹרוֹ לְאַחֲרָיו. רַב פָּפָּא אֲמַר: הַאי — בְּעִית, וְהַאי — לָא בְּעִית. רָבִינָא אֲמַר: הַאי — מְשִׁךְ נְהוֹרָא, וְהַאי — מִיקַּטַּף אִיקַּטּוֹפֵי. כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין כּוּ׳. ״כׇּל מָקוֹם״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: חוֹרֵי בַּיִת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְגַג הַיָּצִיעַ, וְגַג הַמִּגְדָּל, וְרֶפֶת בָּקָר, וְלוּלִין, וּמַתְבֵּן, וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְאוֹצְרוֹת שֶׁמֶן — אֵין צְרִיכִין בְּדִיקָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִטָּה הַחוֹלֶקֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּמַפְסֶקֶת — צְרִיכָה בְּדִיקָה. וּרְמִינְהוּ: חוֹר שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — זֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְזֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִטָּה הַחוֹלֶקֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְעֵצִים וַאֲבָנִים סְדוּרִים תַּחְתֶּיהָ, וּמַפְסֶקֶת — אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה. קַשְׁיָא מִטָּה אַמִּטָּה, קַשְׁיָא חוֹרִין אַחוֹרִין! חוֹרִין אַחוֹרִין לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּעִילָּאֵי וּבְתַתָּאֵי, וְהָא — בְּמִיצְעֵי. מִטָּה אַמִּטָּה לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמִידַּלְּיָא, הָא — דְּמִיתַּתַּאי. וְאוֹצְרוֹת יַיִן אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה?! וְהָתַנְיָא: אוֹצְרוֹת יַיִן — צָרִיךְ בְּדִיקָה, אוֹצְרוֹת שֶׁמֶן — אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּמִסְתַּפֵּק. אִי הָכִי, שֶׁמֶן נָמֵי! שֶׁמֶן — יֵשׁ קֶבַע לַאֲכִילָה. יַיִן — אֵין קֶבַע לִשְׁתִיָּה. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: עָשׂוּ אוֹצְרוֹת שֵׁכָר בְּבָבֶל כְּאוֹצְרוֹת יַיִן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּמִסְתַּפֵּק. אָמַר רַב חִסְדָּא: בֵּי דָגִים אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְהָתַנְיָא צְרִיכִין בְּדִיקָה! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּרַבְרְבֵי, הָא — בְּזוּטְרֵי. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: בֵּי מִילְחֵי וּבֵי קִירֵי צָרִיךְ בְּדִיקָה. אָמַר רַב פָּפָּא: בֵּי צִיבֵי וּבֵי תַמְרֵי צָרִיךְ בְּדִיקָה. תָּנָא: אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לְהַכְנִיס יָדוֹ לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין לִבְדּוֹק — מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי סַכָּנָה? אִי נֵימָא מִפְּנֵי סַכָּנַת עַקְרָב — כִּי מִשְׁתַּמַּשׁ, הֵיכִי אִישְׁתַּמַּשׁ? לָא צְרִיכָא, דִּנְפַל. אִי נְפַל, לְמָה לִי בְּדִיקָה? וְהָתְנַן: חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת — הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר! הָתָם שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו, הָכָא כְּשֶׁהַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו. וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁמָּא תֹּאבַד לוֹ מַחַט, וְאָתֵי לְעַיּוֹנֵי בָּתְרַהּ. וּכְהַאי גַּוְונָא לָאו מִצְוָה הוּא?! וְהָתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי״ אוֹ ״שֶׁאֶהְיֶה בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא״ —מפני שאור הנר יפה לבדיקה - לקמיה מפרש מאי מעליותא מאבוקה: לאורה נבדקת - לאור שלה נבדקת ואין צריך להביא לה אור הנר בלילה אלא בודקה ביום: ודהיכא - באיזה מקום בחדר לא סגיא לה לאור הארובה: אי נימא להדי ארובה - נגד החור ממש אמאי לא היינו אכסדרה: לצדדין - של חור: ונוגה - של עתיד לצדיקים כאור של שבעת ימי בראשית יהיה: קרנים - מלשון כי קרן עור פניו (שמות לד) וזהרורין מיד הקב"ה לו לצדיק מזיו של הקב"ה ילכו זהרורין להקרין פני הצדיקים ולא יהיה אורם שוה לאורו אלא כנר בפני האבוקה: אורו לאחריו - ואדם האוחזו לפניו הוא בודק הלכך אין יפה לבדיקה: בעית - מתיירא שלא יבעיר את הבית ואין לבו על הבדיקה יפה: האי משיך נהוריה - אור הנר נמשך ומאריך במקומו ואינו דולק בקפיצות אלא נח במקום אחד: מיקטף איקטופי - נפסק וקופץ תמיד לשון הקוטפים מלוח (איוב ל): כל לאיתויי מאי - דלא תנא מקום שמכניסין בו כו': חורי - שבכותל: העליונים והתחתונים - הגבוהים יותר מדאי והנמוכים יותר מדאי ואין נוחין להשתמש אין צריך לבדוק: וגג היציע - אע"פ שהוא נמוך הואיל ומשופע אין צריך לבדוק אבל שאר גגין שלהן לא היו משופעין: יציע - אנפרי"ץ: גג המגדל - משטיי"ר של עץ שנותנים לתוכו כלים ואוכלים תוכו צריך בדיקה ולא גגו: ורפת בקר - שאם היה שם חמץ הבהמות אכלוהו: ולולין - מקום דירת תרנגולין: ומתבן - בית התבן דמה דרכו של חמץ שם וכן אוצרות יין ושמן: החולקת - מעמידין אותה במקום מחיצה לחלק תשמישי הבית ואורחא דמילתא נקט: ומפסקת - יש הפסק בין שוליה לקרקע כגון שרגליה גבוהים למטה: עד מקום שידו מגעת - כגון שהכותל עב הרבה: ומפסקת - יש אויר בין שוליה לעצים: קשיא חורין אחורין - דקא תנא הכא חורין צריכין בדיקה: הא - דקתני לעיל אין צריכין בעילאי ותתאי שאין נוחה תשמישתן כדקתני בהדיא והא באמצעי שנוחים להשתמש: דמדליא - שגבוהה הרבה ויש אויר תחתיה הרבה נוחה תשמישתה: דמיתתאי - אף על פי שיש קצת אויר אין נוחה תשמישתה: במסתפק - אוצר שמסתפק הימנו יין לשולחנו צריך בדיקה פעמים שהשמש נכנס להביא יין כשהוא כלה על השולחן ופתו בידו: יש קבע לאכילה - יודע הוא כמה שמן צריך לכך וכך בני אדם ומביאו קודם סעודה ואין צריך לעמוד מן השלחן ולהביא אבל יין אין קבע לשתיה פעמים ששתיית סעודה מרובה משל אתמול ואין השמש בקי בדבר: עשו אוצרות שכר בבבל - להצריך בדיקה במסתפק כאוצרות יין בארץ ישראל דכיון דרגילין בו אין קבע לשתייתו: הא ברברבי - אין צריך בדיקה שיש להם קבע ואומד ואין צריך לעמוד ולהביא באמצע הסעודה: זוטרי - אין להם קבע ואומד וצריך לעמוד ולהביא: בי מלחי - בית המלח: ובי קירי - שעוה צריך בדיקה לפי שעומד מתוך הסעודה להביא מלח ונרות: דנפל - אם נפל הבנין אין מחייבין אותו לבדוק את גל אבנים אלא למראית העין אבל לא להכניס ידו ביניהן ומתחלה כשהיה הכותל קיים נשתמש בחוריו ועכשיו נפל ויש שם סכנת עקרבים שדרכן לימצא באשפות ובגלין: בשאין הכלב יכול לחפש אחריו - הכי מפרש לה ר"ש בפ"ב ותניא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים: שמא תאבד לו מחט - קודם לכן ואתי השתא לעיוני בתרה וכיון דמתכוין אף למחט לאו שליח מצוה הוא וניזוק: וכה"ג - דמתכוין למצוה ולצרכו לאו שליח מצוה הוא בתמיה:מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת - פרש"י דלענין תחתיה מיירי וקשה דלפי' לא ה"ל למימר החולקת אלא מפסקת ותו לא אלא י"ל חולקת בתוך הבית ומפסקת היינו שמונחת באמצע הבית וחולקת היינו שמגעת מכותל לכותל ואינו יכול לעבור מצד אחר אלא על גבי המטה או ישוח ויעבור תחתיה וקאמר דאין צריך בדיקה לצד הפנימי וכן משמע בירושל' ובתוספתא דקאמר רשב"ג אומר מטה שהיא חוצצת החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים מונחים תחתיה בודק צד החיצון ואינו בודק צד הפנימי ומתוך הירושלמי משמע דברייתא דקתני בה עצים ואבנים גרס אין צריך בדיקה והא דלא משני הכא שיש עצים ואבנים משום דלא משמע ליה שבשביל כך אין צריך בדיקה [אלא] משום דאין דרך לשוח ולעבור תחת המטה ומשני הא דמידליא התם צריך בדיקה לפי שרגליה גבוהין ויכול לעבור תחתיה בלא שחייה אי נמי במידליא א"צ דלא ניחא לעלות על גבה ולעבור וי"ס דגרסי אין צריך בקמייתא ובבתרייתא צריך ולפי גירסא זו נקט עצים ואבנים סדורים תחתיה לרבותא ור"ח גרס בתרוייהו אין צריך ופריך מהא דבקמייתא לא בעינן עצים סדורים ובבתרייתא בעינן: הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו - ולכך אינו פטור אלא מפני הסכנה והא דמשמע גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו ולא מיפטר מפני סכנת עקרב אור"י שאני התם דודאי איכא חמץ הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא אבל הכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו: